(א) תרומות ומעשרות
בסימן זה הטור קיצר מחמת שלא נהגו הלכות אלו במקומו, ומחמת כן השו״ע הניח את סדר הטור וכתב סימן זה לפי סדר הרמב״ם בספר זרעים, על סדר דברי הרמב״ם ממש בהל׳ תרומות הל׳ מעשר והל׳ מעשר שני, ונטל מהרמב״ם רק את הדברים המצויים יותר בזמן הזה, וכל סעיפי סימן זה הם על פי דברי הרמב״ם מלבד סעיף קלד, וסוף סעיף קלח, שהם דברי השו״ע עצמו, והשו״ע לא הביא להלכה כלל את דברי החולקים כגון הר״ש משאנץ והשגות הראב״ד ושאר הראשונים, וכיוצא בזה עשה השו״ע בהל׳ כלאי זרעים והכרם.
וכך סדר סעיפי השו״ע: מסעיף א עד יג, הוא מפרק א׳ בהל׳ תרומות ברמב״ם. מסעיף יג עד יט, הוא פרק ב׳ מהל׳ תרומות. מסעיף יט עד סעיף כט, פרק ג בהל׳ תרומות. מסעיף כט עד נב, פרק ד׳ מהל׳ תרומות. מסעיף נב עד סו, פרק ה׳ מהל׳ תרומות. מסעיף סו עד עט, פרק א׳ מהל׳ מעשר. מסעיף עט עד פב, פרק ב מהל׳ מעשר. מסעיף פב עד פט, פרק ג׳ מהל׳ מעשר. מסעיף פט עד צד, פרק ד׳ מהל׳ מעשר. מסעיף צד עד קטו, פרק ה׳ מהל׳ מעשר. מסעיף קטו עד קכה, פרק ו׳ מהל׳ מעשר. מסעיף קכה עד קלב, פרק א׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קלב עד קלו (לא כולל קלד), פרק ב׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קלו עד קמ, פרק ד׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קמ עד סוף הסימן, פרק יא מהל׳ מעשר שני.
ישנם הרבה דינים שהובאו בשו״ע ולא נתבארו בטור וב״י, וישנם דינים שלא הובאו אף בשו״ע, ועל כן חילקתי את דברי בסימן זה לב׳ חלקים, א. על סדר דברי הטור וב״י, ב. על סדר הרמב״ם והשו״ע דברים שלא הובאו בטור וב״י.
סעיפי השו״ע שנתבארו בטור וב״י: א,ב,ג,ד,ה,ו,ז,יב,יט,כ,כא,כד,כה,כט,ל,לא,לב,לג,לד,לה,לו,לז,לח,מד,נב,נג,נד,נה,נו,נז, נח,נט,סא,סו,סז,סח,סט,עח,קכא,קכב,קל,קלב,קלג,קלה,קלז.
השו״ע השמיט את הל׳ מתנות עניים, והם נתבארו בדברי הטור והב״י בסעיף יט אחרי סעיף קלה.
מעתה הרוצה לידע בירור הלכה, ראשית ימצא את מקומה ברמב״ם ויבדוק אם הביאה השו״ע, אם לא הביאה השו״ע יראה מה שכתבתי בה במקומה על סדר הרמב״ם והשו״ע, ואם הביאה השו״ע, אם סעיף זה הוא אחד מהסעיפים שציינתי בסמוך שהובאו בטור וב״י, יעיין שם בטור ובב״י ומה שכתבתי שם, ואם אין סעיף זה מהסעיפים שהוזכרו בטור וב״י, יעיין בשו״ע שם ובמה שכתבתי על דברי השו״ע שם.
על סדר הטור וב״י
מצרים ובבל חייבים בתרומות ומעשרות. כ״כ הטוש״ע בסעיף א, והב״י הביא כן מכמה ראשונים, ויש להעיר דכן מבואר בדברי הר״ש בדמאי א,ג ד״ה מכזיב, במה שכתב והא דמשמע במס׳ ידים
(ד,ג) וכו׳, וכ״כ סמ״ג בעשה קלג, וכ״כ החינוך במצוה תקז, והר״ן בביצה יז ד״ה הלכה כר״י, כתב דהא דחייבים הארצות הסמוכות לארץ ישראל היינו רק בפירות הדומין לשל ארץ ישראל, ע״כ, והיינו שגדלים כמותם בארץ ישראל. דין תרומת חו״ל כדין חלת חו״ל, ונתבארו דיניהם בטוש״ע והב״י בסימנים שכב-שכג.
האם חוץ לארץ מכזיב ולהלן פטור אף בטבל ודאי. הטוש״ע והב״י בסעיף א, הביאו מתוס׳ והרמב״ם דפטור לגמרי, ויש להעיר דבתוס׳ בע״ז נט. ד״ה בצר, מבואר דר״ת פליג וס״ל דחייבים בטבל ודאי ולא בדמאי, ומ״מ בזמן הזה פטרום, ע״כ, ובתוס׳
בקידושין לו: ד״ה כל, מבואר דהפטור בזמן הזה הוא דוקא היכא דהקרקע משועבדת למלך הא לאו הכי חייבים, ומאידך סמ״ג בעשה קלג, כתב דבחו״ל הרחוקה מארץ ישראל פטור לגמרי, אבל הביא להלכה בשם מורו רבינו יהודה בשם רבי דוד ממיץ דמכזיב ואילך חייב בטבל ודאי, אמנם נראה מדברי סמ״ג דהיינו דוקא במה שכיבשו עולי מצרים מכזיב ולהלן אבל שאר חוץ לארץ פטור לגמרי, ומהר״ם חלאוה
בפסחים מה. בסוף ד״ה והרב אלפסי, כתב דרבינו אפרים ס״ל דחייבים, וריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דחייבים רק בתרומה גדולה ורק בדגן תירוש ויצהר, ומ״מ כתב שם דחייבים רק בתבואת ישראל שמירחה ישראל, ומאידך מהר״ם חלאוה ס״ל דפטורים, והביא דכן דעת העיטור, וכן בתוס׳ בע״ז שם, משמע קצת דאף בכל גוונא פטורים, והר״ש בדמאי א,ג, ס״ל דפטור אף בטבל ודאי, וכן ס״ל לרא״ש בגיליון שם, וכן ס״ל לר״ן בביצה יז ד״ה הלכה כר״י, וכן מוכח בירושלמי שהביא הר״ש שם, וכ״כ היראים בסי׳ נג, וכ״כ החינוך במצוה תקז, וכן מבואר מדברי המאירי
בקידושין לו: ד״ה אמר,
והכי נקטינן ככל הנך וכל שכן דאף לר״ת אין הדבר ברור דחייב. אמנם הר״ש בדמאי ב,א ד״ה כל המשתמש, כתב על פי הירושלמי שהביא, דפירות הדומין לשל ארץ ישראל פטורים בחו״ל רק כשהם בארצם.
האם תרומות ומעשרות בארץ ישראל בזמן הזה דאורייתא. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א
בפסחים מד. ד״ה אמר ליה, כתב דהוא דרבנן כהרמב״ם, וכן סמ״ג בלא תעשה עח, הביא מרבינו חיים כהן ב״ר חננאל דהוא דרבנן, וכן הביא בלא תעשה רנח, דכן הורה ר״י, וכן הביא בעשה קלג, ממורו רבינו יהודה וכן הביא מרבינו שמשון משאנץ, וכן הביא מהתרומה, וכתב סמ״ג כהרמב״ם דקדושה ראשונה בטלה, ובעשה קסג, כתב סמ״ג דבעל התרומה ס״ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כיון דהלכה כרבנן דקדושת עזרא לא קידשה לעתיד לבוא, אבל סמ״ג שם ס״ל כהרמב״ם דקידשה לעתיד לבוא והטעם דהוא דרבנן מחמת שאין יושביה עליה, ע״כ, וכן הביא החינוך להלכה במצוה עב, ובמצוה רעט, ובמצוה רפד, ובמצוה תקז, דקדושה שניה קידשה לעתיד לבוא אבל אינו דאורייתא כי אין יושביה עליה, וריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דהוא דרבנן כי בטלו קדושת עזרא ויהושע, ומאידך הביא דהרי״ד ס״ל דלא בטלה קדושת עזרא והוי דאורייתא במקומות שקידש עזרא, והיראים בסי׳ רעז אות כא, כתב כהראב״ד דקי״ל כרבי יוסי וכרבי יוחנן דקדשה לעתיד לבוא, ע״כ, וכיון דכתב דהלכה כרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר דתרומה בזמן הזה דאורייתא, בפשטות ס״ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא, אמנם זה תלוי בין ב׳ תירוצי הב״י בדעת הרמב״ם, והרשב״א במשמרת הבית ד,ב, כב., כתב דתרומה בזמן הזה דאורייתא, ע״כ, וציינו דבספר חרדים בפרק נב,א, כתב דדרש״י והר״ש והגאון ורבינו יוסף טוב עלם והר״ר מתתיה והרב בעל העזר והר״ר אליעזר טהור קודש, כולהו פסקי כרבי יוחנן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ע״כ, ולפי זה בפשטות ס״ל דתרומות ומעשרות דאורייתא, ואפשר דרבי אליעזר טהור קודש היינו היראים הנזכר. הרמב״ן
במגילה ב. ד״ה עכשיו, כתב דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. הב״י הביא דהראב״ד בהשגות העיר על הרמב״ם שכתב דזה דרבנן, שהרמב״ם גופיה כתב בתחילת הספר דהוא דאורייתא, והב״י כתב שאין מדברי הרמב״ם בתחילת הספר ראיה, ויש להעיר דאף הרמב״ם בתשובה בסי׳ טז, כתב דהוא דרבנן. אף אם יהיו ישראל על אדמתן זה לא יחשב יושביה עליה עד שישבו לפי חלוקת השבטים, כדאכתוב אחרי יורה דעה בהל׳ שמיטה פרק ד, גבי יובל. המאירי
במגילה י: ד״ה ומקשינן, כתב דקידוש הארץ אינו על ידי קרבנות תודה ושיר כמו קידוש ירושלים והמקדש, אלא על ידי חזקה ואמירה שמחזיקיבים בה בתורת ארץ ישראל, ע״כ. גבי האם קדושת המקדש וירושלים בטלה או לא, עי׳ במה שכתבתי באו״ח סי׳ קנו, בדינים דאורייתא על סדר הרמב״ם, בספר עבודה, גבי אם מותר ליכנס להר הבית בזמן הזה.
האם שביעית נוהגת האידנא מדאורייתא או מדרבנן או דאינה נוהגת כלל. הטור והב״י בסעיף יט בד״ה ובשביעית, הביאו דנוהג מדרבנן, ועי׳ במה שאכתוב בזה בהל׳ שמיטה על סדר הרמב״ם אחרי יורה דעה, בפרק ד.
מתי שנת השמטה. הטור והב״י בסעיף יט בד״ה ושמיטה, הביאו בזה מחלוקת, והביאו את המחלוקת אף בחו״מ בסי׳ סז, ועי׳ במה שאכתוב שם.
תרומה טמאה צריך ליתנה לכהן. כן הביאו הטור והב״י והרמ״א בסעיף יט בד״ה ונותנה לכהן, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רנה, ובעשה קלג.
האם אפשר ליתן תרומה טמאה לכהן עם הארץ. הטור והב״י והרמ״א בסעיף יט בד״ה ונותנה לכהן, כתבו דאפשר, והב״י הביא כן מהרמב״ם, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רנה, ומאידך הראב״ד בהשגות שם, כתב דזה אינו מחוור, והכסף משנה שם, הביא דהמחלוקת תלויה בפירוש המשנה בחלה ד,ט, והר״ש שם ד״ה אלו, פירש דאין ניתן לעם הארץ, וזו דעת הראב״ד, ע״כ, והרא״ש בחלה שם ד״ה לכל, כתב כהר״ש דניתנת לכל כהן.
תרומה טמאה צריכה לישרף. כן הביאו הטוש״ע
והב״י בסעיף יט ד״ה ונותנה לכהן, ויש להעיר דהכי תנן
בתמורה לג:, דצריכה לישרף, ותנן שם דהנשרפים אינם נקברים.
תרומה טמאה שדינה להישרף אסור להאכילה לבהמה אם היא ראויה לאכילת אדם. כ״כ המאירי
בפסחים מו. ד״ה אמר המאירי כיצד.
אשה כהנת ולויה מקבלת תרומות ומעשרות. כן מבואר בביכורים פרק ד, גבי ונוחל בקדשי הגבול, וכן
ביבמות ק..
תרומה טהורה בזמן הזה צריך לקוברה. כ״כ הטור בסעיף יט, ויש להעיר דכן הביא להלכה סמ״ג בלא תעשה רנח, בשם ר״י.
האם עזרא קנס שיתנו מעשר ראשון לכהנים דוקא לדורו או לכל הדורות. הב״י בסעיף יט-סו בד״ה ומ״ש ויתנהו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי השאילתות בשאילתא קלב, מבואר דס״ל דקנס לכל הדורות. הב״י דייק מדברי הרמב״ם דס״ל דבזמן הזה נותנים ללוי, וכתב הב״י דצ״ל דהוא פסק כרבי עקיבא, ויש להעיר דהרמב״ם בתשובה בסי׳ פט, כתב להדיא דנותנה ללוי כר״ע.
למי צריך ליתן מעשר ראשון. הב״י בסעיף יט-סו בד״ה ומ״ש ויתנהו, הביא מחלוקת אם נותנים רק ללויים או שאפשר ליתן גם לכהנים וגם ללויים, ויש להעיר דבשאילתות בשאילתא קלב, מבואר דאית ליה שיטה נוספת, שנותנים רק לכהנים, ומדברי הריטב״א
ביבמות פו. ד״ה תנו רבנן, נראה דדעתו נוטה דלר״ע דקי״ל כוותיה נותנים בין לכהן ובין ללוי.
דיני מוקף. אכתוב על סדר הרמב״ם בהל׳ תרומות פרק ג.
האם מעשר ראשון חל בשבולים. הטור בסעיף סח, הביא את דברי הגמרא דחל, והב״ח שם באות טו, הביא את מקורו בגמרא, ויש להעיר דהיראים בסי׳ קמח אות יז, כתב דלא אמרו שחל אלא כשהפרישו בשבלים ואמר דיחול כשיתמרח, אבל אם הפריש על מנת שיחול בשבלים אינו חל, ע״כ, ומאידך הר״ש בתרומות בסוף פ״א, והרשב״א
בקידושין מו:, וכן הרמב״ן שהביא הרשב״א שם, וכן הריטב״א
בקידושין מו: ד״ה מתיב, במה שהביא בשם התוס׳, וכן הריטב״א גופיה שם שהסכים לדברי הרמב״ן, כולהו סברי דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול כשיתמרח, וכן מוכח מדברי התוס׳ בע״ז נו. ד״ה שמותר, וכן נראה מסתימת לשון הרמב״ם בהל׳ תרומות ג,יג, וסמ״ג בעשה קלד, וציינו דכ״כ התוס׳ רי״ד
בקידושין מו:, דמהני בשבלים בלא שיאמר כן,
ונמצא דהיראים יחידאה ונדחה מההלכה, ונקטינן ככל הנך דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול לכשיתמרח.
פדיון שוה מנה על פרוטה לכתחילה. הטור בסעיף קלג, כתב דמותר לכתחילה, והב״י הביא דכ״כ הרמב״ם בשם הגאונים, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו. הב״י כתב דנראה דראיית הרמב״ם מההוא דאחרים לנכסיה בפומבדיתא, ע״כ, ובאמת בשאילתות בשאילתא ק, כתב כדברי הרמב״ם דמותר לכתחילה וכתב דילפינן לה מההוא דאחרים נכסיה כדברי הב״י.
אפשר לפדות מעשר שני דוקא אם יש בו שוב פרוטה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף קלג, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו.
האם הפרוטה צריכה שחיקה. הטור בסעיף קלג, כתב דישחוק ויזרוק לנהר, וכתב הב״י דאינו יודע מנין לו, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קלו, כתב דבים הגדול אין צריך שחיקה אבל בשאר נהרות צריך שחיקה, ע״כ, וכ״כ השו״ע.
האם מותר לפדות מעשר שני על פירות. הב״י בסעיף קלג, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ מה שכתבתי בזה בסי׳ רצד, גבי פדיון נטע רבעי.
האם בזמן הזה אפשר להוציא מעשר שני מירושלים. הטוש״ע והב״י בסעיף קלה, הביאו דאסור, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו, ומאידך הביא דר״י ס״ל דמותר.
הלכות מעשר עני, כתבום הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים פרק ו, וסמ״ג בעשה קסא.
הנותן לעני כוסמין כמה יתן לו. ברמב״ם בהל׳ מתנות עניים ו,ח, כתוב דלא יפחות מקב, וכתב הרדב״ז שם דבכל הספרים במשניות הגירסא קב ומחצה וכ״כ רש״י בעירובין, וצריך לומר דגירסת הרמב״ם במשנה היתה קב, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קסא, והחינוך במצוה תעד, כתבו קב ומחצה, ע״כ, ונראה דהוא טעות סופר בדברי הרמב״ם.
הנותן לעני פירות ממעשר עני כמה יתן לו. בפאה ח,ה, תנן דנותן לו כדי שימכור ויקנה בהם מזון ב׳ סעודות, וכ״כ הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ו,ח, אבל בסמ״ג בעשה קסא, כתוב ויקנה בהם ג׳ סעודות, ע״כ, ושמא הוא טעות סופר בסמ״ג.
אלמנת כהן שיש לה בת שנשאת לישראל. הטור בסעיף מד, במקום שנמצא ס״ק עא של הפרישה, האריך בהל׳ אשה שראויה לאכול תרומה, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ חלה בעמוד קיא, כתב דאלמנת כהן שיש לה בת מהכהן והבת נשאת לישראל או שיש לבת זרע מישראל, אע״פ שהבת אינה אוכלת אפ״ה אמה אוכלת מחמתה.
האם העובר פוסל בתרומה. הב״י בסעיף מד ד״ה ואם הניחה, הביא בזה מחלוקת, ויש לה עיר דראב״ן בסי׳ תקיא ד״ה בת ישראל, כתב דפוסל, ואע״ג דהמקנה לעובר לא קנה, ירושה דממילא קני.
מירח הנכרי דחייב מדרבנן האם אסור גם באכילת עראי. השו״ע בסעיף ו, כתב דחייבים בכל, ע״כ, ויש להעיר דלגבי איסור אכילה כתב הר״ש בתרומות ט,ז ד״ה אע״פ, דאפשר דלא גזרו ומותר.
גוי הממרח פירותיו של ישראל האם נפטרו ממעשרות מדאורייתא. הטור בסעיף ו, כתב דלא נפטרו, ויש להעיר דמאידך הרמב״ם בהל׳ תרומות א,יג, כתב דפטורות מדאורייתא וחייבות מדרבנן, וכ״כ רבינו אפרים שהובא בראבי״ה סי׳ קסה, וכן הסכים עמו רבינו יואל שם.
פירות ארץ ישראל שיצאו לחו״ל, האם חייבים בחלה ומעשרות. הטוש״ע בסעיף יב, הביאו מהרמב״ם דפטורות, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות שם כתב דמדרבנן חייבים, והיראים בריש סי׳ קמח, כתב דכיון דפליגי בזה תנאי הלכה כהמחמיר דחייבים, ע״כ, ומדברי הראב״ד שם מבואר דכל המחלוקת היא רק כשנתחייבו בחו״ל כגון שהיה מירוח בחו״ל אבל כשכבר נתחייבו בארץ ישראל ודאי לא פקע חיובא מינייהו.
על סדר הרמב״ם והשו״ע דברים שלא הובאו בטור וב״י
הלכות תרומות (סעיף א עד סו)
השו״ע השמיט מדברי הרמב״ם מתחילת פרק ו, עד סוף הל׳ תרומות, כיון דאינו מצוי בזמן הזה, וסמ״ג בעשה קלג, ליקט את עיקרי דיני תרומות מדברי הרמב״ם על סדר הרמב״ם בהל׳ תרומות מפרק ב וכן מפרק ג עד הלכה יב, והביאם להלכה, ולאחר מכן חזר וליקט מפרק א, ובעשה קלד, ליקט מפרק ג מהלכה יב ואילך, ומפרקים ד-ה, ובלא תעשה רנז, ובלא תעשה רנח, ליקט מהרמב״ם על סדר הרמב״ם, מתחילת פרק ז, עד סוף הל׳ תרומות, והביאם סמ״ג להלכה.
פרק א (סעיף א עד יג)
איזה גבולות חייבים בתרומות ומעשרות. הרמב״ם בריש הפרק, כתב את הגבולות, וככל דבריו כתבו סמ״ג בעשה קלג, והחינוך במצוה תקז. כל הנך כתבו דהא דאמרינן היה מהלך מעכו לכזיב כל הדרך שעל ימינו למזרח הוא חו״ל ולשמאלו למערב היא ארץ ישראל, היינו גבול עולי מצרים, וראב״ן בסי׳ נד, כתב גבי הדרך שמעכו לכזיב שמה שלמערבו הוא ארץ ישראל עד פרת, ע״כ, והוא תימה לומר שעד פרת הוא ארץ ישראל לגבי זה. גבי דין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, עי׳ במה שכתבתי בזה על סדר הטור והב״י.
מה נחשב כיבוש כדי לקדש את מה שנכבש בקדושת הארץ. החינוך במצוה תקז, כתב דהיינו שכבש שופט שהיה בזמן השופטים או מלך או נביא מדעת רוב ישראל, ואם לאו אפילו אם הוא תוך תחומי הארץ שניתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל מחמת כיבוש זה.
כיבש יהושע ולא כיבש עזרא. ריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דאין נוהג שם מעשר ירק כלל.
האם בית שאן פטורה מן המעשרות. מדברי הרמב״ם בהלכה ה, מבואר דפטורה לגמרי, וכן נראה מסמ״ג בעשה קלג, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דפטורה רק ממה שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן, ועי׳ במה שכתבתי בסמוך גבי כיבש יהושע ולא עזרא.
אף מה שחיובו רק מדרבנן בארץ ישראל, נוהג בארצות שנוהגות בהם המצוות התלויות בארץ מדרבנן. כ״כ סמ״ג בעשה קלג.
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל ונגמרה מלאכת הפירות בידו אינו חייב בתרומות ומעשרות אף מדרבנן. כ״כ הרמב״ם בהלכה יא, וכ״כ סמ״ג בעשה קלג, וכן הביא ממורו רבינו יהודה דכיון דתרומות בארץ בזמן הזה הוי דרבנן בשדה ישראל ובשדה גוי פטור אף מדרבנן, וכן הביא מספר התרומה, והביא סמ״ג דכן צידד הר״ש משאנץ, ע״כ, וכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
תבואה שגדלה בשדה גוי ונגמרה בידי ישראל חייבת דאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר. כ״כ הרמב״ם בהלכה יא, ויש להעיר דכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
תבואת ישראל שנגמרה בידי גוי כגון שמירחה הגוי חייבת מדרבנן. כ״כ הרמב״ם בהלכה יג, ויש להעיר דכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
פרק ב (סעיף יג עד יט)
באיזה פירות יש חיוב תרומות ומעשר ראשון מדאורייתא. מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות ב,א, משמע דכל פרי הנשמר חייב מן התורה, ובסעיף ו, כתב דהיינו דוקא פירות אבל הירקות חייבים בתרומה ומעשר רק מדרבנן, וסמ״ג בעשה קלג, כתב כלשון הרמב״ם, אבל כתב דמעשר צלף הוא מדרבנן, אמנם בעשה קסא, ביאר סמ״ג דעתו להדיא דאין נוהגים תרומות ומעשרות מהתורה אלא בדגן תירוש ויצהר, וכן היראים בסי׳ קמו, ובסי׳ נג, כתב דמן התורה חייב רק דגן תירוש ויצהר, ובסוף סימן קמו שם, מבואר דכך ס״ל נמי גבי חיוב במעשר, וכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג, וכ״כ החינוך במצוה רפד, ובמצוה תקז, ובמצוה שצה, וכתב דאע״ג דבספרי נראה דשאר פירות דאורייתא, מ״מ בגמרא שהיא עיקר להלכה מבואר דרק דגן תירוש ויצהר דאורייתא, ע״כ, ורש״י
בברכות לו. ד״ה גבי מעשר, כתב גבי חיוב מעשרות, כהיראים דחייב מהתורה רק דגן תירוש ויצהר, וכן רש״י
בחולין קכ: ד״ה אף תרומה, כתב דאין חיוב תרומה מדאורייתא בתמרים ותפוחים, וכן הראב״ד בהשגות בהל׳ תרומות א,ה, כתב דמעשר ירק ופירות האילן הוא מדרבנן, וכן בהשגות שם ג,טז, כתב דהכל דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר, וכ״כ המאירי
בברכות לו. ד״ה מעשר, וכ״כ הריטב״א
במגילה י. ד״ה עוד הקשו, וכ״כ רשב״ם בתשובה שהובאה בספר ראב״ן סי׳ תקצב אות כד, גבי מעשר, ומדבריו מבואר דכן דעת ראב״ן,
ונמצא דהרמב״ם יחידאה דס״ל דנוהג בכל הפירות מהתורה, ואין הלכה כמותו. בהל׳ מעשר שני בפרק א, אכתוב באיזה פירות נוהג מעשר שני מהתורה.
האם תבלינים חייבים בתרומה ומעשרות. תוס׳
בחולין ו. ד״ה אינו, כתבו דפטורים, וכ״כ תוס׳
ביומא פא: ד״ה שהפלפלין, וכן כתבו תוס׳ ישנים שם ד״ה ללמדך, והביאו דכן דעת ה״ר אלחנן, וכ״כ תוס׳
בנדה נ. ד״ה כל, ותוס׳ שם ביומא ובנדה וכן תוס׳ ישנים שם, כתבו דהיינו דוקא תבלינים דעבידי רק לטעמא ולא שהם גם לתבלין וגם למאכל כגון שומים ובצלים, ותוס׳ הרא״ש
בנדה נ. ד״ה כל שחייב, כתב ככל דברי התוס׳, אמנם כתב ג׳ תירוצים ולפי ב׳ תירוצים הוי כתוס׳ דתבלין פטור, אבל לתירוץ אחד תבלינים חייבים במעשר, והמאירי
בחולין ו. ד״ה הנותן, כתב דתבלינים חייבים במעשר אם עדיין הם לחים וראויים לאכילה כמות שהם אבל כשהם יבשים אינם חייבים במעשר, ע״כ, ולפי זה אם אין הדרך לזרוע תבלין זה לאכילה כשהוא לח אלא רק להשתמש בו כשהוא יבש לתבלין פטורים, אמנם אם הדרך לאוכלו גם כשהוא לח, אפשר דנתחייב במעשרות כשהוא לח ותו לא פקע איסורו אף כשנתייבש.
כל המשקים היוצאים מהפירות אסורים מהתורה לאוכלם בטיבלם. כ״כ החינוך במצוה רפד, וכתב דאין לוקים עליהם חוץ מיין ושמן דאף לוקים עליהם.
לסוברים דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן ואפילו בפירות שעיקר חיובם מדרבנן אם יש ספק באותו המקום האם הוא מארץ ישראל וחייב בתרומות או לא ספיקו לחומרא. כ״כ החינוך במצוה רפד, אמנם
ביבמות פא., אמרינן דבזמן שתרומות דאורייתא מחמרינן בספקות אף של פירות דכל חיובם רק דרבנן, אבל בזמן הזה שתרומות ומעשרות דרבנן בכל הפירות אמרינן ספק דרבנן לקולא, ואפשר דדוקא בספק ארץ ישראל ספק חו״ל מחמירים מספק כיון דחזינן דרבנן גזרו בארצות הסמוכות לארץ ישראל אף בפירות שעיקרם דרבנן.
עד מתי אפשר להפקיר ויפטרו הפירות ממעשרות. השו״ע בסעיף טז, הביא דהפקר פטור מתרומות ומעשרות, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קלג, כתב דדוקא קודם גמר מלאכה מהני הפקר לפוטרו, ע״כ, והר״ש במעשר שני ג,ו, כתב ג׳ תירוצים, ולפי ב׳ תירוצים מתוך ג׳, מבואר דאף המפקיר אחר מירוח קודם ראיית פני הבית פטור, אבל מפקיר אחר ראיית פני הבית אינו נפטר, ומהר״ם חלאוה
בפסחים לה: ד״ה כיון, כתב סתמא דלאחר שנתחייב לא מהני הפקר לפוטרו דכיון דאיחייב איחייב.
הפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בכל חוץ מן המעשר, האם הוא הדין כשבא אחר וזכה בו. בב״ק כח., אמרינן דאם השכים ובצרו חייב בכל חוץ ממעשר, דהיינו דשאני מכל הפקר דפטור מהכל, ובפשטות החילוק הוא דהכא שאני כיון דהוא עצמו זכה בו, וכן פירש הר״ן
בנדרים מד:, וכן משמע מהמפרש שם קצת, וכן משמע מרש״י
חולין קלד:, גבי המפקיר כרמו, וכ״כ להדיא הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ה,כז, אמנם מהר״ש פאה א,ו בסוף ד״ה נותן משום, מוכח שהוא חייב כי עכשיו אינו מופקר ולפי זה ה״ה אם אחר זכה בכרם או שדה וקצרה דחייב בכל חוץ ממעשר, וצ״ע, והיראים בסי׳ קכב אות ט, כתב דהיינו מחמת דהפקיר על דעת להפקיע, ע״כ, ולפי זה נראה דה״ה אם הפקיר על מנת לזכות בו הוא בעצמו ובא אחר וזכה בו דאינו פטור דהאי הפקר אינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, וכן אם הפקיר על דעת להפקיע כדי שיזכה בו קרובו ויעשו פשרה ביניהם דאינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, ולפי זה ה״ה להיפוך דאם הפקיר שלא על מנת לזכות ונמלך וזכה בו דהוא פטור מהכל כיון דלא הפקיר על דעת להפקיע.
טבל שנתערב בפירות המותרים. השו״ע בסעיף יח, והרמב״ם בהל׳ יג, כתבו דצריך להפריש עליהם ממקום אחר, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלג, דמפריש על הטבל, אמנם הרי״ף בע״ז צב, והרא״ש בע״ז ה,כט, והאשכול בהל׳ גיד הנשה ד״ה וכתב (קפד:), וכן שבולי הלקט בשבולת ריז, בשם רבינו ישעיה, כתבו על פי הגמרא בע״ז עג:, דטבל אוסר במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם, ע״כ, ודברי השו״ע והרמב״ם איירי בגוונא דאינו בטל. בתמים דעים סי׳ קט, מובאים דברים מספר הישר לר״ת, וכתוב שם דהא דאמרינן דטבל שלא במינו בנותן טעם היינו כשאי אפשר להפריש עליו כגון שהבעלים של הטבל לא יחזרו עד שהפירות ירקבו דאז חשיב שאין לו מתירים אבל אם אפשר להפריש אינו בטל כלל אף שלא במינו כיון דהוי דבר שיש לו מתירים, ע״כ, אמנם בסי׳ קב,א, נתבאר דלרוב הראשונים דבר שיש לו מתירים בטל אם נתערב באינו מינו.
אם הפריש תרומת מעשר לפני שהפריש מעשר ראשון האם חל. החינוך במצוה רפד, כתב דחל.
האם כל החולין אסור עד שיופרש תרומת מעשר מן המעשר. מדברי הר״ש בתרומות ה,א ד״ה או תילוש, מוכח דהטבל אסור באכילה עד שיופרש עליו תרומת מעשר מהמעש״ר, דכתב דטבל ניתר כשמרים ממנו תרומת מעשר, ע״כ, והוא תימה, ואפשר דזה רק כשלא הופרש המעשר אלא שקרא לו שם כיון דאכתי התרומת מעשר שייכא ביה, ומיהו קשה דבדמאי ז,ד גבי הלוקח יין מן הכותים, קתני ושותה אע״ג דלא קרא שם לתרומת מעשר (ועי״ש בר״ש), וצ״ע.
פרק ג (סעיף יט עד כט)
תרומת מעשר של טבל ודאי שאין בה שמינית שבשמינית האם צריך להוליכה לכהן. הרמב״ם בהלכה טז, כתב דאין צריך, וכ״כ החינוך במצוה שצו, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דצריך.
דין מוקף בתרומה הוא דאורייתא. כן כתבו תוס׳
ביבמות צג: ד״ה אלא, והר״ש במעשר שני ג,יג (ושם כתב עוד כמה דיני מוקף), וכ״כ הר״ש בביכורים ב,ה, בשם ר״ת, וכ״כ תוס׳
בגיטין ל: ד״ה לתרום, וכן משמע מתוס׳
ביבמות צג: ד״ה אלא, וכן משמע מדברי סמ״ג בעשה קלד, דהביא דילפינן לה מקרא, ואם היה אסמכתא היא כותב דבר זה. החינוך במצוה תקז, הביא להלכה בשם הרמב״ם גבי תרומה גדולה את מה שכתב הרמב״ם בהלכה כ, גבי תרומת מעשר דמותר לתרום שלא מן המוקף ותלמידי חכמים אין עושים כן, ע״כ, והוא תימה דבתרומה גדולה ודאי צריך שיהא מוקף וכדכתב הרמב״ם בהלכה יז, ושמא חסר שם בדברי החינוך.
הפריש שלא מן המוקף האם מהני בדיעבד. הרמב״ם בהל׳ יז, וסמ״ג בעשה קלד, כתבו דמהני, אמנם מדברי שבולי הלקט בסוף שבולת ריב, נראה קצת דהוא לעיכובא.
עיסה גדולה שנילושה ונטלו מקצתה והניחוהו במקום אחר האם יכול להפריש מן המוקף רק לעיסה הגדולה או שצריך שיהיה מוקף גם למקצת שנטלו. שבולי הלקט בסוף שבולת ריב, הביא מתשובת אחד הראשונים דלא מהני וצריך להפריש אף על המקצת בברכה, ע״כ, ולא ביאר אותו ראשון אם טעמו משום מוקף או מטעם אחר, ושבולי הלקט חלק עליו וכתב דמותר להפריש כך כיון שהתרומה מוקפת לעיסה הגדולה וסגי בהכי.
איזה צירוף צריך כדי שיחשב מוקף. עי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ שכה,ב, גבי חלה, ובמה שכתבתי שם.
חביות של יין ותרם מאחד על הכל האם חשיב מוקף. הרמב״ם בהל׳ יח, כתב דעד שלא סתם פיהן תורם צאחת על הכל ואם סתם תורם מכל אחת ואחת, והכי תנן במעשר שני ג,יב, אמנם בסמ״ג בעשה קלד, כתוב דעד שלא סתם תורם מכל אחת ואחת ומשסתם תורם מאחד על הכל, ע״כ, ונראה דהוא טעות סופר בסמ״ג.
האם בשבת ויו״ט יש איסור לתרום שלא מן המוקף. ביבמות צג:, אמרינן דהותר בשבת ויו״ט לתרום כהאי גוונא, ופירש רש״י בד״ה אלא, דהיינו שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך עונג שבת, ומאידך תוס׳ שם בד״ה אלא, הביאו דר״ח פירש דבא להתיר לתרום בשבת ויו״ט שלא מן המוקף, וכן הסכים ר״י, וכ״כ סמ״ג בעשה קלד, וכתבו שם תוס׳ כמה תירוצים, לתירוץ אחד הותר רק בתרומת פירות שהיא דרבנן, ולתירוץ אחר הותר לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת.
האם תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף. הרמב״ם בהלכה כ, כתב סתמא דניטלת שלא מן המוקף אבל תלמידי חכמים צריכים לתרום מן המוקף, וכ״כ סמ״ג בעשה קלד, וכ״כ החינוך במצוה שצו, ומאידך הראב״ד בהשגות חילק דהלוי צריך לתרום מן המוקף ואם ישראל מפריש אין צריך מוקף.
פרק ד (סעיף כט עד נב)
אדם יכול למנות שליח לעולם להפריש תמיד תרומות ומעשרות של הפירות שיצאו מקרקעו. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלד, בשם ר״י, וכתב הטעם דהלא יכול להקנות לו קרקעו לפירותיו וכל מה שיכול לעשות בקנין יכול למנות בו שליח, ע״כ, ולפי זה אדם שרגיל לקנות טבלים ורוצה למנות שליח שיפריש לו בקביעות אינו יכול כיון דאינו יכול להקנות לו כעת פירות אלו, אמנם הרמב״ם בהלכה יב, וסמ״ג בעשה קלד, הביאו מהתוספתא דהבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמים מפני שהם תורמים ברשות, ע״כ, דהיינו שמסתמא יש להם רשות, ולפי זה היה אפשר דאדם הממנה שליח לעולם על פירות שיקנה תמיד בעל הבית, יוכל השליח לתרום דנימא נמי שיש סתמא דתורם ברשות מחמת שמינה אותו בעל הבית בעבר, וא״כ למה הוצרך ר״י לומר דמהני רק מחמת דיכול להקנות לו הקרקע, וצ״ל דזה לא חשיב סתמא כיון דאפשר דבעל הבית חזר בו מאחר שלא מינהו להדיא על הפרשה זו.
אשה נשואה יכולה למנות שליח לתרום מפירות בעלה. הכי איתא
ביבמות פו., אמנם הרמב״ם לא כתב דבר זה.
שותף שתרם ובא חבירו ותרם כי לא ידע שהראשון תרם. הרמב״ם בהל׳ ח, הביא דיש חילוק בין אם הם ממחין זה על זה או לא, ע״כ, והיינו שלא היה רצון השני בתרומת הראשון, וסמ״ג בעשה קלד, כתב כהרמב״ם, ולאחר מכן כתב עוד פירוש דממחים היינו אם היו מומחים לתרום.
תרומה ניטלת לכתחילה במחשבה בלא שום דיבור. כ״כ סמ״ג בעשה קלד.
פרק ה (סעיף נב עד סו)
הא דבעינן לתרום מן היפה האם הוא מדאורייתא או מדרבנן. בב״ב קמג., דרשינן לה מקרא, אמנם מדברי הפירוש המיוחס לרבינו גרשום שם ד״ה דתניא ר׳ יוסי, מבואר דס״ל דהוא מדרבנן.
האם תורמים מחטים על כוסמין. המאירי
בפסחים לה. ד״ה ואחר שכן, כתב דאין תורמים, וכ״כ מהרם חלאוה
בפסחים לה. ד״ה תנא, וכ״כ תוס׳
במנחות ע: ד״ה תנא, ומאידך רש״י
בפסחים לה. ד״ה מין, כתב דתורמים, וכ״כ רבינו מנוח בהל׳ חמץ ומצה ה,א ד״ה כ״ה אין.
אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו ויביאו שליש יהיו תרומה על פירות תלושים אלו. השו״ע בסעיף נה, והרמב״ם בהלכה ט, כתבו דדוקא בהביאו שליש חל, ומבואר דאם לא הביאו שליש לא חל, אמנם דבר זה תלוי במחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבנן
בקידושין סב:, דלראב״י חל אפי׳ כשלא הביאו שליש, ויש מחלוקת ראשונים אם הלכה כראב״י או לא, והביאה הב״י באהע״ז סי׳ מ,ח, והב״ש שם בס״ק יב, הביא דדין זה ודין אחר בחו״מ תלויים זה בזה, והקשה דהשו״ע שינה את פסקו באהע״ז מפסקו בחו״מ, ועי׳ במה שאכתוב באהע״ז שם.
תרומות ומעשרות אינן חלין במחובר לקרקע. כ״כ הר״ש במע״ש ה,ה, ובחלה ד,ד, בסוף דבריו, מהירושלמי, גבי תרומה, וכן מוכח מהמשנה בביכורים ב,ד, ובמעשר שני ה,יא.
תרומה יכולה לחול קודם גמר מלאכה כמו מעשר ראשון שאפשר להקדימו בשבולים. ר״ש חלה ג,ב ד״ה עד.
חילוקי דין בעציץ שאינו נקוב. הר״ש בחלה ב,ב, ותוס׳ בגיטין ז,
ומנחות פד., כתבו ב׳ דרכים לחלק בזה בין חרס לעץ, והיראים בסי׳ נג, ס״ל כר״י ודלא כרש״י, ורבינו מנוח בהל׳ סוכה ה,ב ד״ה הדלה, כתב דעציץ של חרס אף אם אין בו נקב הוי כנקוב אבל של עץ אם אין בו נקב הוי כתלוש.
יין מבושל יותר מתקיים ויין שאינו מבושל יותר טוב לשתיה. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלד, מהירושלמי, ונפקא מינה ממה לתרום דבמקום שאין כהן תורם מן המתקיים כדכתב הרמב״ם בהלכה א.
תרם חומץ על יין. סמ״ג בעשה קלד, כתב בשוגג אינה תרומה במזיד הויא תרומה.
האם מותר לתרום יין על חומץ. הרמב״ם בהל׳ כא, פסק כחכמים דמותר, וסמ״ג בעשה קלד, נוטה דהלכה כרבי דאסור כיון דהירושלמי פסק כמותו, אבל הביא להלכה בשם הר״ש משאנץ, דאף לרבי בדיעבד מהני כיון דמדאורייתא אף רבי מודה דחומץ ויין הם מין אחד.
היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין. הכסף משנה בהלכה כא, כתב דהנוסחא הנכונה בדברי הרמב״ם דתרומתו תרומה, ע״כ, אמנם סמ״ג בעשה קלד, כתב דאינה תרומה.
תרם קישות ונמצאת מרה או אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום. סמ״ג בעשה קלד, הביא על זה להלכה דהוי שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למיטעמיה.
הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים ונמצאת חומץ. הרמב״ם בהל׳ כד, כתב דמעת שבדקה ג׳ ימים שלאחר מכן ודאי יין מכאן ואילך ספק, ע״כ, וסמ״ג בעשה קלד, כתב דכן דעת ר״י ורשב״ם, ומאידך ר״ת פוסק דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ ומשם למפרע הוא ספק ומה שהפריש תרומה ויחזור ויתרום.
פרק י
זר האוכל תרומה או תרומת מעשר או חלה בשוגג בזמן הזה האם חייב לשלם קרן וחומש. הרמב״ם בהל׳ תרומות פרק י, וסמ״ג בלא תעשה רנח, כתבו דינים אלו, ולגבי חומש אפשר דאינו חייב עד שיחייבוהו בי״ד סמוכים, אבל קרן לכאורה חייב לשלם אף בזמן הזה וככל דיניו המבוארים שם.
פרק יא
תרומה ושביעית ניתנו לאכול דבר שדרכו לאכול, ואין מחייבים אותו לאכול קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעברה צורתו, ואין מחייבים אותו לגמוע אניגרון ואכסיגרון ולשתות יין בשמריו. הכי איתא בתוספתא דתרומות ט,יא, גבי תרומה, ובתוספתא דשביעית ו,א, גבי שביעית, והביא כן ראבי״ה בסי׳ קנא אות לו, להלכה.
האם מותר לשנות פרי מברייתו. הרמב״ם בהל׳ ב, כתב דאסור, ויש שהבינו דשינוי זה היינו כגון שברכת הפרי משתנית ויברכו עליו אחרי השינוי שהכל, אמנם
בברכות לח:, נחלקו אמוראים האם ירקות שבישלם או כבשם או מלחם במילתייהו קיימי וברכתם עדיין כברכת הפרי או לאו במילתייהו קיימי וברכתם שהכל, והשתא למאן דאמר שהכל אטו יהיה אסור לבשל ירקות של תרומה ושביעית שאין נאכלים חיים, ולא יהיו נאכלים כלל לאדם, אלא ודאי נראה דכל שדרך אכילתו בכך לא מיקרי שינוי הפרי גם אם משתנה ברכת הפרי לשהכל, והכל תלי האם דרך הפרי בכך או לא.
פרק יב
האם תרומה טמאה צריכה שימור שלא תינזק. שבולי הלקט בשבולת ריב, הביא מספר התרומה דצריך להניחה במקום המשתמר, ע״כ, ומשמע דהיינו כדי שלא תינזק.
פרק יג
התרומה שנתערבה בחולין עולה באחד ומאה האם בעינן מאה ואחד חולין. מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות יג,א, מבואר דס״ל דסגי במאה חולין, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, ובלא תעשה רנח, וכ״כ תוס׳
בשבת קמב. ד״ה שנפלה, ותוס׳ הביאו דרש״י ס״ל דבעי מאה ואחד חולין, ע״כ, אמנם רש״י בב״ק ק: ד״ה הרי זה, גבי ביטול כלאים במאתים, כתב דבעי מאתים חולין ולא מאתים ואחד, וכן
בביצה ד. ד״ה רואין, כתב דבעי מאה חולין ולא מאה ואחד, ובשאילתות בשאילתא קח, כתב דסגי במאה חולין ולא בעי מאה ואחד חולין,
ונמצא דרש״י סתר משנתו, ומאידך הרמב״ם והתוס׳ והשאילתות כולהו סברי דסגי במאה חולין, והכי נקטינן. בדברי השאילתות שם מבואר דכשמעלה אחד לשם הביטול, צריך לומר זה של תרומה.
האם ביטול במאה ומאתים הוא מדרבנן או דאורייתא. בנדרים נח., משמע דהוי דרבנן דאמרינן נתנו בהם חכמים שיעור, וכ״כ רש״י
בנדה מז. ד״ה חייבת, וכ״כ תוס׳
בנדה מז. ד״ה אתי, דהוא דרבנן, וכ״כ הרא״ש בתוספותיו
בנדה מו: ד״ה אתי דימוע, ובפירושו בחלה א,ד ד״ה והמדומע, וכ״כ הר״ש בביכורים ב,א בסופו, וכן מוכח מדברי הר״ן בחולין קד ד״ה וראיה לדבר, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, וכ״כ ראב״ן בסי׳ נג, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תטו אות א ד״ה תדע, אמנם היראים בסי׳ שפט אות י, כתב דשיעור מאתים גבי הא דתנן גבי כלאי הכרם שאם הוסיף לגדול אחד ממאתים מיתסר בהנאה, הוא מדאורייתא, ומדרבנן נאסר אף בפחות מאחד ממאתיים, ע״כ, וצ״ע.
האם הא דבעינן לבטל האיסור במאה ומאתים היינו דוקא במין במינו אבל בשאינו מינו סגי בשישים או דהיינו אף בשאינו מינו. הרמב״ם בהלכה ב,
כתב דבשאינו מינו סגי בשישים, וכ״כ הרמב״ן בע״ז עג: ד״ה מזגן, וכ״כ הרשב״א בתורת הבית הארוך ה,ה, ס:, וכ״כ הרא״ה בבדק הבית ה,ו, סו:, וכ״כ הר״ן בחולין צט ד״ה ומדאזלינן, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, ובלא תעשה רנח, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תריג ד״ה והא דיליף, וכ״כ מהר״ם חלאוה
בפסחים מב: ד״ה אמר ר׳ אבהו, וכ״כ הריטב״א בע״ז עג: ד״ה ופרכינן, ומאידך הביא דהראב״ד ס״ל דאף בשאינו מינו בעינן מאה ומאתים, ע״כ, ונקטינן ככל הנך דבטל בס׳.
בישל חולין עם תרומה או בקדירה של תרומה בטל וטעם התרומה בשישים ואין צריך מאה ואחד. הרמב״ם בהלכה יט, הביא כן גבי בישל בקדירה שבשלו בה תרומה, ומדברי ראבי״ה בסי׳ תטו אות יט, מבואר דאף בבישל עם התרומה עצמה בטל, דכל דרך בישול לא בעי מאה ואחד, ע״כ, ונראה דכוונתו כגון שהוציאו מהקדירה את התרומה עצמה ולא נותר אלא טעמה.
מי צבעים במי צבעים בטלים ברוב ואין צריכים מאתיים. כן הביא ראבי״ה בסי׳ תטו אות ד, מהירושלמי, וכתב דהיינו דכשאין גוף האיסור נתערב כגון הסממנים עצמם אלא רק מי הצבע לא הצריכו רבנן מאתיים.
ערלה וכלאים שנפלו להיתר ויש בתערובת מאתיים כנגד כל אחד ולא כנגד שניהם יחד האם מצטרפים ולא בטלי. הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות טו,יד, כתב דלא בטיל, ומאידך ראב״ן בסי׳ שיא אות יח, כתב דבטיל.
האם צריך להרים כמות האיסור מן התערובת בכל האיסורים או רק בתרומות משום גזל השבט. הב״י בסי׳ קט,א ד״ה ואין צריך, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שכתבתי שם.
דין ביטול תרומת חו״ל. כתבוהו הטוש״ע בהלכות חלה בסי׳ שכג, ועי׳ במה שכתבתי שם.
פרק טו
חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת לים הגדול או תאנה שנתערבה בתאנות מותרות ונפלה אחת לים האם הותרו כולן. הרמב״ם בהלכה ב, כתב דבחבית הותר ולא בתאנה, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ קי,ז, ובמה שכתבתי שם.
כלי שנתבשל בו תרומה או חלה האם צריך הגעלה. בירושלמי בתרומות פרק יא, מבואר דלסוברים דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, כלי הבלוע בתרומה הכשירו קל מכלי הבלוע משאר איסורים, ופירש הר״ש בתרומות יא,ח, דהיינו בכלי חרס דאע״ג דבשאר איסורים אין לו הכשר, בתרומה יש לו הכשר על ידי האור, וסמ״ג בלא תעשה עח, הביא את פירוש הר״ש, והביא דרבינו חיים כהן ב״ר חננאל חולק וס״ל לפרש את הירושלמי דהיינו דכלי מתכת שבישל בו תרומה בכלי ראשון ניתר על ידי שטיפה ג׳ פעמים בכלי שני, ע״כ, והרמב״ם בהל׳ תרומות טו,יט, כתב דתרומה שונה משאר איסורים ומותר הכלי בלא הגעלה אלא סגי ברחיצה בצונן, והראב״ד השיגו דצריכה הגעלה, והרמב״ם בתשובה בסי׳ לז, ביאר טעמו דיליף לה ממתני׳ דתרומות יא,ח, דהוא מפרשה דאפי׳ מעט טיפין שנשארים בכלי מותרים וכל שכן מה שבולע הכלי, ע״כ, ולפי זה לפי שאר המפרשים שפירשו שם בדרך אחרת אין מקור לחידוש זה. סמ״ג בלא תעשה רנח, כתב כדברי הרמב״ם דסגי ברחיצה בצונן, ע״כ, אמנם זה סותר לדבריו שהבאתי מלא תעשה עח, ועל כן אין הכרע גמור בדעתו.
הלכות מעשר (סעיף סו עד קכה)
סמ״ג בעשה קלה, ליקט מהרמב״ם על סדר הרמב״ם מהל׳ מעשר מפרקים א-ב-ג-ד-ה-ו-ז-ט-י-יא-יב-יג, והביא דבריו להלכה.
פרק א (סעיף סו עד עט)
האם מעשר פירות וירקות הוא כמו צאן ובקר במעשר בהמה, שרק בי׳ חייב ופחות מזה פטור. רב האי גאון סובר דדינו כמעשר בהמה, וחלקו עליו הר״ש וריבמ״ץ, בכלאים א,ט ד״ה ונטלין בשבת.
ענבי הדס חייבות במעשרות. ירושלמי במעשרות א,ג, הובא בר״ש.
פרק ב (סעיף עט עד פב)
הא דאמרינן דלוקח פטור מן התורה האם איירי בלוקח לפני מירוח. הרמב״ם בהל׳ ב, כתב דהפטור היינו כשלקח לאחר גמר מלאכה אבל לקח קודם גמר מלאכה וגמרן חייב מהתורה, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וסמ״ג בעשה קלג, ובעשה קלה, הביא דכן דעת ר״ת, ומאידך ר״י בר מרדכי ס״ל להיפך דאם לקח קודם מירוח וגמרו פטור מהתורה ואם לקח לאחר גמר מלאכה חייב, וכן הראב״ד בהשגות כתב דהלוקח קודם גמר מלאכה וגמרן פטור מהתורה.
פרק ג (סעיף פב עד פט)
אכילת עראי מותרת עד שיהא מקח או שבת או ראיית פני חצר ובית, ואפילו בקוטף מן העץ רק בשביל לאכול עכשיו. כן מבואר במעשרות ג,ח, וכל שכן בקוטף כמות גדולה ואוכל מקצתה.
דגן תירוש ויצהר שדעתו להוליך לבית ומירח בשדה האם נאסרו באכילת עראי. מדברי הרמב״ם בהלכה ב, מבואר דלא נאסרו, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דנאסרו, וכ״כ רבינו יהונתן
בברכות לא. ד״ה ומכניסה, אמנם מדברי הראב״ד כאן, וכן בריש פרק ד, מבואר דס״ל דנאסר מהתורה, ומאידך רבינו יהנותן שם ס״ל דנאסר מדרבנן.
אם הכניס התבואה במוץ שלה לתוך הבית ובבית עשה כרי ומירחו נאסרת התבואה ומתחייב במעשר כמו במירח בשדה. כ״כ מהר״ם חלאוה
בפסחים ט. ד״ה דאמר, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וכן מבואר מדברי הרמב״ם בהלכה ו, שכתב דהיינו דוקא אם זורה מעט מעט.
אם עשה כרי בשדה ולא מירח והכניסו לבית אכילת עראי מותרת אף אם מירחו בבית כיון דמירוח מחייב רק כשהוא בשעת דיגון. כ״כ מהר״ם חלאוה
בפסחים ט. ד״ה דאמר.
האם חצר קובעת למעשרות מדאורייתא. מלשון הרמב״ם בהלכה ז, והשו״ע בסעיף פג, נראה דכשם שבית קובע מדאורייתא כך חצר קובעת מדאורייתא, ותוס׳ בב״מ פח. ד״ה עד, וכן תוס׳ הרא״ש
בנדה מז: ד״ה איזהו, בשם ר״ת, כתבו דזה מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן בגמרא בב״מ פח., אמנם ראב״ן בסי׳ תנט, פירש דרבי ינאי ורבי יוחנן נחלקו איזה חצר קובעת אבל לא נחלקו אי מדאורייתא או מדרבנן.
האם השבת קובעת למעשר בתחילת בין השמשות או בצאת הכוכבים. המאור בפסחים סב, כתב דרק בצאת הכוכבים נאסרים הפירות, וכן הסכים הרא״ש בפסחים י,יב, וכן נראה מדברי רש״י
בפסחים קה. ד״ה כך קובעת, ורשב״ם שם ד״ה קובעת, מדכתבו דהיו אוכלים עד שחשיכה, ע״כ, דמשמע דהיינו צאת הכוכבים, ומאידך הרי״ף בפסחים סג, כתב דנאסרים מתחילת בין השמשות, וכן מבואר מדברי ר״ח
בפסחים קה. ד״ה דהכי, וכן הסכים הראב״ד בהשגות על המאור שם סב, וכן הסכים הרמב״ן במלחמות שם סב, והביא דכ״כ רב האי בתשובה, וכן הסכים הר״ן שם סג ד״ה והר״ז, וכן הסכים מהר״ם חלאוה
בפסחים קה. ד״ה רב חנניא,
ונקטינן ככל הנך דנאסרים מתחילת בין השמשות.
פרק ד (סעיף פט עד צד)
האם גורן קובע מהתורה לפני שראו הפירות את פני הבית. הרמב״ם בהלכות א-ב, כתב דאינו קובע, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וכ״כ רבינו יהונתן
בברכות לא. ד״ה ומכניסה, ומאידך מדברי הראב״ד בהשגות נראה דבדבר שיש לו גורן גורנו קובע מהתורה, ועי׳ במה שכתבו הרמב״ם והראב״ד לעיל ג,ב, ובמה שכתבתי שם.
סוכת החג בין בחג ובין בשאר ימות השנה לא חשיבא בית לקביעת מעשר כיון דהיא דירת עראי. כן מבואר מדברי ההשלמה בריש סוכה, על פי הגמרא
ביומא י., והמאורות
בסוכה ב. ד״ה פ״ק, הביא דבריו להלכה.
היתה התאנה נוטה לחצר והיה בעל הבית אוכל בה יאכל רק אחת אחת במה דברים אמורים כשלוקט רק למה שאוכל כעת אבל שכר פועלים ללקט כולה או רובה יכול לאכול אפי׳ שתים שתים כי עיניו בתאינתו אבל הקונה מבעל הבית שעיניו רק על שקונה לא יאכל שתים שתים. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלה, בשם ר״י.
פרק ה (סעיף צד עד קטו)
פועל שעושה בדבר שהוא אוכל בו מן התורה וקצץ עם בעל הבית אוכל אחת אחת בלא מעשרות ואם צירף שתים חייב לעשר. הכי איתא בב״מ פט:, ופירש רש״י בד״ה קצץ, דהיינו שהתנה שיאכל אע״פ שהיה אוכל בלא התנאי מ״מ כיון דהתנה הוי כעין מקח, ומאידך הרמב״ם בהלכה יא, פירש דהיינו שקצץ לאכול כמות מסויימת כגון ליטרא, וכן פירש סמ״ג בעשה קלה, וכן הביא בשם ר״ח, וכן הסכימו תוס׳ בב״מ פט: ד״ה קוצץ, והביאו דר״ת פירש פירוש אחר דאיירי במי שאינו אוכל מהתורה, ותוס׳ שם הקשו על דבריו.
פרק ו (סעיף קטו עד קכה)
איסור הנאת כילוי לישראל בתרומה ולישראל וכהן בטבל. השו״ע בסעיף קטז, והרמב״ם בהל׳ ב, כתבו דאסור להדליק נר בטבל טמא, ויש להעיר דבדברי הר״ש בתרומות יא,ט, מבואר דלר״ת הוא אסור מדאורייתא, ומאידך לר׳ משה ב״ר אברהם ולר״ש אסור מדרבנן ולצורך רבים מותר. אם סיכה חשיבא כשתיה מדאורייתא, עי׳ במה שכתבתי בזה בפתיחה ליורה דעה. המאירי בהקדמתו לחיבורו בד״ה המשל בזה כשאבאר, כתב דמן התורה מותר להאכיל לבהמה בלא מעשר אפי׳ בתבואה שנזרעה לצורך אדם.
פרק ט
האם יש חובת מעשר עני וראשון בדמאי. מלשון הרמב״ם בהלכה ב, שכתב אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי, וכן בהלכה ג, שכתב דהטעם שקורא שם על מעשר עני הוא גזירה אטו מעשר שני, וכן בהלכה ה, שכתב דהטעם דקורא שם על מעשר ראשון הוא רק כדי להפריש תרומת מעשר, ע״כ, מבואר דס״ל לרמב״ם דאין טעם קריאת השם כדי להפקיע את איסור הטבל אלא לגבי מעשר ראשון ועני לא חיישינן שמא עם הארץ לא עישר ותלינן דעישר מחמת שלא רצו לתקן להפרישם וליתנם מפני הפסד ממון ישראל, וכן סמ״ג בעשה קלה, כתב כלשונות הרמב״ם.
פרק י
מותר להאכיל את האכסניא דמאי, מהו אכסניא. הרמב״ם בהלכה יא, וסמ״ג בעשה קלה, פירשו דהיינו אורחים, ומאידך רש״י
בברכות מז. ד״ה אכסניא, כתב דהיינו חיל של מלך שהטיל עליהם המלך לזונם בשובם ממלחמתם והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם, ע״כ, וכ״כ רש״י
בשבת קכז: ד״ה אכסניא, ובשאר מקומות, ולפי פירוש זה אסור להאכיל אורחים דמאי.
הלכות מעשר שני (סעיף קכה עד סוף הסימן)
סמ״ג בלא תעשה רסד, ליקט מהרמב״ם לפי סדר דברי הרמב״ם את עיקרי דיני מעשר שני, הכתובים בפרקים ב-ג, בהל׳ מעשר שני, והביאם סמ״ג להלכה, ובעשה קלו, ליקט מפרקים א-ב-ד-ה-ו-ז-ח.
פרק א
האם כל הפירות חייבים במעשר שני מדאורייתא. היראים בסי׳ נג, ס״ל גבי מעשר שני דכל הפירות חייבים מדאורייתא ואף הירקות, ומאידך מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות ב,ו, ובהל׳ מעשר שני א,ג, וכן א,יב, מבואר דדין מעשר שני שוה לדין תרומות ומעשרות דהוי לדעת הרמב״ם דאורייתא בכל חוץ מירקות, וסמ״ג בעשה קלו, נוטה דמעשר שני חייב מהתורה בכל הפירות וגם בירקות, ומאידך מדברי רש״י
בסוכה מ. ד״ה שבשעת, מבואר דס״ל דדין מעשר שני כדין תרומה ומעשר, דלדעת רש״י היינו רק בדגן תירוש ויצהר, כדהבאתי בהל׳ תרומות, וכן מבואר מדברי הראב״ד בהשגות בהל׳ מעשר שני א,ג, וכ״כ החינוך במצוה תעג. בהל׳ תרומות בפרק ב, כתבתי באיזה פירות נוהג תרומות ושאר מעשרות מהתורה.
מעשר שני שהקדימו בשבולים האם פטור מתרומה גדולה. הר״ש בתרומות א,ה ד״ה ולא ממע״ש, כתב דפטור, ותמהו עליו הרש״ש ורא״מ הורוביץ שם, דזה שייך רק במעשר ראשון שהקדימו, אולם ודאי הפי׳ בר״ש כמו שכתב הרא״מ הורוביץ, דהכא בפדה רק אחר מירוח, ומשום מירוח מע״ש דפוטר כמירוח הקדש, דהכי איתא להדיא בר״ש חלה א,ג, והוצרך הר״ש לומר בתרומות שהקדימו בשבולים כדי שיהא קודם מירוח, ומה שכתב הר״ש כמעשר ראשון כוונתו כאותו מקרה דמעשר ראשון גם פטור בו, ומה שכתב הר״ש בחלה הוא על פי הירושלמי, אמנם בבבלי בכל דוכתא דקתני מע״ש במתני׳ ופרכינן פשיטא ומשני כגון דלא שילם חומש וקמ״ל דחומש לא מעכב, כגון
בברכות מז:,
ובעירובין לא:, מה שאין כן בירושלמי דמשני שהקדימו בשיבולים, אולם עי׳ בר״ש בביכורים ב,ג.
פרק ב (סעיף קלב עד קלו)
פירות מעשר שני שלא הוכשרו האם נאכלים בזמן הזה בירושלים. סמ״ג בעשה קלו, הביא דבספר התרומה כתב דנאכלים, ומאידך סמ״ג חלק עליו וכתב שאינו יודע מנין לו דבר זה, ע״כ, וכן מסתימת הרמב״ם בהלכה א, נראה דאין נאכלים.
פרק ג
האם מעשר שני טמא מותר בסיכה. ביבמות עד., איתא דמותר, וקשה למה השמיט הרמב״ם דבר זה.
פרק ד
עומד במקום אחד ויש לו מעות של מקום אחר האם יכול לחלל עליהם. הרמב״ם בהל׳ יד, כתב דמחללים, והראב״ד השיגו דבגמרא מבואר להיפך, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנא, הביא את דברי הגמרא להלכה.
פרק ה
מערים ונותן המעשר לחבירו כשהוא בטבלו. כ״כ הרמב״ם בהלכה י, וסמ״ג בעשה קלו, כתב דנותן לחבירו פירות טבל ואומר הנותן הרי פירות אלו חוללים על מעות שבביתי וחוזר המקבל ואומר הרי הפירות מעשר על פירות הנותן, ע״כ, וזה תמוה כיצד יועיל הפדיון קודם שנעשו הפירות מעשר.
פרק ז
האם פודים מעות על פירות ובהמה בזמן הזה. סמ״ג בעשה קלו, הביא להלכה מהירושלמי דאם חילל בזמן הזה לא מהני, אמנם הרמב״ם בהלכות טו-טז, הביא להלכה דאם פדה ואין מקדש מחולל וירקבו הפירות, ע״כ, ומשמע דהיינו אף בזמן הזה, אבל סמ״ג כתב דהירושלמי מוקי למשנה זו דוקא כשחילל בזמן הבית וחרב הבית.
פרק יא
מתי זמן ביעור ווידוי מעשרות. במעשרות ה,ו, תנן דהביעור בפסח, וכן הביאו הר״ש והרא״ש שם מהירושלמי, וכ״כ הרמב״ם בהלכה ג, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכ״כ החינוך במצוה תרז, אמנם מהמנהיג בהל׳ החג סי׳ נד, נראה דהוא בסוכות, וכן מבואר מרש״י
בסוכה מ: ד״ה שמא יגדל. הרמב״ם בהלכה ז ובהלכה ג, כתב דהביעור בערב יו״ט האחרון ולמחר במנחה מתוודים, ויש להעיר דכן תנן לפנינו במעשרות ה,י, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכן החינוך במצוה תרז, כתב דהוא ביום טוב האחרון, ע״כ, אמנם העירו שבמשנה שבירושלמי ליתא לתיבת האחרון, והיראים בסוף סי׳ רסד, כתב דהוא בערב יו״ט הראשון.
התרומה אינה צריכה ביעור ווידוי. הכי איתא
ביבמות עד:, גבי הד״ס ט״ב.
האם יכולים להתוודות וידוי מעשר בזמן הזה. הרמב״ם בהל׳ ד, כתב דהוידוי הוא אף שלא בפני הבית, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכן החינוך במצוה תרז, כתב דאם התודה שלא בפני הבית יצא, והראב״ד כתב בהשגות דדוקא בבית המקדש מתוודים, ע״כ, אמנם הרמב״ם שם בהלכה טו, והיראים בסי׳ רסד אות ד, הביאו להא דתנן במעשר שני ה,יב, דלא ביערתי ממנו בטמא היינו שלא הפרישו בטומאה אבל הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות, ע״כ, ולכאורה לפי זה אנן שמפרישים בטומאה איננו יכולים להתוודות, אלא א״כ הפריש פירות שלא הוכשרו וממילא לא נטמאו, אמנם מלשון הרא״ש במשנה שם בד״ה ולא ביערתי, וכן מלשון סמ״ג בעשה קלח, שכתבו דלא ביערתי בטמא היינו שהוא טמא והמעשר טהור או שהמעשר טמא והוא טהור, ע״כ, והיינו שהם מפרשים כפשוטו דאיירי כשביערו ואכלו באיסור, ומה שכתוב במשנה וברמב״ם דאם הפריש בטומאה אינו מתודה, לאו דוקא הפריש אלא היינו שהפריש ואכל, וא״כ אם לא אכלו באיסור צריך להתוודות, אמנם החינוך במצוה תרז, כתב דמצוה זו נוהגת רק בזמן הבית, ולא הזכיר שנוהגת אף האידנא במעשרות מדרבנן, ומשמע דס״ל דאינה נוהגת כלל האידנא.
מי שאין לו קרקע אינו יכול להתוודות. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלח, מהירושלמי.