(א) התרומות כו׳ – מתני׳ פ״ק דקדושין כל מצוה שהיא כו׳ וגמ׳ בהרבה מקומות:

(ליקוט) התרומות כו׳ – עפי״א דחולין קל״ו א׳ ובכורות כ״ז א׳ (ע״כ):

(ב) (ליקוט) בארץ שנער כו׳ סוריא כו׳ – ואפי׳ בזה״ז כמ״ש בבכורות (כ״ז א׳) רבה מבטל לה כו׳ ודלא כמ״ש תוס׳ בחולין (ז׳ א׳) ועבודת כוכבים (נ״ט א׳) וש״מ לחד תי׳ דבח״ל אין עכשיו נוהג תרומה (ע״כ).

(ג) סוריא הקונה כו׳ – דוקא הקונה אבל לא משל עובד כוכבים כמ״ש במתני׳ פ״ו דדמאי מתני׳ י״א וער״מ שם ואלו הארצות ר״ל סוריא כו׳ וער״ש שם בירושלמי אמר כו׳ ופ׳ בתרא דמעשרות הלוקח כו׳ ופ׳ בתרא דחלה וע״ל מס״ז עד סי״א:

(ד) מד״ס – גטין מ״ז א׳ הב״ע בסוריא וקסבר כו׳ וערש״י שם ד״ה בסוריא כו׳ וקי״ל כמ״ד לא שמיה כיבוש כמ״ש בעבודת כוכבים כ״א א׳ אר״י א״ש הלכה כר״י וכמ״ש בסי׳ קנ״א ס״ח וכמש״ל בס״ט ובפ״ק דגטין ח׳ קאמר חייבת במעשרות כו׳ משמע אף מדאורייתא (כא״י) לכך הוצרך לומר קסבר כו׳. וע׳ תוספתא פ״ב דתרומות. וטעם דלא שמיה כיבוש עבתוס׳ גטין ח׳ א׳ ד״ה כיבוש. אבל בספרי כו׳ וכ״כ הרמב״ם ורמב״ן וש״פ:

(ה) ושאר הארצות כו׳ – עתוס׳ דקדושין ל״ו ב׳ ד״ה כל כו׳ וי״ל דלהכי בעי כו׳ וכ״כ תוס׳ בעבודת כוכבים נ״ט א׳ בשם ר״י בסד״ה בצר. אבל ר״י אמר כי לא נתחייבו כו׳ וכמ״ש בגמ׳ שם אדמקטורך עלך כו׳ ובפ״ק דחולין (ו׳ ב׳) דר׳ התיר בית שאן ובירושלמי פ״ג דדמאי דר׳ התיר קסרין ומ״ש בברכות ל״ו א׳ דמעשרות נוהג בח״ל וביו״ט י״ב ב׳ רב טובי כו׳ ובבכורות כ״ז א׳ תרומת ח״ל כו׳. ושיטה אחרת לר״ת דדוקא בדמאי פטור בח״ל אבל ודאי חייבין בכ״מ ולדבריו אין חילוק בין קרובין לרחוקים דדמאי פטור בכ״מ אלא במקומות שכבשו עולי בבל כמ״ש בספ״א דדמאי מכזיב כו׳ [ועוד פי׳ דדוקא בירק פטור וכמ״ש בסי״ד ע״ש] ועתוס׳ בקדושין שם ובעבודת כוכבים שם ובחולין שם וכתבו שם דמ״מ עכשיו פטורין בח״ל כמ״ש בפ״ד דחלה בירושלמי רבותינו שבח״ל היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום כו׳ ע״ש:

(ו) בזה״ז כו׳ – דר״י ור״ל ל״פ ביבמות פ״א א׳ אלא אליבא דר״י אבל אליבא דרבנן מודה ר׳ יוחנן כמש״ש פ״ב ועתוס׳ שם פ״א א׳ ד״ה א״ל ר״י כו׳ ושם פ״ב ב׳ ד״ה ירושה כו׳ והשיב ר״י דלמעשרות כו׳ והשיב ר״י דאיכא למימר כו׳ ובירושלמי רפ״ו דשביעית פליגי בזה דגרסינן שם מעתה משגלו יהו פטורין כתיב ויעשו כל הקהל כו׳ כי לא עשו מימי יושע בן נון כו׳ הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ריב״ח אמר מד״ת נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מד״ת כו׳ אר״א מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כו׳ וכן ס״ל לאמוראי בפ׳ בתרא דתרומות שם כר״א שהוא מדרבנן דגרסינן שם תני ר׳ חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה כו׳ כמ״ד מאליהן קבלו את המעשרות והביאו הר״ש שם במתני׳ ח׳ וכן בכמה מקומות בירושלמי. ובגמ׳ פ״ג דפסחים מ״ד א׳ הנח לתרומה בזה״ז דרבנן ושם ט׳ י׳ אימור כו׳ בתרומה כו׳. ועל הירושלמי הנ״ל סמך הרמב״ם וש״ע שאף בימי עזרא התרומה והמעשרות מדרבנן ומ״ש ביבמות פ״ב ב׳ ואנא דאמרי כר״י משמע דרבנן פליגי עליה דר״י וס״ל דרבנן משום דקדושה שניה ג״כ בטלה אבל בימי עזרא לד״ה חייב וכמ״ש רש״י שם. אבל ליתא דהא קי״ל בפ״ק דחולין (ז׳ א׳) וש״מ דקדושה שניה לא בטלה אלא ה״ק דר״י ס״ל דבימי עזרא נתחייבו מדאורייתא ממ״ש ירושה ראשונה ושניה כמ״ש בירושלמי הנ״ל אבל רבנן ס״ל דבירושה שניה לא נתחייבו כלל כנ״ל רק מדרבנן ולא בטלה ג״כ אף שהוא מדרבנן וכתב הרמב״ם בספ״ו מה׳ בית הבחירה דבהמ״ק וירושלים קדושה בקדושה ראשונה וכמ״ש בספ״ק דמגילה (יו״ד א׳) ובסוף זבחים ובשבועות ט״ז א׳ וכר״ה דמתני׳ כוותיה דתנן בכל אלו וברייתא דאבא שאול כוותיה כמש״ש ושם בפלוגתא דר״א ור״י דכ״ע כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה תני כו׳ אבל קדושת הארץ לא קדשה אלא מקדושה שניה וכמ״ש בפ״ק דחולין וש״מ ועתוס׳ דשבועות שם בד״ה דכ״ע כו׳ ובתוס׳ יבמות פ״ב ב׳ ד״ה ירושה בו׳ ובזה מתורץ קושית תוס׳ דמגילה שם ד״ה דכ״ע כו׳ ואע״ג דבמסקנא שם תלי להו אהדדי כמש״ש ובשבועות שם אלא כהני תנאי כו׳ זהו שדחקו למצוא תנאי אבל באמת לא קי״ל כן וכרב מרי שם ואף ר׳ יצחק הדר ביה וליכא למ״ד דלא קדשה לע״ל ודלא כרב נחמן ולכן בתחלה רצה להביא תנאי מבהמ״ק ודחי דכ״ע כו׳:

(ליקוט) בזה״ז כו׳ – בסה״ת ג״כ מביא ראיה ממ״ר פ׳ ויחי וממדרש רות וירושלמי דמאליהן קבלו את המעשרות וכן בגמ׳ סוף מכות כ״ג ב׳ דלא כפירש״י שם אלא שכתב כיון שקבלו חייבין מדאורייתא שם וכדברי תוס׳ דיבמות אבל מ״מ תרומה בזה״ז דרבנן דקדושת עזרא ג״כ בטלה דלא כר׳ יוסי דאמר קדושה ראשונה ושניה כו׳ ממ״ש בפ״ג דפסחים ופ״ו דנזיר הנח לתרומה בזה״ז דרבנן ול״ק קסבר תרומה כו׳ משמע דהכי הלכתא וכן ר׳ יוחנן אליבא דרבנן וכ״ש דקדושת יהושע בטלה שהרי ר׳ התיר בית שאן וכמש״ש וכתב ומ״מ קדושת הבית וירושלים לא בטלה קדושה ראשונה כמ״ש בסוף זבחים וספ״ק דמגילה וכן ס״ל לר׳ יוחנן בזבחים ק״ז וכן ברפ״ב דשבועות בעי ר׳ ירמיה בן בבל כו׳ וכן בפ״ג דמכות (י״ט א׳) וזבחים ותמורה וש״מ ר׳ יוסי משום ר״י יכול יעלה אדם מ״ש כו׳ ומסיק דקדשה לע״ל ואע״ג דבפ״ד דב״מ (נ״ג ב׳) וסוף סנהדרין משני דנפול מחיצות וס״ל דאפי׳ מחיצות לא קדשה לע״ל אין הלכה כן והכריח החילוק בין בית וירושלים לארץ דאל״כ קשיא ר׳ יוחנן אר״י וכן ר׳ יוסי לר״ל דס״ל דרבנן אר׳ יוסי וכן ר׳ יהושע אר״י וכמש״ש בתוס׳ וע״ש שהאריך. ומ״מ צ״ע לדחות הסוגיא דפ״ק דחולין ודפ״ק דחגיגה וש״מ דאמרינן אשתמיטתיה כו׳ דקדושה שניה קדשה לע״ל ומהנ״ל מוכח שהוא מדרבנן וא״כ דברי רמב״ם מוכרחים ועוד כתב דבזה״ז יש קנין לעובד כוכבים בא״י כיון שהוא מדרבנן וכמו שכתבתי שם ) לקמן בס״ק כ״ח) וכן בשביעית בזה״ז וכתב ובזה מתורץ קושית תוס׳ דסנהדרין כ״ו א׳ ד״ה אגיסטון כו׳ ומש״ש פוקו כו׳ משום ארנונא היינו אפי׳ בקרקע ישראל (ע״כ):

(ז) וי״ח כו׳ – כר׳ יוחנן אליבא דר׳ יוסי מדשקל וטרי אליביה ש״מ כוותיה ס״ל וכמ״ש בפ׳ ואלו קשרים (קי״ב). סמ״ג וכתירוצים האחרונים בתוס׳ דיבמות הנ״ל עוד אר״י כו׳ עוד אר״י כו׳:

(ח) עובד כוכבים כו׳ משא״כ כו׳ – דבריו תמוהין מאד דאפי׳ לקחה מהעובד כוכבים עם פירותיו שגדלו ברשות העובד כוכבים אם לא הגיע לעונת המעשרות חייב אף בסוריא כמ״ש בס״ז וכ״ש כאן אבל טעה בלשון הרמב״ם וז״ל עובד כוכבים שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה מן המצוות אלא ה״ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאלו לא נמכרה מעולם ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר ור״ל מפריש כו׳ מן התורה משא״כ למ״ד יש קנין נפקעה מקדושת א״י ואף שלקחה אח״כ ממנו הוי כיבוש יחיד ואינו חייב אלא מדרבנן כסוריא כנ״ל בס״א [ולמד זה ממתני׳ דגטין שם המוכר כו׳ וכגירסת ר״ח בתוס׳ שם סד״ה לוקח דגרסי הלוקח ואמרינן בגמ׳ ארחב״א ת״ש המוכר כו׳ מדאורייתא לא כו׳ אלמא למ״ד אין קנין חייב מדאורייתא וה״ה למעשר והלוקח ר״ל הלוקח השדה וכמ״ש הרמב״ם בפ״ב מה״ב המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו ה״ז מביא ממנה בכורים מן התורה שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העובד כוכבים כמו שביארנו]. ומ״ש ויש קנין בסוריא כו׳ לא לענין זה אלא למה שביאר אח״כ ומתחיל לבאר בהלכה י״א פירות העובד כוכבים כו׳ עד הלכה ט״ו זהו בא״י ואח״כ מהלכה ט״ו כתב דיני סוריא אבל בכה״ג דכאן אין חילוק אף למ״ד יש קנין חייב וכן בסוריא וערש״י בגטין מ״ז א׳ ד״ה שאין קנין כו׳ וישראל הקונה ממנו כו׳ דוקא בכה״ג ואמרינן שם ת״ש ישראל שלקח כו׳ הב״ע בסוריא אלמא אף בכה״ג חייב. ובעיקר דינא פסק כמ״ד אין קנין דר׳ חנינא וריב״ל ס״ל כוותיה בבכורות י״א ב׳ וכמש״ל בס״ד ואע״ג דבכמה מקומות משמע דיש קנין י״ל בסוריא כמ״ש בגטין שם הב״ע כו׳ ה״נ כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה א״ר כו׳ ועי״ל דכ״ז ר״מ היא דס״ל יש קנין בספ״ק דע״ז וכמ״ש תוס׳ ומיהו אשכחן כו׳ וכי פריך הכא כו׳ [אבל בירושלמי פ״ה דדמאי אמרינן להיפך והביאו הר״ש שם מתני׳ ט׳ ירושלמי מתני׳ דר״מ היא כו׳ אבל גמ׳ דידן ס״ל דבמירוח פליגי כמ״ש במנחות ס״ו ב׳ והירושלמי אזיל לשיטתו דמוקי להא דפ״ק דע״ז משום טעם אחר בית אינו מצוי להתברך שדה מצויה כו׳ תוס׳ במנחות שם סד״ה מירוח ור״ש שם אבל הרמב״ם בפי׳ שם כתב כדברי הירושלמי וזה דעת ר״מ וכתב ואינה הלכה וכ״כ בפ״ד דפאה מתני׳ ט׳ אבל בחיבורו חזר בו וכמ״ש כאן אלא דמצד אחר אינה הלכה הא דפ״ה דדמאי משום דקי״ל כר״י ור״ש דפליגי במנחות שם וכמ״ש בס״ד וגם מתני׳ דפאה אוקמינהו בגטין שם ככ״ע אלא שדרכו לאחוז בכ״מ דברי הירושלמי ואין נ״מ בזה לדינא דקי״ל אין קנין כנ״ל]. ועבה״ג ס״ק ח׳ והוא מדברי כ״מ והוא שגגה גדולה דבלא לקחה ממנו ודאי הישראל פטור לכ״ע וערש״י שם בגטין ב׳ ד״ה מדאורייתא לא כו׳ ולא דמי למעשר כו׳ ובלקח מהעובד כוכבים אפי׳ פירות פסק הרמב״ם כמ״ד אין קנין כמש״ל. אבל בסוריא לד״ה יש קנין כמ״ש בגטין שם הב״ע כו׳ ונ״מ למ״ש בסעיף ז׳ ח׳ ט׳ י׳ אכל כאן אין נ״מ כיון דאף בשל ישראל בא״י אינו אלא מדרבנן כמ״ש בס״ב:

(ט) פירות כו׳ אם כו׳ – כר״י ור״ש במנחות שם דהלכה כר״י מחביריו ועוד דקי״ל כמ״ד אין קנין בגטין שם ולדידיה דגנך ולא דיגון עובד כוכבים כמש״ש ובבכורות י״א ב׳ דמרחינהו מאן כו׳ ואע״ג דמתני׳ דפ״ה דדמאי כר״מ דמחייב דלא כהלכתא היא דסוגיא דגטין הנ״ל למ״ד אין קנין דמירוח פוטר וממ״נ פטור ועתוס׳ שם ושם ושם שהאריכו בזה אבל הרמב״ם נקט פשטא דגמ׳ וכן משניות דחלה דפוטר גלגול עובד כוכבים וכמש״ש במנחות מאן כו׳ ואף דבמנחות ס״ז אמרינן דמ״מ מדרבנן חייב מפרש הרמב״ם שזהו בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומירחן עובד כוכבים ועמ״ש בס״ו:

(י) ואם לקחן כו׳ – בכורות שם:

(יא) אחר כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה דמרחינהו כו׳:

(יב) ומפריש כו׳ – דמש״ש מעשרן כולל בזה הכל ומש״ש בתרומת מעשר ל״ד אלא אף בת״מ דהא מעשרן קאמר:

(יג) והתרומת כו׳ – שם וערש״י שם ד״ה והן שלו כו׳:

(יד) מכר עובד כוכבים כו׳ – ירושלמי פ׳ בתרא דמעשרות תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל רע״א התוספת פטור וחכמים מחייבין ודוקא בהביאה שליש שהוא עונת המעשרות כמ״ש בפ״ק דמעשרות וש״מ אבל קודם לכן כולו חייב וכמו שחילק במתני׳ שם בסוריא אלא דמתני׳ אף בתרומה אבל כאן אינן אלא למעשרות וכשגמרינהו ישראל וכמ״ש בבכורות שם וכמ״ש בסעיף שקדם ופסק כרבנן ואף דבמתני׳ הנ״ל לענין סוריא פסק דלא כרבי וכמ״ש בס״ז סובר הרמב״ם דלא תליא זה בזה דאפשר דבסוריא אף רבנן מודי לר״ע [ומפרש הרמב״ם דברייתא בא״י אבל בחולין קל״ו א׳ תניא בהדיא בסוריא] (ושם איתא דר״ע מחייב וחכמים פוטרין. ובתוספתא פ״ג דמעשרות אין להעמיד עליה ע״ש) אבל הר״ש במתני׳ שם כתב דסתם מתני׳ הנ״ל ר״ע היא:

(טו) ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כו׳ – וה״ה בתרומת מעשר וכמ״ש ברמב״ם שם:

(טז) ישראל שמכר כו׳ – גטין מ״ז א׳ ת״ש ישראל שלקח כו׳ וערש״י שם ד״ה שכבר כו׳ וד״ה לא כו׳ וכמ״ש למ״ד יש קנין ה״ה למ״ד אין קנין ובמירוח עובד כוכבים והא דלא שני גמ׳ כה״ג משום דלישנא וחזר כו׳ חייבת כו׳ משמע שלקח במחובר וכמ״ש בס״ט ע״ש וכתב הרמב״ם דאף אחר שבאו לעונת המעשרות אינו חייב אלא מדרבנן וכן העובד כוכבים שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. ומפרש דמ״ש במנחות ס״ז א׳ מדרבנן גזירה משום כו׳ היינו בפירות ישראל שישכור לעובר כוכבים למרחן אבל פירות של עובד כוכבים אף מדרבנן פטור ובזה מתורץ קושית תוס׳ שם ד״ה גזירה כו׳ ותימה דאמרינן כו׳ ועוד הקשו שם וא״ת הא דאמרינן כו׳ ומש״ש בבכורות הא ודאי חלפינהו חייב היינו במירחן ישראל כמו שאוקמו שם למעלה. ובש״ע השמיטו כ״ז דאין נ״מ בזה״ז כמ״ש בס״ב:

(יז) מכר עובד כוכבים כו׳ – בכורות י״א ב׳ אלא דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים. ומפרש הרמב״ם דר״ל ברשות עובד כוכבים שבאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ולאפוקי שבאו ברשות ישראל דחייב בכל כמ״ש בס״ה ומ״ש בס״ד ואם כו׳ אחר שנתלשו ה״ה בכה״ג שבאו לע״ה ברשות עובד כוכבים ואפילו מחוברין אלא משום דמ״מ התוספת חייב וכתבן בס״ה. וקאמר שם דמרחינהו ישראל הא עובד כוכבים פטור:

(יח) הואיל ובאו כו׳ – דבלא״ה חייב מדרבנן ובמ״ש בס״ו:

(יט) הקונה כו׳ – מתני׳ פ׳ בתרא דמעשרות הלוקח שדה ופסק כרשב״ג דקי״ל כוותיה היכא דמסתבר טעמיה (עברי״ף ורא״ש פרק ג״פ) ועוד דאמרינן בירושלמי מילתיה דרשב״ג כשיטת ר״ג כו׳ והביאו הר״ש שם וקי״ל כר״ג כמ״ש בס״ח ופסק דלא כרבי אלא כת״ק והשמיט מש״ש ולוקט כדרכו והולך משמע דפסק כר׳ יהודה וכתב לח״מ במתני׳ שם דסובר דרשב״ג ס״ל הא דר״י ומיקל יותר ולפי דקי״ל (כרשב״ג) כ״ש כר״י. וכ״ז במחוברין וכ״ש בתלושין וכמ״ש בגטין מ״ז א׳ דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא וערש״י שם ד״ה שאין קנין כו׳:

(כ) ישראל כו׳ – פסק כר״ג כמש״ש וחזרו לנהוג כר״ג כו׳.

(כא) וכן כו׳ – תוספתא פ״ב דתרומות והנה אעתיק התוספתא המצטרך לסי׳ זה. בפ״א דדמאי אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העובד כוכבים בטבל: פ״ז כהן ולוי שמכרו פירות שדה לישראל במחובר לקרקע מעשרות שלהן בתלוש מן הקרקע עד שלא מירחו מעשרות שלהן משמירחו מעשרות שלו מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותן לכהן והשאר שלו. מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו מעשרות שלו משמירחו מעשרות שלהן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה. הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות אע״פ שלא בא לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו הנותן שדהו בקבלה לע״ה עד שלא בא לעונת המעשרות אין צריך לעשר על ידו ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אחריות לרמאין. כ״ה גירסת הרמב״ם ובנוסחא שלנו כתוב בהיפך עד שלא כו׳ צריך כו׳ ומשבאו כו׳ א״צ כו׳: פ״ח כיוצא בו מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א׳ מהן שנשפכה או שנתגלתה אומר ה״ז עשויה תרומת מעשר על תשע אלו בשמן אסור מפני נכסי כהן: פ״א דתרומות הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש אם היו בעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה ואין מעשרותיהן מעשר ואין הקדישן הקדש סיקריקון תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו הבן בשל אביו והאשה בעיסתה הרי אלו תורמין מפני שתרמו ברשות אריס שתרם ובא בע״ה ועכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד פועל שתרם את הגורן אין תרומתו תרומה אם א״ל בע״ה כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אא״כ נתרם: אפוטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומין מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות להאכיל ליתומין ולעשות כו׳: פ״ב אין תורמין מפירות א״י על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות א״י ישראל שקנה שדה בסוריא ה״ה כקונה בפרוזדור שבירושלים תורם ומעשר עליה ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה״ה כטבל וכמעשר שנתערבו זה בזה ד״ר רשבג״א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ישראל שקנה שדה בסוריא אע״פ שחזר ומכרה לעובד כוכבים חייבת במעשרות ובשביעית שכבר נתחייבה אבל האריסין והחכורות ובתי אבות ועובד כוכבים שמשכן שדהו לישראל אע״פ שעשה ישראל נימוסית עליה פטורה מן המעשרות ופטורה מן השמטה כו׳ אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לעובד כוכבים בא״י בסוריא ובח״ל אלא שרי״א אין לעובד כוכבים כרם רבעי בסוריא וחכ״א יש לו: אין תורמין מן התבואה שלא הביאה שליש כיצד יודע אם הביאה שליש אם לאו אם זורעה ומצמחת הדבר ידוע שהביאה שליש אם זורעה ואינה מצמחת הדבר ידוע שלא הביאה שליש: פ״ג מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שא״י לברך מ״מ אמרו סומא לא יתרום מפני שא״י לבור את היפה מן הרע מ״מ אמרו שיכור לא יתרום מפני שאין בו דעת אע״פ שאמרו שיכור מקחו מקח כו׳ מ״מ אמרו בעל קרי לא יתרום מפני שא״י לברך מ״מ אמרו ערום לא יתרום מפני שא״י לברך אבל מכסה עצמו בתבן ובקש ובכ״ד ומברך היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו: התורם את הכלכלה ונמצא פירות בצדי הכלכלה הרי אלו תרומה מפני שבלבו לתרום על הכל: התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקשין על מה שבתבן על מה שבצדדין על מה שבגורן התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת אם לא כיון תנאי ב״ד הוא שיתרום על הכל: הכניס פירותיו לתוך ביתו אע״פ שהן מפוזרין תורם מא׳ על הכל שתי מגורות בעליה א׳ תורם מכל א׳ וא׳ שקי תבואה ועיגולי דבילה ודוגיות של גרוגרת כולם בהקפה א׳ תורמין ומעשרין מזה על זה: פ״ד תורמין חטין על הפת אבל לא הפת על החטין אלא לפי חשבון תורמין תאנים על הגרוגרת במדה וגרוגרת על התאנים במנין אבל לא תאנים על הגרוגרת במנין ולא גרוגרת על תאנים במדה. וכ״ז ט״ס וצ״ל הכל להיפך (וכמש״ל בסעיף ס״ג). אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה כו׳ תורמין יין צלול על שאינו צלול ולא שאינו צלול על הצלול רי״א אף שאינו צלול על הצלול ובלבד שיתרום מן היפה ר״י ב״ר יוסי אומר משם אביו תורמין יין על חומץ ואין תורמין חומץ על יין אלא לפי חשבון (ע״ל ס״ק ק״ח) התורם הבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרם אין תרומתו תרומה ואם משתרמה החמיצה ה״ז תרומה ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר [כצ״ל] יין וחומץ שני מינין וחכ״א מין אחד היה בלבו לתרום יין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ונמצאת של חומץ עד שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק: פ״ה תרומה טמאה ניטלת א׳ מששים אלו ניטלין א׳ מששים כו׳ ותרומה שנטמאה באונס ובשגגה: פ״י כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנו לכהן א׳ משמנה לשמינית בד״א בשל דמאי אבל בשל ודאי אפי׳ כ״ש אסור בד״א בטמאה אבל בטהורה אפי׳ כ״ש. כצ״ל וכן אתה אומר בתרומת שבשאר כל הפירות אם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה: בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל ה״ז מדליק עליהן שמן שריפה עולה לעליה ויורד לדות לעשות צרכיו של כהן ולא לעשות צרכיו של ישראל אם היה שותף עמו בחנות ה״ז מותר וכן כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל ה״ז מדליק לו את הנר שמן שריפה אע״פ שעמד כהן והלך אין מחייבין אותו לכבותו עד שיתכבה מאליו: פ״ב דמעשרות היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרת ושל חרובים בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו כו׳ לעולם מאכיל פקיעי עמיר עד שיעשה חבילות: פ״ג דמ״ש המוכר פירות לחבירו המוכר אומר טבלים מכרתי לך והלוקח אומר מתוקנין מכרת לי כופין את המוכר לתקן את שלו הרי שלקחו בית המלך את גרנו אם כו׳: אין פודין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מפרישין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מחללין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מוכרין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מוציאין מ״ש מירושלים בזה״ז ואם הוציא הרי אלו ירקבו: האומר מ״ש שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום רש״א קרא שם וחכ״א עד שיאמר לצפונו או לדרומו כו׳: פ״ו דברכות היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן משעה שמפרישן. פ״ג דדמאי חבר שהיה יושב במשתאות של ע״ה ובסעודתו של ע״ה אפי׳ רואין אותו נוטל ואוכל מיד נוטל ושותה מיד אין לו חזקה למעשרות שמא עישר בלבו וכן בן חבר כו׳:

(ליקוט) וכן החוכר כו׳ – גטין מ״ג ב׳ ופי׳ תוס׳ בב״מ ק״א א׳ ד״ה סברוה כו׳ דבסוריא מיירי כנ״ל ע״ש וכ״ה בתוספתא להדיא (ע״כ):

(כב) ישראל כו׳ אם חזר כו׳ – כן משמע פי׳ של הברייתא ולכן לא משני שם אחר מירוח וכמ״ש בס״ו:

(כג) ישראל כו׳ – ירושלמי ספ״ו דדמאי ישראל שהיה לו אריס בסוריא ושילח לו פירות ואמר הרי אלו מעושרין אני אומר מן השוק לקח והוא שיהא אותו המין מצוי בשוק לא סוף דבר בשאין לו מאותו המין בשדהו אלא אפי׳ יש לו מאותו המין בשדהו מכיון שאותו המין מצוי בשוק מותר. ובאריס ע״ה משתעי דומיא דמתני׳ ונאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר וכ״ש בשלח לו סתם ולא א״ל שמתוך שדהו הוא ולכן סתם הרמב״ם:

(כד) שותפות העובד כוכבים כו׳ – חולין קל״ה ב׳ ואב״א שותפות עובד כוכבים כו׳:

(כה) כיצד כו׳ אבל כו׳ – כמ״ש בסוף י״ט ועמ״ש בא״ח סי׳ תי״ג בדיני ברירה:

(כו) אפי׳ חלקו כו׳ – ירושלמי פ״ו דדמאי תני ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה״ה כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה ד״ר רשבג״א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ר׳ יסא בשם ר׳ חנינא מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב״ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא וקי״ל בא״י כרבי דאין ברירה וז״ש אפי׳ כו׳ ואצ״ל כו׳. ומ״ש בירושלמי בסוריא משום דקי״ל אין קנין לעובד כוכבים בא״י אמר בסוריא וכמ״ש בגטין שם והרמב״ם כתב אף בא״י וכשמרחן העובד כוכבים דבשל העובד כוכבים פטור לגמרי ובשל ישראל חייב מדרבנן וכנ״ל וז״ש אע״פ כו׳ וחייבין מדבריהם. ואע״ג דבדרבנן יש ברירה מ״מ כבר נתחייב קודם מירוח:

(כז) אפי׳ חלקוה גדיש כו׳ – אע״ג דשם בירושלמי קאמר דבכה״ג מודה רשב״ג לרבי אנן לא קי״ל כן דבדרבנן יש ברירה לגמרי:

(כח) ונ״ל כו׳ – ונראה דה״ה לענין קנין עובד כוכבים בזה״ז דרבנן יש קנין בא״י כמו בסוריא וערש״י בגטין שם ד״ה בסוריא כו׳ (וע״ל סוף ס״ק ו׳) וז״ש בס״ב בהג״ה וי״ח כו׳ אך לא נהגו כן:

(כט) חייבים אם נקבעו כו׳ – ירושלמי שם מ״ט דר״א לחם הארץ בכל מקום שהוא כו׳ מ״ט דר״ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין ואין אתם חייבין בח״ל ושם למעלה אמר תני זו דברי ר״מ רי״א פירות ח״ל שנכנסו לארץ ר״א פוטר ור״ע מחייב מ״ט דר״א לחם הארץ ולא לחם ח״ל מ״ט דר״ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות ח״ל כו׳ מה מקיים ר״ע טעמא דר״א להם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה ע״ד דר״ע כו׳ שהכל הולך אחרי קרימה בתנור. וה״ה למעשרות וז״ש נקבעו כי הגלגול לת״ק והקרימה לר״ע הוא כגורן למעשרות שאסור לאכול עראי כמ״ש ברפ״ג דחלה אבל עונת המעשרות הוי כנתינת המים בחלה כמ״ש בחלה שם. והרמב״ם כתב חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל חייבין במעשרות מדבריהם. וש״ע השמיטו תיבת מדבריהם דאין נ״מ בזה״ז כנ״ל ונראה שהרמב״ם למד דאינו אלא מדבריהם ממ״ש בגטין כ״ב א׳ אילן מקצתו בארץ כו׳ לא מקצת שרשין כו׳ ואי מדאורייתא חייב לר״ע אין נ״מ בזה דהא הכל תליא היכן הפירות בשעת קביעתן אבל דבריו צ״ע מ״ש בחלה דמחייב מדאורייתא ובמעשרות מדרבנן דהא מחד קרא נפקי וכן תמה בכ״מ וברייתא הנ״ל י״ל בפירות שא״צ גורן למעשרות:

(ל) כל אוכל אדם – כמ״ש בשבת ס״ז א׳ ואלו מעשר כו׳ ובנדה נ״א א׳ א״ר מנא אמינא כו׳ אלא כו׳ ובירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינין ר׳ יוסי אומר בימי רעבון ר׳ חנניא בשם ר׳ בימי דוד אמרין היא הדא היא הדא:

(לא) אין כו׳ – ירושלמי סוף חלה א״ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן מאן אינון הרובין תרגמוניא ר״ז רב יהודה בשם שמואל חלת ח״ל ותרומת ח״ל אוכל ואח״כ מפריש ר׳ בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ר׳ הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה בלבד אבל לירקות אפי׳ לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר לירקות מדבריהן ועתוס׳ דחולין ז׳ א׳ ובע״ז נ״ט א׳:

(לב) וכן ירק כו׳ – שם מפני מה לא גזרו על הבקיי׳ במנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריא:

(לג) ומנין כו׳ – תוספתא פ״ב וירושלמי הביאו הר״ש פ״ק דמעשרות מתני׳ ג׳ עשר תעשר כו׳:

(ליקוט) ומנין כו׳ – וכ״מ בסנהדרין ס״ט א׳ וערש״י שם ד״ה שלא כו׳ (ע״כ):

(לד) אבל הזורע כו׳ – ירושלמי ריש מעשרות ר״ז ר״י בשם ר״א הזורע שדה הפקר חייב במעשרות:

(לה) תרומה גדולה בזה״ז כו׳ – דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי כמ״ש בפ״ק דשבת (י״ז ב׳) ובפ׳ בתרא דע״ז ובפי״א דחולין ולכן בזה״ז אפי׳ לכתחלה במ״ש לענין הקדש בספ״ח דערכין וכמש״ל בסי׳ רצ״ד (ס״ק כ׳) ואע״פ שבתוספתא וירושלמי אמרו שתרומה טמאה א׳ מששים בנטמאה באונס כו׳ היינו בזמניהם שהיתה תרומה נאכלת משא״כ עכשיו שאין שום תרומה נאכלת וכן אמרינן בבכורות כ״ז א׳ הלכך כו׳ בריש מסא כו׳ ופי׳ תוס׳ שם והרא״ש לפי שהיא דבר מועט אבל צע״ג מ״ש מחלה מכזיב שחלת האור יש לה שיעור ודוקא בחלת ח״ל של אור אין לה שיעור וכן ההיא דבכורות וכמ״ש בסי׳ שכ״ב ס״ד ושאר א״י כו׳ ובזה״ז שאין כו׳:

(ליקוט) שיעורה כ״ש – ע״ש מה שהקשתי מהא דחלה וכ״מ בסה״ת שהקשה גם הוא כן ותירץ דשם שאני לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ועוד דבזה״ז אין תרומה מן התורה כנ״ל ס״ב ובירושלמי מפרש דלכך יש לה שיעור משום שהיא מן התורה. וכ״ז אין מספיק לתרץ דברי הרמב״ם וש״ע דהא הם אמרו אפי׳ בא״י שיעורה כ״ש וכן חלה ס״ל שהיא ג״כ דרבנן ופסקו שאף בזה״ז יש לה שיעור ועשל״ה שדחקם (ע״כ):

(לו) בזה״ז כו׳ – כמ״ש בבכורות שם וכי הזאה כו׳:

(לז) שהיא עומדת כו׳ – בפ״ב דשבת (כ״ג ב׳) מאי שמן שריפה כו׳:

(לח) ונותנה כו׳ – דאע״ג שהוא מעט וטמא צריך נתינה לכהן כמ״ש בתוספתא וירושלמי בפ׳ בתרא דתרומות והביאו הר״ש שם מתני׳ ח׳ הדא דתימא כו׳ אבל בודאי בין כו׳:

(לט) לכל כהן שירצה – מתני׳ סוף חלה:

(מ) בין כו׳ – רמב״ם וכמ״ש בפירושו שם וכמ״ש בירושלמי ונתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן ע״ה יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן הבכורות והביכורים לאנשי משמר ושאר לכל כהן. אבל הר״ש שם מפרש דמ״ש בין כו׳ לא קאי רק אמתני׳ שלמעלה אחלה דהא חשיב שם הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן בחולין ק״ל ב׳ דאין ניתנין אלא לחבר אבל לשון הירושלמי משמע כדברי הרמב״ם וכ״ד תוס׳ בחולין שם ד״ה מנין כו׳ וכמ״ש בסי׳ ס״א ס״ז ודוקא במתנות שנאכלין:

(מא) ואפי׳ אינו כו׳ – טור. וז״ל הרמב״ם בפ״ו ה״ב תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן לבד והוא מגמ׳ דכתובות כ״ה א׳ ואב״א השתא כו׳ והנה לדעת הרמב״ם וש״ע בס״ב אפי׳ אם היתה נאכלת א״צ מיוחס אבל לדעת הטור שם אסור אבל לפי שנשרפת והנאה של כילוי אינו אסור לזר אלא מדרבנן כמ״ש הר״ש בפ׳ בתרא מתני׳ ט׳ ובירושלמי משמע כו׳ וצ״ל דמדרבנן כו׳ ולכן א״צ מיוחס אבל דעת תוס׳ דמדאורייתא אסור ועבתוס׳ שכ׳ למטה:

(מב) ויכול להניחה כו׳ – ר״ל אע״ג דקי״ל בספ״ק דפסחים ובפ״ב שם דחיישינן לתקלה אא״כ רמי ליה בכלי מאוס בזה״ז שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן. טור. וצ״ע מ״ש מהקדש בזה״ז שתעקר כו׳ [ועפ״ו דיומא ס״ו א׳] וכן גר שבטלו לקינו (ר״ה ל״א ב׳ כריתות ט׳ א׳):

(ליקוט) ויכול להניחה כו׳ – טור והוא מדברי סה״ת וז״ל ונותנו אותו מעט לכהן ושורפו כו׳ אמנם בפכ״ש (ל״ד א׳) מוקי לה בשליקתא ומאיסתא אבל נקיים לא ומצינו למימר דבזה״ז שאין שום תרומה נאכלת ליכא למיגזר מידי אבל צ״ע וגם בסה״ת לא החליט (ע״כ):

(מג) שיכול ליהנות כו׳ – שבת כ״ה א׳ הא בחול כו׳:

(מד) אבל זר כו׳ – מתני׳ סוף תרומות ותוספתא וירושלמי שם:

(מה) אם לא כו׳ – שם ושם ובירושלמי שם באריכות ע״ש:

(מו) אבל שאר כו׳ – פסחים כ״ג א׳ ועתוס׳ שם ט׳ א׳ ד״ה כדי ל״ד א׳ ד״ה מחמין ובשבת כ״ו א׳ ד״ה אין וש״מ והר״ש בסוף תרומות:

(מז) כהן שאוכל כו׳ – תוספתא שם וירושלמי שם:

(מח) וכ״ז מיירי כו׳ אבל כו׳ – דאפי׳ נולד ספק טומאה אסור לשורפה כמ״ש בנדה ז׳ א׳ ובכורות ל״ד א׳ והרבה מקומות רבו מלספר ובירושלמי פ״ח על מתני׳ חבית של תרומה שנולד לה ספק כו׳ א״ר יוסי ב״ר בון מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה:

(ליקוט) אבל אם כו׳ אסור לשרפה – דאע״ג דאין לה אוכלין ואזלה לאיבוד ול״ד לתרומה טהורה בע״פ ששורפין דהתם משום חמץ שהוא בשריפה כמו תרומה טמאה וראיה ממ״ש בסנהדרין קי״א ב׳ תרומות ירקבו ומסקנא שם קי״ב תרומה ביד כהן אע״ג דממוניה אפ״ה לא תשרף. סה״ת בשם ר״י (ע״כ):

(מט) וטוב כו׳ – שגם באכילה אסורה לפי שאנחנו טמאים כמ״ש בבכורות שם ומתני׳ רפ״ח דיבמות הערל וכל הטמאים כו׳ אבל בתרומת ח״ל מותר כמ״ש בבכורות שם למי שאין טמא בטומאה מגופו כמש״ש וע״ש תוס׳ ד״ה ולית כו׳ וכ״כ הרמב״ם וכן יכול לבטלה כהן ברוב כמש״ש אלא שאין היום כן כמ״ש בא״ח (סי׳ תנ״ז) מ״מ כאן מיירי בא״י דבח״ל אין מפרישין תרומה כמ״ש תוס׳ כנ״ל:

(נ) קודם כו׳ – דאח״כ אסור שגורם לה טומאה וכמ״ש בפ״ג דסוכה (ל״ה ב׳) מפני שמכשירה אבל קודם לכן מותר לגרום טומאה כיון שאין הפסד לכהן וכמ״ש בנדה ו׳ ב׳ תנן התם כו׳ חולין הטבולין כו׳ וה״ה כאן במירוח וכן תני בהדיא בתוספתא דחלה והביאו תוס׳ שם בד״ה נולד כו׳ דבתוספתא דחלה מסיים כו׳ ע״ש:

(ליקוט) וטוב להכשיר כו׳ – דלאח״כ אסור לגרום טומאה ואפי׳ אזלא לאיבוד כמ״ש בפ״ק דפסחים (ט״ו א׳ כ׳ ב׳) שאפי׳ תלויה וטמאה אסור לשורפן כאחת בע״פ ומיהו בסה״ת נסתפק כיון שתרומה בזה״ז דרבנן אפשר שאפי׳ אח״כ מותר משום תקלה שלא יכשל בה ע״ש (ע״כ):

(נא) ואח״כ כו׳ ואח״כ – פ״ג דתרומות המקדים תרומה כו׳ ובפ״ח דדמאי הרוצה להפריש כו׳:

(נב) וי״א כו׳ – עתוס׳ דכתובות כ״ו א׳ ד״ה אין כו׳ וקי״ל כר״ע מחבירו ועוד דכל הסוגיות ועוד הרבה סוגיות במתני׳ וגמ׳ וירושלמי שנותנין ללוי וכולן כר״ע ועתוס׳ דיבמות פ״ו ב׳ ד״ה מר כו׳ אבל הרמב״ם כתב שעזרא לא קנס אלא הלויים שבדורו וודאי דסוגיות הנ״ל מוכיחות שנותנין ללויים דוקא אלא דסוגיא דכתובות הנ״ל ויבמות הנ״ל ובסוף סוטה צ״ע ועב״י:

(נג) והוא לבעליו – כמ״ש בתורה ואכלת כו׳.

(נד) אבל בשלישית כו׳ – פ״ק דר״ה (י״ב ב׳ י״ד ב׳) וכן בששית וכמ״ש בפ״ה דאבות בד׳ פרקים כו׳ ובספ״ב דמכשירין:

(ליקוט) בשלישית ובששית כו׳ – בהרבה מקומות. ובפ״ה דמ״ש עי״ט הראשון של כו׳ ואמר בירושלמי שם כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני ת״ל מקצה שלש שנים אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע אלא שלישית וששית שני פעמים בשבוע כו׳. וכ״ה בספרי פ׳ ראה אלא שבספרי שלנו חסר רישא דברייתא וסיפא דברייתא בספרי שם מכאן אמרו עי״ט ראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מ״ע שבששית כו׳ יכול יהו ב׳ מעשרות נוהגין בה ת״ל שנת כו׳ (ע״כ):

(נה) ואין בשתי כו׳ – ר״ה שם:

(נו) שנת השמטה כו׳ – פ״ק דר״ה (ט״ו) בת ששית שנכנסת כו׳ ע״ש ובכמה מקומות ובירושלמי בכ״מ וספרי פ׳ ראה ופ׳ תבא:

(נז) ובעמון ומואב כו׳ – מתני׳ שם ונמנו וגמרו כו׳ וכן בפ״ק דחגיגה:

(נח) ושנת השמטה כו׳ – עמ״ש בח״מ ר״ס ס״ז:

(נט) וי״א כו׳ – כמ״ש במתני׳ דידים שם אר״ט מצרים שהיא קרובה כו׳ וכ״ש בא״י עצמה:

(ס) וגמר מלאכתו כו׳ – ע״ל ס״ה וס״ז:

(סא) ודין כו׳ – כמ״ש ברפ״ב דערלה וש״מ:

(סב) מיהו כו׳ – דטעם התרומה גדולה משום דלא נתפרש בה שיעור משא״כ בת״מ. רמב״ם ועתוס׳ דגטין ל״א א׳ ד״ה כשם כו׳ ובמנחות נ״ד ב׳ ד״ה כשם כו׳ ובבכורות כ״ז א׳ ד״ה הלכך כו׳ דאף בח״ל דתרומה גדולה ודאי אין לה שיעור כמש״ש בחלה ת״מ יש לה שיעור:

(סג) אמר כו׳ – ירושלמי שם כלשונה:

(סד) תרומת מעשר כו׳ – פ״ק די״ט י״ג ב׳ מחשב הא כו׳ וקי״ל כרבנן. אבל תוס׳ כתבו דגם לרבנן מותר מאומד ולאב״ג מצוה לעשות מאומד ועבתוס׳ דגטין ל״א א׳ ובמנחות נ״ד ב׳ ובבכורות נ״ח ב׳ אבל הר״ש הסכים להרמב״ם מגמ׳ די״ט הנ״ל וע״ש בפ״א מתני׳ ז׳:

(סה) ואפי׳ בזה״ז – כנ״ל ס״כ בהג״ה:

(סו) דבר כו׳ – מתני׳ בפ״ד וכמ״ש בירושלמי פ״ק על מתני׳ אין תורמין במדה כו׳ תמן תנינן המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וכא את אמר כן אריב״ל כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אלעזר בן גימל כו׳ ע״ש והביאו תוס׳ בכל המקומות הנ״ל והר״ש שם:

(סז) היה כו׳ משניהם – ירושלמי פ״ד שם המונה משובח אר״ה משובח מן התורם מאומד אר״ח בריה דר׳ הלל מתני׳ אמרה כן והשוקל משובח משלשתן א״ר חיננא תפתר בשלשתן ולית את ש״מ כלום. והביאו תוס׳ שם ושם והר״ש שם ולשיטת הרמב״ם ר״ה מוקי כאב״ג וס״ל דמ״מ במדה משובח יותר ור״ח אמר דאתי כרבנן ואסור באומד וער״ש שם:

(סח) ות״ח כו׳ – גטין ל׳ ב׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכי. וי״מ דדוקא כו׳ (ובזה ס״ל להרמב״ם כהי״מ דהפי׳ בגמ׳ דגטין שם חברים דוקא אבל מ״מ מחולק הרמב״ם עם הי״מ שבתוס׳ שם דהם סברי דאסור לכ״ע מדרבנן אלא דדוקא חברים לא נחשדו וע״ש) ועתוס׳ שם שתי׳ עוד בע״א (וע״ל ס״ק קי״ח):

(סט) ואם הפריש כו׳ – עתוס׳ דב״ק קט״ו ב׳ ד״ה הרי כו׳ וי״ל כו׳:

(ע) ונ״ל כו׳ – צ״ע דוקא בדבר שאזיל לאיבוד שא״א להדליקה אבל בשמן לכתחלה לא ובדיעבד דוקא כשעקל בית הבד כרוך עליה כמש״ש וכל היכא כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכל כו׳ וצ״ע שסתם ועוד דוקא בתרומת מעשר שמותר לכתחלה שלא מן המוקף אבל בתרומה גדולה לא שהוא אסור מדאורייתא וכמ״ש תוס׳ בגטין שם ד״ה לתרום כו׳ (וגם המחבר לא ר״ל אלא דבדיעבד תרומתו תרומה) וכמ״ש בתוספתא פ״ח דדמאי להדיא מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א׳ מהן כו׳:

(עא) או שתי מגורות כו׳ – כ״ה גירסתו בתוספתא אבל גירסא שלנו בתוספתא תורם מכל אחד ואחד (וע״ל סי׳ שכ״ה ס״ק ח׳):

(עב) עושה אדם כו׳ – מתני׳ בפ״ג בד״א כו׳ ובפ״ד האומר כו׳ וגמ׳ רפ״ב דקדושין וש״מ:

(עג) אבל התורם כו׳ – עתוס׳ דבכורות י״א א׳ ד״ה הפודה כו׳ אבל הריטב״א כתב בקדושין דודאי דמי לה ואיפשיטא הבעיא הנ״ל אע״ג דלא איפשיטא במקומה ועתוס׳ דקדושין כ״ג ב׳ ד״ה דאר״ה כו׳ וי״ל כו׳ וכ״כ הר״נ בנדרים שם וכ״כ הריטב״א בקדושין שם ומביא ראיה מהך דהכא וכ״כ במש״ל אבל בכ״מ כתב כיון דנפשטה הבעיא שניה בנדרים שם דטובת הנאה כו׳ ממילא נפשטה גם הבעיא ראשונה ודבריו תמוהין מאד וכבר תמה במש״ל עליו וער״נ בנדרים שם ד״ה אלא אדעתא כו׳ ול״נ אפי׳ כו׳ אלמא ידע דטובת הנאה של תורם ואפ״ה מיבעיא ליה:

(עד) וטובת כו׳ – שם בעיא ונפשטה וש״מ:

(עה) התורם כו׳ או כו׳ – קדושין נ״ב ב׳ ב״מ כ״ב א׳ ופי׳ מש״ש כיצד ל״ד כה״ג דכ״ש לתורם שלא ברשות אלא אפי׳ כה״ג מהני אם נמצאו יפות:

(עו) כדי שיקחם – ר״ל אפי׳ בכה״ג וכ״מ שם באריסיה דמרי ב״א ושם בעובדא דסרסיא. ואע״ג דבב״מ שם אמרינן אליבא דאביי דקי״ל כוותיה בדשוייה שליח ואמרינן ה״נ מסתברא כו׳ ס״ל להרמב״ם דלפי המסקנא ליתא ממש״ש א״ל אמימר כו׳ והתניא כו׳ א״ל הכי א״ר כו׳ וכן בקדושין בעובדא דסרסיא כו׳ ולא כמה שדחקו תוס׳ שם ד״ה אם בדשווייה שליח דפשטא דגמ׳ לא משמע כן וטעמא משום דמצוה סתמא ניחא ליה כמ״ש בב״מ שם ועב״י:

(ליקוט) התורם כו׳ – גירסת הרמב״ם שם ותסברא ועתוס׳ שם ד״ה ה״ג כו׳ וה״פ ותסברא והא אתם כו׳ ר״ל ואמאי צריכין לכלך אצל יפות כו׳ הא שלוחו כמותו אלא הב״ע כו׳ אבל באמת א״צ לכ״ז אלא אליבא דתי׳ דרבא אבל א״צ לתי׳ דרבא דמצוה שאני וכ״מ בעובדא דקדושין נ״ב ב׳ דהא שם לא עשאו שליח ודלא כתוס׳ שם ד״ה אם כו׳ שדחקו בזה וכתבו וא״כ כו׳ ואזלי לטעמייהו דגרסי ה״נ מסתברא כו׳ (ע״כ):

(עז) ובזה״ז כו׳ – דשכור וסומא הטעם משום דא״י לכוין לתרום מן היפה כמ״ש בתוספתא וירושלמי בפ״ק הביאו הר״ש שם יש מהן מפני כו׳ הסומא והשכור כו׳ ובזה״ז א״צ כמ״ש בסנ״ב עמש״ש:

(עח) קטן כו׳ – פסק כר׳ יוסי שם וע׳ בנדה מ״ו ב׳ (ועיין ש״ך וכ״ה ברמב״ם) ול״נ דהלכה כסתם דלעולם לא הוי תרומה כמש״ש חמשה לא יתרומו ואם כו׳ ומש״ש קטן שלא כו׳ הוא פירושא דמתני׳ הנ״ל דמ״ש קטן אין (תרומתו) תרומה עד אימתי הוא קטן ואמר כל זמן שלא הביא שתי שערות והוא דברי ת״ק שהוא ר״מ שהוא סתם מתני׳ וכמ״ש בירושלמי שם משום ר״מ והביאו הר״ש שם ואע״ג דקי״ל (מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואף למ״ד דרבנן הא קי״ל) תרומה בזה״ז דרבנן משום הא לא אריא ועתוס׳ בנדה שם ד״ה אי כו׳ אלא שדבריהם תמוהים דודאי גירסא של הגמ׳ משובשת וכמ״ש בתוספתא ובירושלמי שם מאן תני קטן דלא כר׳ יהודה וש״מ אלא דאעפ״כ תירוצם מוכרח דמ״מ ליסייעי מדברי ר״מ וער״ש שם במתני׳:

(עט) האומר כו׳ – עבתוס׳ דעירובין ל״ב א׳ ד״ה ר״ש. ולר״ת כו׳:

(פ) וי״א כו׳ – טור והוא מדברי תוס׳ שם ואור״י כו׳ וכ״כ הרא״ש שם וכהר״ש מפוליזא שם. אבל דברי הטור והרב א״א להולמן דהא בחולין שם אמרינן ומצא תרום וגם דבריהם אינן מובנים וכן מצאתי במש״ל שגם הוא תמה עליהם: