×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין נתינתם באיזה מקום, וכיצד הכהן מקבלם, ואם הם דאורייתא או דרבנן, וּבוֹ קמ״ו סְעִיפִים
(א) הַתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת אֵינָם נוֹהֲגִים מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וְשָׁבִים שָׁם. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב, מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. סוּרְיָא, הַקּוֹנֶה בָּהּ שָׂדֶה חַיֶּבֶת בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת, אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) מכאן עד סעיף י״ג הוא ל׳ הרמב״ם בפ״א מהל׳ תרומות
(ב) ממשנה ג׳ פרק ד׳ דידים
(ג) ממשנה ג׳ פ״ב דביכורים וספרי סוף פרשת קרח
(ד) שם במשנה דמס׳ ידים
(ה) ג״ז שם
(ו) ממשמעות משנה י״א פ״ו דדמאי ומשנה סוף חלה
(א) אינם נוהגין כו׳ – שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ.
(ב) סוריא כו׳ – לשון הרמב״ם סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא כח״ל וכן מתבאר והולך.
(א) התרומות כו׳ – מתני׳ פ״ק דקדושין כל מצוה שהיא כו׳ וגמ׳ בהרבה מקומות:
(ליקוט) התרומות כו׳ – עפי״א דחולין קל״ו א׳ ובכורות כ״ז א׳ (ע״כ):
(ב) (ליקוט) בארץ שנער כו׳ סוריא כו׳ – ואפי׳ בזה״ז כמ״ש בבכורות (כ״ז א׳) רבה מבטל לה כו׳ ודלא כמ״ש תוס׳ בחולין (ז׳ א׳) ועבודת כוכבים (נ״ט א׳) וש״מ לחד תי׳ דבח״ל אין עכשיו נוהג תרומה (ע״כ).
(ג) סוריא הקונה כו׳ – דוקא הקונה אבל לא משל עובד כוכבים כמ״ש במתני׳ פ״ו דדמאי מתני׳ י״א וער״מ שם ואלו הארצות ר״ל סוריא כו׳ וער״ש שם בירושלמי אמר כו׳ ופ׳ בתרא דמעשרות הלוקח כו׳ ופ׳ בתרא דחלה וע״ל מס״ז עד סי״א:
(ד) מד״סגטין מ״ז א׳ הב״ע בסוריא וקסבר כו׳ וערש״י שם ד״ה בסוריא כו׳ וקי״ל כמ״ד לא שמיה כיבוש כמ״ש בעבודת כוכבים כ״א א׳ אר״י א״ש הלכה כר״י וכמ״ש בסי׳ קנ״א ס״ח וכמש״ל בס״ט ובפ״ק דגטין ח׳ קאמר חייבת במעשרות כו׳ משמע אף מדאורייתא (כא״י) לכך הוצרך לומר קסבר כו׳. וע׳ תוספתא פ״ב דתרומות. וטעם דלא שמיה כיבוש עבתוס׳ גטין ח׳ א׳ ד״ה כיבוש. אבל בספרי כו׳ וכ״כ הרמב״ם ורמב״ן וש״פ:
(ה) ושאר הארצות כו׳ – עתוס׳ דקדושין ל״ו ב׳ ד״ה כל כו׳ וי״ל דלהכי בעי כו׳ וכ״כ תוס׳ בעבודת כוכבים נ״ט א׳ בשם ר״י בסד״ה בצר. אבל ר״י אמר כי לא נתחייבו כו׳ וכמ״ש בגמ׳ שם אדמקטורך עלך כו׳ ובפ״ק דחולין (ו׳ ב׳) דר׳ התיר בית שאן ובירושלמי פ״ג דדמאי דר׳ התיר קסרין ומ״ש בברכות ל״ו א׳ דמעשרות נוהג בח״ל וביו״ט י״ב ב׳ רב טובי כו׳ ובבכורות כ״ז א׳ תרומת ח״ל כו׳. ושיטה אחרת לר״ת דדוקא בדמאי פטור בח״ל אבל ודאי חייבין בכ״מ ולדבריו אין חילוק בין קרובין לרחוקים דדמאי פטור בכ״מ אלא במקומות שכבשו עולי בבל כמ״ש בספ״א דדמאי מכזיב כו׳ [ועוד פי׳ דדוקא בירק פטור וכמ״ש בסי״ד ע״ש] ועתוס׳ בקדושין שם ובעבודת כוכבים שם ובחולין שם וכתבו שם דמ״מ עכשיו פטורין בח״ל כמ״ש בפ״ד דחלה בירושלמי רבותינו שבח״ל היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום כו׳ ע״ש:
(הקדמה)
הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז
(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פי׳ ר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו ארץ ישראל אבל באלו המקומות הרחוקים מארץ ישראל לא חייבום אבל בארץ ישראל נוהגין.
(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אע״פ שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לא״י וכו׳ כ״כ התוס׳ בע״ז פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נט.) וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל:
(ב) ומה שכתב אבל בא״י נוהגין כ״כ כדי לכתוב ע״ז דעת הרמב״ם ומ״ש הוא ז״ל לחלוק עליו ודברי הרמב״ם הם בסוף פ״א מה׳ תרומות ומ״ש עליו רבינו דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה כבר נזכר זה בדברי הראב״ד ז״ל שכתב עליו לא כיון להלכה יפה. דהא קיי״ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות (פא.) תרומה בזמן הזה דאורייתא והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ״ל ומ״ש דקיי״ל כרבי יוחנן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא אינה קושיא דהתם בפרק הערל (יבמות פב.) אליבא דתנא דסדר עולם הוא דאמר ר׳ יוחנן דתרומה בזמן הזה דאורייתא אבל לרבנן לא הוי בזמן הזה אלא מדרבנן ואפי׳ ר׳ יוסי דהוא תנא דסדר עולם אמרינן בפ׳ יוצא דופן (נדה מו.) דתני לה ולא סבר לה אלא תרומה בזה״ז דרבנן ס״ל כרבנן ועי״ל דאפי׳ מ״ד התם תרומה בזמה״ז דאורייתא היינו לומר דקדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ואילו היה עולים כולם בימי עזרא היו מתחייבים בתרומה מדאורייתא ואפי׳ אחר שחרב הבית וגם ה״ה בפ״ב מהא״ב כתב להעמיד דברי הרמב״ם:
ומה שכתב והוא עצמו נראה שכך כתב בתחילת הספר אם מה שכתב התרומה ומעשרות אינן נוהגים אלא בא״י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אין משם ראיה דהתם ה״ק אין מצוה זו תלויה בבית קיים אבל מ״מ תלויה היא בביאת כולם וכמ״ש בסוף הפרק ואם מ״ש כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע״ל י״ל דהתם לא לענין תרומות ומעשרות מן התורה קאמר אלא לענין שאר דברים התלוים בקדושת הארץ ואת״ל דלענין תרומות ומעשרות נמי קאמר כדמוכח סיפא דמילתיה שכתב והניחו אותם המקומות שהחזיקו עולי מצרים וכו׳ ולא פוטרים מן התרומה ומעשרות י״ל דהכי קאמר קדשוהו קדושה שנייה אף לתרומות ומעשרות מדאורייתא אילו היו עולים כולם והשתא דלא עלו כולם אף על גב דלא קדשה לתרומה ומעשרות מדאורייתא מדרבנן מיהא קדשה ומ״ש ואם איתא להאי מילתא בחלה הוא דאיתא כלומר דאמרי׳ בפרק יוצא דופן (נדה מז.) ובפ״ב דכתובות (כה.) אפי׳ למאן דאמר תרומה בזמה״ז דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כילכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק והרמב״ם דיליף אף לגבי תרומה מדכתיב כי תבואו ביאת כולכם משמע איפשר דבשום דוכתא מייתי להאי דרשא ויש קצת הוכחה לדבריו מדאמרי׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פט.) דז׳ שכבשו וז׳ שחלקו נתחייבו בחלה ולא במעשר והשתא איכא למימר ומה אם בזמן שנתחייבו בחלה לא נתחייבו במעשר בזמן שלא נתחייבו בחלה אינו דין שלא יתחייבו במעשר. וסמ״ג כתב על דברי הרמב״ם כלשון הזה וראייתו נראית מדאמרינן בנזיר (דף לז.) ובפסחים (מד.) גבי קופות הנח לתרומה מתבואות ישראל מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר״י ורשב״ל בפרק הערל אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה ולר״י הוי תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי רשב״ל וכן פוסק ר״י רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה עכ״ל.
(א)
תרומות ומעשרות
בסימן זה הטור קיצר מחמת שלא נהגו הלכות אלו במקומו, ומחמת כן השו״ע הניח את סדר הטור וכתב סימן זה לפי סדר הרמב״ם בספר זרעים, על סדר דברי הרמב״ם ממש בהל׳ תרומות הל׳ מעשר והל׳ מעשר שני, ונטל מהרמב״ם רק את הדברים המצויים יותר בזמן הזה, וכל סעיפי סימן זה הם על פי דברי הרמב״ם מלבד סעיף קלד, וסוף סעיף קלח, שהם דברי השו״ע עצמו, והשו״ע לא הביא להלכה כלל את דברי החולקים כגון הר״ש משאנץ והשגות הראב״ד ושאר הראשונים, וכיוצא בזה עשה השו״ע בהל׳ כלאי זרעים והכרם.
וכך סדר סעיפי השו״ע: מסעיף א עד יג, הוא מפרק א׳ בהל׳ תרומות ברמב״ם. מסעיף יג עד יט, הוא פרק ב׳ מהל׳ תרומות. מסעיף יט עד סעיף כט, פרק ג בהל׳ תרומות. מסעיף כט עד נב, פרק ד׳ מהל׳ תרומות. מסעיף נב עד סו, פרק ה׳ מהל׳ תרומות. מסעיף סו עד עט, פרק א׳ מהל׳ מעשר. מסעיף עט עד פב, פרק ב מהל׳ מעשר. מסעיף פב עד פט, פרק ג׳ מהל׳ מעשר. מסעיף פט עד צד, פרק ד׳ מהל׳ מעשר. מסעיף צד עד קטו, פרק ה׳ מהל׳ מעשר. מסעיף קטו עד קכה, פרק ו׳ מהל׳ מעשר. מסעיף קכה עד קלב, פרק א׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קלב עד קלו (לא כולל קלד), פרק ב׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קלו עד קמ, פרק ד׳ מהל׳ מעשר שני. מסעיף קמ עד סוף הסימן, פרק יא מהל׳ מעשר שני.
ישנם הרבה דינים שהובאו בשו״ע ולא נתבארו בטור וב״י, וישנם דינים שלא הובאו אף בשו״ע, ועל כן חילקתי את דברי בסימן זה לב׳ חלקים, א. על סדר דברי הטור וב״י, ב. על סדר הרמב״ם והשו״ע דברים שלא הובאו בטור וב״י.
סעיפי השו״ע שנתבארו בטור וב״י: א,ב,ג,ד,ה,ו,ז,יב,יט,כ,כא,כד,כה,כט,ל,לא,לב,לג,לד,לה,לו,לז,לח,מד,נב,נג,נד,נה,נו,נז, נח,נט,סא,סו,סז,סח,סט,עח,קכא,קכב,קל,קלב,קלג,קלה,קלז.
השו״ע השמיט את הל׳ מתנות עניים, והם נתבארו בדברי הטור והב״י בסעיף יט אחרי סעיף קלה.
מעתה הרוצה לידע בירור הלכה, ראשית ימצא את מקומה ברמב״ם ויבדוק אם הביאה השו״ע, אם לא הביאה השו״ע יראה מה שכתבתי בה במקומה על סדר הרמב״ם והשו״ע, ואם הביאה השו״ע, אם סעיף זה הוא אחד מהסעיפים שציינתי בסמוך שהובאו בטור וב״י, יעיין שם בטור ובב״י ומה שכתבתי שם, ואם אין סעיף זה מהסעיפים שהוזכרו בטור וב״י, יעיין בשו״ע שם ובמה שכתבתי על דברי השו״ע שם.
על סדר הטור וב״י
מצרים ובבל חייבים בתרומות ומעשרות. כ״כ הטוש״ע בסעיף א, והב״י הביא כן מכמה ראשונים, ויש להעיר דכן מבואר בדברי הר״ש בדמאי א,ג ד״ה מכזיב, במה שכתב והא דמשמע במס׳ ידים (ד,ג) וכו׳, וכ״כ סמ״ג בעשה קלג, וכ״כ החינוך במצוה תקז, והר״ן בביצה יז ד״ה הלכה כר״י, כתב דהא דחייבים הארצות הסמוכות לארץ ישראל היינו רק בפירות הדומין לשל ארץ ישראל, ע״כ, והיינו שגדלים כמותם בארץ ישראל. דין תרומת חו״ל כדין חלת חו״ל, ונתבארו דיניהם בטוש״ע והב״י בסימנים שכב-שכג.
האם חוץ לארץ מכזיב ולהלן פטור אף בטבל ודאי. הטוש״ע והב״י בסעיף א, הביאו מתוס׳ והרמב״ם דפטור לגמרי, ויש להעיר דבתוס׳ בע״ז נט. ד״ה בצר, מבואר דר״ת פליג וס״ל דחייבים בטבל ודאי ולא בדמאי, ומ״מ בזמן הזה פטרום, ע״כ, ובתוס׳ בקידושין לו: ד״ה כל, מבואר דהפטור בזמן הזה הוא דוקא היכא דהקרקע משועבדת למלך הא לאו הכי חייבים, ומאידך סמ״ג בעשה קלג, כתב דבחו״ל הרחוקה מארץ ישראל פטור לגמרי, אבל הביא להלכה בשם מורו רבינו יהודה בשם רבי דוד ממיץ דמכזיב ואילך חייב בטבל ודאי, אמנם נראה מדברי סמ״ג דהיינו דוקא במה שכיבשו עולי מצרים מכזיב ולהלן אבל שאר חוץ לארץ פטור לגמרי, ומהר״ם חלאוה בפסחים מה. בסוף ד״ה והרב אלפסי, כתב דרבינו אפרים ס״ל דחייבים, וריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דחייבים רק בתרומה גדולה ורק בדגן תירוש ויצהר, ומ״מ כתב שם דחייבים רק בתבואת ישראל שמירחה ישראל, ומאידך מהר״ם חלאוה ס״ל דפטורים, והביא דכן דעת העיטור, וכן בתוס׳ בע״ז שם, משמע קצת דאף בכל גוונא פטורים, והר״ש בדמאי א,ג, ס״ל דפטור אף בטבל ודאי, וכן ס״ל לרא״ש בגיליון שם, וכן ס״ל לר״ן בביצה יז ד״ה הלכה כר״י, וכן מוכח בירושלמי שהביא הר״ש שם, וכ״כ היראים בסי׳ נג, וכ״כ החינוך במצוה תקז, וכן מבואר מדברי המאירי בקידושין לו: ד״ה אמר, והכי נקטינן ככל הנך וכל שכן דאף לר״ת אין הדבר ברור דחייב. אמנם הר״ש בדמאי ב,א ד״ה כל המשתמש, כתב על פי הירושלמי שהביא, דפירות הדומין לשל ארץ ישראל פטורים בחו״ל רק כשהם בארצם.
האם תרומות ומעשרות בארץ ישראל בזמן הזה דאורייתא. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א בפסחים מד. ד״ה אמר ליה, כתב דהוא דרבנן כהרמב״ם, וכן סמ״ג בלא תעשה עח, הביא מרבינו חיים כהן ב״ר חננאל דהוא דרבנן, וכן הביא בלא תעשה רנח, דכן הורה ר״י, וכן הביא בעשה קלג, ממורו רבינו יהודה וכן הביא מרבינו שמשון משאנץ, וכן הביא מהתרומה, וכתב סמ״ג כהרמב״ם דקדושה ראשונה בטלה, ובעשה קסג, כתב סמ״ג דבעל התרומה ס״ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כיון דהלכה כרבנן דקדושת עזרא לא קידשה לעתיד לבוא, אבל סמ״ג שם ס״ל כהרמב״ם דקידשה לעתיד לבוא והטעם דהוא דרבנן מחמת שאין יושביה עליה, ע״כ, וכן הביא החינוך להלכה במצוה עב, ובמצוה רעט, ובמצוה רפד, ובמצוה תקז, דקדושה שניה קידשה לעתיד לבוא אבל אינו דאורייתא כי אין יושביה עליה, וריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דהוא דרבנן כי בטלו קדושת עזרא ויהושע, ומאידך הביא דהרי״ד ס״ל דלא בטלה קדושת עזרא והוי דאורייתא במקומות שקידש עזרא, והיראים בסי׳ רעז אות כא, כתב כהראב״ד דקי״ל כרבי יוסי וכרבי יוחנן דקדשה לעתיד לבוא, ע״כ, וכיון דכתב דהלכה כרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר דתרומה בזמן הזה דאורייתא, בפשטות ס״ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא, אמנם זה תלוי בין ב׳ תירוצי הב״י בדעת הרמב״ם, והרשב״א במשמרת הבית ד,ב, כב., כתב דתרומה בזמן הזה דאורייתא, ע״כ, וציינו דבספר חרדים בפרק נב,א, כתב דדרש״י והר״ש והגאון ורבינו יוסף טוב עלם והר״ר מתתיה והרב בעל העזר והר״ר אליעזר טהור קודש, כולהו פסקי כרבי יוחנן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ע״כ, ולפי זה בפשטות ס״ל דתרומות ומעשרות דאורייתא, ואפשר דרבי אליעזר טהור קודש היינו היראים הנזכר. הרמב״ן במגילה ב. ד״ה עכשיו, כתב דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. הב״י הביא דהראב״ד בהשגות העיר על הרמב״ם שכתב דזה דרבנן, שהרמב״ם גופיה כתב בתחילת הספר דהוא דאורייתא, והב״י כתב שאין מדברי הרמב״ם בתחילת הספר ראיה, ויש להעיר דאף הרמב״ם בתשובה בסי׳ טז, כתב דהוא דרבנן. אף אם יהיו ישראל על אדמתן זה לא יחשב יושביה עליה עד שישבו לפי חלוקת השבטים, כדאכתוב אחרי יורה דעה בהל׳ שמיטה פרק ד, גבי יובל. המאירי במגילה י: ד״ה ומקשינן, כתב דקידוש הארץ אינו על ידי קרבנות תודה ושיר כמו קידוש ירושלים והמקדש, אלא על ידי חזקה ואמירה שמחזיקיבים בה בתורת ארץ ישראל, ע״כ. גבי האם קדושת המקדש וירושלים בטלה או לא, עי׳ במה שכתבתי באו״ח סי׳ קנו, בדינים דאורייתא על סדר הרמב״ם, בספר עבודה, גבי אם מותר ליכנס להר הבית בזמן הזה.
האם שביעית נוהגת האידנא מדאורייתא או מדרבנן או דאינה נוהגת כלל. הטור והב״י בסעיף יט בד״ה ובשביעית, הביאו דנוהג מדרבנן, ועי׳ במה שאכתוב בזה בהל׳ שמיטה על סדר הרמב״ם אחרי יורה דעה, בפרק ד.
מתי שנת השמטה. הטור והב״י בסעיף יט בד״ה ושמיטה, הביאו בזה מחלוקת, והביאו את המחלוקת אף בחו״מ בסי׳ סז, ועי׳ במה שאכתוב שם.
תרומה טמאה צריך ליתנה לכהן. כן הביאו הטור והב״י והרמ״א בסעיף יט בד״ה ונותנה לכהן, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רנה, ובעשה קלג.
האם אפשר ליתן תרומה טמאה לכהן עם הארץ. הטור והב״י והרמ״א בסעיף יט בד״ה ונותנה לכהן, כתבו דאפשר, והב״י הביא כן מהרמב״ם, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רנה, ומאידך הראב״ד בהשגות שם, כתב דזה אינו מחוור, והכסף משנה שם, הביא דהמחלוקת תלויה בפירוש המשנה בחלה ד,ט, והר״ש שם ד״ה אלו, פירש דאין ניתן לעם הארץ, וזו דעת הראב״ד, ע״כ, והרא״ש בחלה שם ד״ה לכל, כתב כהר״ש דניתנת לכל כהן.
תרומה טמאה צריכה לישרף. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף יט ד״ה ונותנה לכהן, ויש להעיר דהכי תנן בתמורה לג:, דצריכה לישרף, ותנן שם דהנשרפים אינם נקברים.
תרומה טמאה שדינה להישרף אסור להאכילה לבהמה אם היא ראויה לאכילת אדם. כ״כ המאירי בפסחים מו. ד״ה אמר המאירי כיצד.
אשה כהנת ולויה מקבלת תרומות ומעשרות. כן מבואר בביכורים פרק ד, גבי ונוחל בקדשי הגבול, וכן ביבמות ק..
תרומה טהורה בזמן הזה צריך לקוברה. כ״כ הטור בסעיף יט, ויש להעיר דכן הביא להלכה סמ״ג בלא תעשה רנח, בשם ר״י.
האם עזרא קנס שיתנו מעשר ראשון לכהנים דוקא לדורו או לכל הדורות. הב״י בסעיף יט-סו בד״ה ומ״ש ויתנהו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי השאילתות בשאילתא קלב, מבואר דס״ל דקנס לכל הדורות. הב״י דייק מדברי הרמב״ם דס״ל דבזמן הזה נותנים ללוי, וכתב הב״י דצ״ל דהוא פסק כרבי עקיבא, ויש להעיר דהרמב״ם בתשובה בסי׳ פט, כתב להדיא דנותנה ללוי כר״ע.
למי צריך ליתן מעשר ראשון. הב״י בסעיף יט-סו בד״ה ומ״ש ויתנהו, הביא מחלוקת אם נותנים רק ללויים או שאפשר ליתן גם לכהנים וגם ללויים, ויש להעיר דבשאילתות בשאילתא קלב, מבואר דאית ליה שיטה נוספת, שנותנים רק לכהנים, ומדברי הריטב״א ביבמות פו. ד״ה תנו רבנן, נראה דדעתו נוטה דלר״ע דקי״ל כוותיה נותנים בין לכהן ובין ללוי.
דיני מוקף. אכתוב על סדר הרמב״ם בהל׳ תרומות פרק ג.
האם מעשר ראשון חל בשבולים. הטור בסעיף סח, הביא את דברי הגמרא דחל, והב״ח שם באות טו, הביא את מקורו בגמרא, ויש להעיר דהיראים בסי׳ קמח אות יז, כתב דלא אמרו שחל אלא כשהפרישו בשבלים ואמר דיחול כשיתמרח, אבל אם הפריש על מנת שיחול בשבלים אינו חל, ע״כ, ומאידך הר״ש בתרומות בסוף פ״א, והרשב״א בקידושין מו:, וכן הרמב״ן שהביא הרשב״א שם, וכן הריטב״א בקידושין מו: ד״ה מתיב, במה שהביא בשם התוס׳, וכן הריטב״א גופיה שם שהסכים לדברי הרמב״ן, כולהו סברי דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול כשיתמרח, וכן מוכח מדברי התוס׳ בע״ז נו. ד״ה שמותר, וכן נראה מסתימת לשון הרמב״ם בהל׳ תרומות ג,יג, וסמ״ג בעשה קלד, וציינו דכ״כ התוס׳ רי״ד בקידושין מו:, דמהני בשבלים בלא שיאמר כן, ונמצא דהיראים יחידאה ונדחה מההלכה, ונקטינן ככל הנך דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול לכשיתמרח.
פדיון שוה מנה על פרוטה לכתחילה. הטור בסעיף קלג, כתב דמותר לכתחילה, והב״י הביא דכ״כ הרמב״ם בשם הגאונים, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו. הב״י כתב דנראה דראיית הרמב״ם מההוא דאחרים לנכסיה בפומבדיתא, ע״כ, ובאמת בשאילתות בשאילתא ק, כתב כדברי הרמב״ם דמותר לכתחילה וכתב דילפינן לה מההוא דאחרים נכסיה כדברי הב״י.
אפשר לפדות מעשר שני דוקא אם יש בו שוב פרוטה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף קלג, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו.
האם הפרוטה צריכה שחיקה. הטור בסעיף קלג, כתב דישחוק ויזרוק לנהר, וכתב הב״י דאינו יודע מנין לו, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קלו, כתב דבים הגדול אין צריך שחיקה אבל בשאר נהרות צריך שחיקה, ע״כ, וכ״כ השו״ע.
האם מותר לפדות מעשר שני על פירות. הב״י בסעיף קלג, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ מה שכתבתי בזה בסי׳ רצד, גבי פדיון נטע רבעי.
האם בזמן הזה אפשר להוציא מעשר שני מירושלים. הטוש״ע והב״י בסעיף קלה, הביאו דאסור, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלו, ומאידך הביא דר״י ס״ל דמותר.
הלכות מעשר עני, כתבום הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים פרק ו, וסמ״ג בעשה קסא.
הנותן לעני כוסמין כמה יתן לו. ברמב״ם בהל׳ מתנות עניים ו,ח, כתוב דלא יפחות מקב, וכתב הרדב״ז שם דבכל הספרים במשניות הגירסא קב ומחצה וכ״כ רש״י בעירובין, וצריך לומר דגירסת הרמב״ם במשנה היתה קב, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קסא, והחינוך במצוה תעד, כתבו קב ומחצה, ע״כ, ונראה דהוא טעות סופר בדברי הרמב״ם.
הנותן לעני פירות ממעשר עני כמה יתן לו. בפאה ח,ה, תנן דנותן לו כדי שימכור ויקנה בהם מזון ב׳ סעודות, וכ״כ הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ו,ח, אבל בסמ״ג בעשה קסא, כתוב ויקנה בהם ג׳ סעודות, ע״כ, ושמא הוא טעות סופר בסמ״ג.
אלמנת כהן שיש לה בת שנשאת לישראל. הטור בסעיף מד, במקום שנמצא ס״ק עא של הפרישה, האריך בהל׳ אשה שראויה לאכול תרומה, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ חלה בעמוד קיא, כתב דאלמנת כהן שיש לה בת מהכהן והבת נשאת לישראל או שיש לבת זרע מישראל, אע״פ שהבת אינה אוכלת אפ״ה אמה אוכלת מחמתה.
האם העובר פוסל בתרומה. הב״י בסעיף מד ד״ה ואם הניחה, הביא בזה מחלוקת, ויש לה עיר דראב״ן בסי׳ תקיא ד״ה בת ישראל, כתב דפוסל, ואע״ג דהמקנה לעובר לא קנה, ירושה דממילא קני.
מירח הנכרי דחייב מדרבנן האם אסור גם באכילת עראי. השו״ע בסעיף ו, כתב דחייבים בכל, ע״כ, ויש להעיר דלגבי איסור אכילה כתב הר״ש בתרומות ט,ז ד״ה אע״פ, דאפשר דלא גזרו ומותר.
גוי הממרח פירותיו של ישראל האם נפטרו ממעשרות מדאורייתא. הטור בסעיף ו, כתב דלא נפטרו, ויש להעיר דמאידך הרמב״ם בהל׳ תרומות א,יג, כתב דפטורות מדאורייתא וחייבות מדרבנן, וכ״כ רבינו אפרים שהובא בראבי״ה סי׳ קסה, וכן הסכים עמו רבינו יואל שם.
פירות ארץ ישראל שיצאו לחו״ל, האם חייבים בחלה ומעשרות. הטוש״ע בסעיף יב, הביאו מהרמב״ם דפטורות, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות שם כתב דמדרבנן חייבים, והיראים בריש סי׳ קמח, כתב דכיון דפליגי בזה תנאי הלכה כהמחמיר דחייבים, ע״כ, ומדברי הראב״ד שם מבואר דכל המחלוקת היא רק כשנתחייבו בחו״ל כגון שהיה מירוח בחו״ל אבל כשכבר נתחייבו בארץ ישראל ודאי לא פקע חיובא מינייהו.
על סדר הרמב״ם והשו״ע דברים שלא הובאו בטור וב״י
הלכות תרומות (סעיף א עד סו)
השו״ע השמיט מדברי הרמב״ם מתחילת פרק ו, עד סוף הל׳ תרומות, כיון דאינו מצוי בזמן הזה, וסמ״ג בעשה קלג, ליקט את עיקרי דיני תרומות מדברי הרמב״ם על סדר הרמב״ם בהל׳ תרומות מפרק ב וכן מפרק ג עד הלכה יב, והביאם להלכה, ולאחר מכן חזר וליקט מפרק א, ובעשה קלד, ליקט מפרק ג מהלכה יב ואילך, ומפרקים ד-ה, ובלא תעשה רנז, ובלא תעשה רנח, ליקט מהרמב״ם על סדר הרמב״ם, מתחילת פרק ז, עד סוף הל׳ תרומות, והביאם סמ״ג להלכה.
פרק א (סעיף א עד יג)
איזה גבולות חייבים בתרומות ומעשרות. הרמב״ם בריש הפרק, כתב את הגבולות, וככל דבריו כתבו סמ״ג בעשה קלג, והחינוך במצוה תקז. כל הנך כתבו דהא דאמרינן היה מהלך מעכו לכזיב כל הדרך שעל ימינו למזרח הוא חו״ל ולשמאלו למערב היא ארץ ישראל, היינו גבול עולי מצרים, וראב״ן בסי׳ נד, כתב גבי הדרך שמעכו לכזיב שמה שלמערבו הוא ארץ ישראל עד פרת, ע״כ, והוא תימה לומר שעד פרת הוא ארץ ישראל לגבי זה. גבי דין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, עי׳ במה שכתבתי בזה על סדר הטור והב״י.
מה נחשב כיבוש כדי לקדש את מה שנכבש בקדושת הארץ. החינוך במצוה תקז, כתב דהיינו שכבש שופט שהיה בזמן השופטים או מלך או נביא מדעת רוב ישראל, ואם לאו אפילו אם הוא תוך תחומי הארץ שניתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל מחמת כיבוש זה.
כיבש יהושע ולא כיבש עזרא. ריא״ז בקידושין א,י,ג, כתב דאין נוהג שם מעשר ירק כלל.
האם בית שאן פטורה מן המעשרות. מדברי הרמב״ם בהלכה ה, מבואר דפטורה לגמרי, וכן נראה מסמ״ג בעשה קלג, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דפטורה רק ממה שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן, ועי׳ במה שכתבתי בסמוך גבי כיבש יהושע ולא עזרא.
אף מה שחיובו רק מדרבנן בארץ ישראל, נוהג בארצות שנוהגות בהם המצוות התלויות בארץ מדרבנן. כ״כ סמ״ג בעשה קלג.
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל ונגמרה מלאכת הפירות בידו אינו חייב בתרומות ומעשרות אף מדרבנן. כ״כ הרמב״ם בהלכה יא, וכ״כ סמ״ג בעשה קלג, וכן הביא ממורו רבינו יהודה דכיון דתרומות בארץ בזמן הזה הוי דרבנן בשדה ישראל ובשדה גוי פטור אף מדרבנן, וכן הביא מספר התרומה, והביא סמ״ג דכן צידד הר״ש משאנץ, ע״כ, וכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
תבואה שגדלה בשדה גוי ונגמרה בידי ישראל חייבת דאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר. כ״כ הרמב״ם בהלכה יא, ויש להעיר דכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
תבואת ישראל שנגמרה בידי גוי כגון שמירחה הגוי חייבת מדרבנן. כ״כ הרמב״ם בהלכה יג, ויש להעיר דכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג.
פרק ב (סעיף יג עד יט)
באיזה פירות יש חיוב תרומות ומעשר ראשון מדאורייתא. מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות ב,א, משמע דכל פרי הנשמר חייב מן התורה, ובסעיף ו, כתב דהיינו דוקא פירות אבל הירקות חייבים בתרומה ומעשר רק מדרבנן, וסמ״ג בעשה קלג, כתב כלשון הרמב״ם, אבל כתב דמעשר צלף הוא מדרבנן, אמנם בעשה קסא, ביאר סמ״ג דעתו להדיא דאין נוהגים תרומות ומעשרות מהתורה אלא בדגן תירוש ויצהר, וכן היראים בסי׳ קמו, ובסי׳ נג, כתב דמן התורה חייב רק דגן תירוש ויצהר, ובסוף סימן קמו שם, מבואר דכך ס״ל נמי גבי חיוב במעשר, וכ״כ ריא״ז בקידושין א,י,ג, וכ״כ החינוך במצוה רפד, ובמצוה תקז, ובמצוה שצה, וכתב דאע״ג דבספרי נראה דשאר פירות דאורייתא, מ״מ בגמרא שהיא עיקר להלכה מבואר דרק דגן תירוש ויצהר דאורייתא, ע״כ, ורש״י בברכות לו. ד״ה גבי מעשר, כתב גבי חיוב מעשרות, כהיראים דחייב מהתורה רק דגן תירוש ויצהר, וכן רש״י בחולין קכ: ד״ה אף תרומה, כתב דאין חיוב תרומה מדאורייתא בתמרים ותפוחים, וכן הראב״ד בהשגות בהל׳ תרומות א,ה, כתב דמעשר ירק ופירות האילן הוא מדרבנן, וכן בהשגות שם ג,טז, כתב דהכל דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר, וכ״כ המאירי בברכות לו. ד״ה מעשר, וכ״כ הריטב״א במגילה י. ד״ה עוד הקשו, וכ״כ רשב״ם בתשובה שהובאה בספר ראב״ן סי׳ תקצב אות כד, גבי מעשר, ומדבריו מבואר דכן דעת ראב״ן, ונמצא דהרמב״ם יחידאה דס״ל דנוהג בכל הפירות מהתורה, ואין הלכה כמותו. בהל׳ מעשר שני בפרק א, אכתוב באיזה פירות נוהג מעשר שני מהתורה.
האם תבלינים חייבים בתרומה ומעשרות. תוס׳ בחולין ו. ד״ה אינו, כתבו דפטורים, וכ״כ תוס׳ ביומא פא: ד״ה שהפלפלין, וכן כתבו תוס׳ ישנים שם ד״ה ללמדך, והביאו דכן דעת ה״ר אלחנן, וכ״כ תוס׳ בנדה נ. ד״ה כל, ותוס׳ שם ביומא ובנדה וכן תוס׳ ישנים שם, כתבו דהיינו דוקא תבלינים דעבידי רק לטעמא ולא שהם גם לתבלין וגם למאכל כגון שומים ובצלים, ותוס׳ הרא״ש בנדה נ. ד״ה כל שחייב, כתב ככל דברי התוס׳, אמנם כתב ג׳ תירוצים ולפי ב׳ תירוצים הוי כתוס׳ דתבלין פטור, אבל לתירוץ אחד תבלינים חייבים במעשר, והמאירי בחולין ו. ד״ה הנותן, כתב דתבלינים חייבים במעשר אם עדיין הם לחים וראויים לאכילה כמות שהם אבל כשהם יבשים אינם חייבים במעשר, ע״כ, ולפי זה אם אין הדרך לזרוע תבלין זה לאכילה כשהוא לח אלא רק להשתמש בו כשהוא יבש לתבלין פטורים, אמנם אם הדרך לאוכלו גם כשהוא לח, אפשר דנתחייב במעשרות כשהוא לח ותו לא פקע איסורו אף כשנתייבש.
כל המשקים היוצאים מהפירות אסורים מהתורה לאוכלם בטיבלם. כ״כ החינוך במצוה רפד, וכתב דאין לוקים עליהם חוץ מיין ושמן דאף לוקים עליהם.
לסוברים דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן ואפילו בפירות שעיקר חיובם מדרבנן אם יש ספק באותו המקום האם הוא מארץ ישראל וחייב בתרומות או לא ספיקו לחומרא. כ״כ החינוך במצוה רפד, אמנם ביבמות פא., אמרינן דבזמן שתרומות דאורייתא מחמרינן בספקות אף של פירות דכל חיובם רק דרבנן, אבל בזמן הזה שתרומות ומעשרות דרבנן בכל הפירות אמרינן ספק דרבנן לקולא, ואפשר דדוקא בספק ארץ ישראל ספק חו״ל מחמירים מספק כיון דחזינן דרבנן גזרו בארצות הסמוכות לארץ ישראל אף בפירות שעיקרם דרבנן.
עד מתי אפשר להפקיר ויפטרו הפירות ממעשרות. השו״ע בסעיף טז, הביא דהפקר פטור מתרומות ומעשרות, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה קלג, כתב דדוקא קודם גמר מלאכה מהני הפקר לפוטרו, ע״כ, והר״ש במעשר שני ג,ו, כתב ג׳ תירוצים, ולפי ב׳ תירוצים מתוך ג׳, מבואר דאף המפקיר אחר מירוח קודם ראיית פני הבית פטור, אבל מפקיר אחר ראיית פני הבית אינו נפטר, ומהר״ם חלאוה בפסחים לה: ד״ה כיון, כתב סתמא דלאחר שנתחייב לא מהני הפקר לפוטרו דכיון דאיחייב איחייב.
הפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בכל חוץ מן המעשר, האם הוא הדין כשבא אחר וזכה בו. בב״ק כח., אמרינן דאם השכים ובצרו חייב בכל חוץ ממעשר, דהיינו דשאני מכל הפקר דפטור מהכל, ובפשטות החילוק הוא דהכא שאני כיון דהוא עצמו זכה בו, וכן פירש הר״ן בנדרים מד:, וכן משמע מהמפרש שם קצת, וכן משמע מרש״י חולין קלד:, גבי המפקיר כרמו, וכ״כ להדיא הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ה,כז, אמנם מהר״ש פאה א,ו בסוף ד״ה נותן משום, מוכח שהוא חייב כי עכשיו אינו מופקר ולפי זה ה״ה אם אחר זכה בכרם או שדה וקצרה דחייב בכל חוץ ממעשר, וצ״ע, והיראים בסי׳ קכב אות ט, כתב דהיינו מחמת דהפקיר על דעת להפקיע, ע״כ, ולפי זה נראה דה״ה אם הפקיר על מנת לזכות בו הוא בעצמו ובא אחר וזכה בו דאינו פטור דהאי הפקר אינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, וכן אם הפקיר על דעת להפקיע כדי שיזכה בו קרובו ויעשו פשרה ביניהם דאינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, ולפי זה ה״ה להיפוך דאם הפקיר שלא על מנת לזכות ונמלך וזכה בו דהוא פטור מהכל כיון דלא הפקיר על דעת להפקיע.
טבל שנתערב בפירות המותרים. השו״ע בסעיף יח, והרמב״ם בהל׳ יג, כתבו דצריך להפריש עליהם ממקום אחר, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קלג, דמפריש על הטבל, אמנם הרי״ף בע״ז צב, והרא״ש בע״ז ה,כט, והאשכול בהל׳ גיד הנשה ד״ה וכתב (קפד:), וכן שבולי הלקט בשבולת ריז, בשם רבינו ישעיה, כתבו על פי הגמרא בע״ז עג:, דטבל אוסר במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם, ע״כ, ודברי השו״ע והרמב״ם איירי בגוונא דאינו בטל. בתמים דעים סי׳ קט, מובאים דברים מספר הישר לר״ת, וכתוב שם דהא דאמרינן דטבל שלא במינו בנותן טעם היינו כשאי אפשר להפריש עליו כגון שהבעלים של הטבל לא יחזרו עד שהפירות ירקבו דאז חשיב שאין לו מתירים אבל אם אפשר להפריש אינו בטל כלל אף שלא במינו כיון דהוי דבר שיש לו מתירים, ע״כ, אמנם בסי׳ קב,א, נתבאר דלרוב הראשונים דבר שיש לו מתירים בטל אם נתערב באינו מינו.
אם הפריש תרומת מעשר לפני שהפריש מעשר ראשון האם חל. החינוך במצוה רפד, כתב דחל.
האם כל החולין אסור עד שיופרש תרומת מעשר מן המעשר. מדברי הר״ש בתרומות ה,א ד״ה או תילוש, מוכח דהטבל אסור באכילה עד שיופרש עליו תרומת מעשר מהמעש״ר, דכתב דטבל ניתר כשמרים ממנו תרומת מעשר, ע״כ, והוא תימה, ואפשר דזה רק כשלא הופרש המעשר אלא שקרא לו שם כיון דאכתי התרומת מעשר שייכא ביה, ומיהו קשה דבדמאי ז,ד גבי הלוקח יין מן הכותים, קתני ושותה אע״ג דלא קרא שם לתרומת מעשר (ועי״ש בר״ש), וצ״ע.
פרק ג (סעיף יט עד כט)
תרומת מעשר של טבל ודאי שאין בה שמינית שבשמינית האם צריך להוליכה לכהן. הרמב״ם בהלכה טז, כתב דאין צריך, וכ״כ החינוך במצוה שצו, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דצריך.
דין מוקף בתרומה הוא דאורייתא. כן כתבו תוס׳ ביבמות צג: ד״ה אלא, והר״ש במעשר שני ג,יג (ושם כתב עוד כמה דיני מוקף), וכ״כ הר״ש בביכורים ב,ה, בשם ר״ת, וכ״כ תוס׳ בגיטין ל: ד״ה לתרום, וכן משמע מתוס׳ ביבמות צג: ד״ה אלא, וכן משמע מדברי סמ״ג בעשה קלד, דהביא דילפינן לה מקרא, ואם היה אסמכתא היא כותב דבר זה. החינוך במצוה תקז, הביא להלכה בשם הרמב״ם גבי תרומה גדולה את מה שכתב הרמב״ם בהלכה כ, גבי תרומת מעשר דמותר לתרום שלא מן המוקף ותלמידי חכמים אין עושים כן, ע״כ, והוא תימה דבתרומה גדולה ודאי צריך שיהא מוקף וכדכתב הרמב״ם בהלכה יז, ושמא חסר שם בדברי החינוך.
הפריש שלא מן המוקף האם מהני בדיעבד. הרמב״ם בהל׳ יז, וסמ״ג בעשה קלד, כתבו דמהני, אמנם מדברי שבולי הלקט בסוף שבולת ריב, נראה קצת דהוא לעיכובא.
עיסה גדולה שנילושה ונטלו מקצתה והניחוהו במקום אחר האם יכול להפריש מן המוקף רק לעיסה הגדולה או שצריך שיהיה מוקף גם למקצת שנטלו. שבולי הלקט בסוף שבולת ריב, הביא מתשובת אחד הראשונים דלא מהני וצריך להפריש אף על המקצת בברכה, ע״כ, ולא ביאר אותו ראשון אם טעמו משום מוקף או מטעם אחר, ושבולי הלקט חלק עליו וכתב דמותר להפריש כך כיון שהתרומה מוקפת לעיסה הגדולה וסגי בהכי.
איזה צירוף צריך כדי שיחשב מוקף. עי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ שכה,ב, גבי חלה, ובמה שכתבתי שם.
חביות של יין ותרם מאחד על הכל האם חשיב מוקף. הרמב״ם בהל׳ יח, כתב דעד שלא סתם פיהן תורם צאחת על הכל ואם סתם תורם מכל אחת ואחת, והכי תנן במעשר שני ג,יב, אמנם בסמ״ג בעשה קלד, כתוב דעד שלא סתם תורם מכל אחת ואחת ומשסתם תורם מאחד על הכל, ע״כ, ונראה דהוא טעות סופר בסמ״ג.
האם בשבת ויו״ט יש איסור לתרום שלא מן המוקף. ביבמות צג:, אמרינן דהותר בשבת ויו״ט לתרום כהאי גוונא, ופירש רש״י בד״ה אלא, דהיינו שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם לצורך עונג שבת, ומאידך תוס׳ שם בד״ה אלא, הביאו דר״ח פירש דבא להתיר לתרום בשבת ויו״ט שלא מן המוקף, וכן הסכים ר״י, וכ״כ סמ״ג בעשה קלד, וכתבו שם תוס׳ כמה תירוצים, לתירוץ אחד הותר רק בתרומת פירות שהיא דרבנן, ולתירוץ אחר הותר לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת.
האם תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף. הרמב״ם בהלכה כ, כתב סתמא דניטלת שלא מן המוקף אבל תלמידי חכמים צריכים לתרום מן המוקף, וכ״כ סמ״ג בעשה קלד, וכ״כ החינוך במצוה שצו, ומאידך הראב״ד בהשגות חילק דהלוי צריך לתרום מן המוקף ואם ישראל מפריש אין צריך מוקף.
פרק ד (סעיף כט עד נב)
אדם יכול למנות שליח לעולם להפריש תמיד תרומות ומעשרות של הפירות שיצאו מקרקעו. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלד, בשם ר״י, וכתב הטעם דהלא יכול להקנות לו קרקעו לפירותיו וכל מה שיכול לעשות בקנין יכול למנות בו שליח, ע״כ, ולפי זה אדם שרגיל לקנות טבלים ורוצה למנות שליח שיפריש לו בקביעות אינו יכול כיון דאינו יכול להקנות לו כעת פירות אלו, אמנם הרמב״ם בהלכה יב, וסמ״ג בעשה קלד, הביאו מהתוספתא דהבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמים מפני שהם תורמים ברשות, ע״כ, דהיינו שמסתמא יש להם רשות, ולפי זה היה אפשר דאדם הממנה שליח לעולם על פירות שיקנה תמיד בעל הבית, יוכל השליח לתרום דנימא נמי שיש סתמא דתורם ברשות מחמת שמינה אותו בעל הבית בעבר, וא״כ למה הוצרך ר״י לומר דמהני רק מחמת דיכול להקנות לו הקרקע, וצ״ל דזה לא חשיב סתמא כיון דאפשר דבעל הבית חזר בו מאחר שלא מינהו להדיא על הפרשה זו.
אשה נשואה יכולה למנות שליח לתרום מפירות בעלה. הכי איתא ביבמות פו., אמנם הרמב״ם לא כתב דבר זה.
שותף שתרם ובא חבירו ותרם כי לא ידע שהראשון תרם. הרמב״ם בהל׳ ח, הביא דיש חילוק בין אם הם ממחין זה על זה או לא, ע״כ, והיינו שלא היה רצון השני בתרומת הראשון, וסמ״ג בעשה קלד, כתב כהרמב״ם, ולאחר מכן כתב עוד פירוש דממחים היינו אם היו מומחים לתרום.
תרומה ניטלת לכתחילה במחשבה בלא שום דיבור. כ״כ סמ״ג בעשה קלד.
פרק ה (סעיף נב עד סו)
הא דבעינן לתרום מן היפה האם הוא מדאורייתא או מדרבנן. בב״ב קמג., דרשינן לה מקרא, אמנם מדברי הפירוש המיוחס לרבינו גרשום שם ד״ה דתניא ר׳ יוסי, מבואר דס״ל דהוא מדרבנן.
האם תורמים מחטים על כוסמין. המאירי בפסחים לה. ד״ה ואחר שכן, כתב דאין תורמים, וכ״כ מהרם חלאוה בפסחים לה. ד״ה תנא, וכ״כ תוס׳ במנחות ע: ד״ה תנא, ומאידך רש״י בפסחים לה. ד״ה מין, כתב דתורמים, וכ״כ רבינו מנוח בהל׳ חמץ ומצה ה,א ד״ה כ״ה אין.
אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו ויביאו שליש יהיו תרומה על פירות תלושים אלו. השו״ע בסעיף נה, והרמב״ם בהלכה ט, כתבו דדוקא בהביאו שליש חל, ומבואר דאם לא הביאו שליש לא חל, אמנם דבר זה תלוי במחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבנן בקידושין סב:, דלראב״י חל אפי׳ כשלא הביאו שליש, ויש מחלוקת ראשונים אם הלכה כראב״י או לא, והביאה הב״י באהע״ז סי׳ מ,ח, והב״ש שם בס״ק יב, הביא דדין זה ודין אחר בחו״מ תלויים זה בזה, והקשה דהשו״ע שינה את פסקו באהע״ז מפסקו בחו״מ, ועי׳ במה שאכתוב באהע״ז שם.
תרומות ומעשרות אינן חלין במחובר לקרקע. כ״כ הר״ש במע״ש ה,ה, ובחלה ד,ד, בסוף דבריו, מהירושלמי, גבי תרומה, וכן מוכח מהמשנה בביכורים ב,ד, ובמעשר שני ה,יא.
תרומה יכולה לחול קודם גמר מלאכה כמו מעשר ראשון שאפשר להקדימו בשבולים. ר״ש חלה ג,ב ד״ה עד.
חילוקי דין בעציץ שאינו נקוב. הר״ש בחלה ב,ב, ותוס׳ בגיטין ז, ומנחות פד., כתבו ב׳ דרכים לחלק בזה בין חרס לעץ, והיראים בסי׳ נג, ס״ל כר״י ודלא כרש״י, ורבינו מנוח בהל׳ סוכה ה,ב ד״ה הדלה, כתב דעציץ של חרס אף אם אין בו נקב הוי כנקוב אבל של עץ אם אין בו נקב הוי כתלוש.
יין מבושל יותר מתקיים ויין שאינו מבושל יותר טוב לשתיה. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלד, מהירושלמי, ונפקא מינה ממה לתרום דבמקום שאין כהן תורם מן המתקיים כדכתב הרמב״ם בהלכה א.
תרם חומץ על יין. סמ״ג בעשה קלד, כתב בשוגג אינה תרומה במזיד הויא תרומה.
האם מותר לתרום יין על חומץ. הרמב״ם בהל׳ כא, פסק כחכמים דמותר, וסמ״ג בעשה קלד, נוטה דהלכה כרבי דאסור כיון דהירושלמי פסק כמותו, אבל הביא להלכה בשם הר״ש משאנץ, דאף לרבי בדיעבד מהני כיון דמדאורייתא אף רבי מודה דחומץ ויין הם מין אחד.
היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין. הכסף משנה בהלכה כא, כתב דהנוסחא הנכונה בדברי הרמב״ם דתרומתו תרומה, ע״כ, אמנם סמ״ג בעשה קלד, כתב דאינה תרומה.
תרם קישות ונמצאת מרה או אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום. סמ״ג בעשה קלד, הביא על זה להלכה דהוי שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למיטעמיה.
הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים ונמצאת חומץ. הרמב״ם בהל׳ כד, כתב דמעת שבדקה ג׳ ימים שלאחר מכן ודאי יין מכאן ואילך ספק, ע״כ, וסמ״ג בעשה קלד, כתב דכן דעת ר״י ורשב״ם, ומאידך ר״ת פוסק דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ ומשם למפרע הוא ספק ומה שהפריש תרומה ויחזור ויתרום.
פרק י
זר האוכל תרומה או תרומת מעשר או חלה בשוגג בזמן הזה האם חייב לשלם קרן וחומש. הרמב״ם בהל׳ תרומות פרק י, וסמ״ג בלא תעשה רנח, כתבו דינים אלו, ולגבי חומש אפשר דאינו חייב עד שיחייבוהו בי״ד סמוכים, אבל קרן לכאורה חייב לשלם אף בזמן הזה וככל דיניו המבוארים שם.
פרק יא
תרומה ושביעית ניתנו לאכול דבר שדרכו לאכול, ואין מחייבים אותו לאכול קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעברה צורתו, ואין מחייבים אותו לגמוע אניגרון ואכסיגרון ולשתות יין בשמריו. הכי איתא בתוספתא דתרומות ט,יא, גבי תרומה, ובתוספתא דשביעית ו,א, גבי שביעית, והביא כן ראבי״ה בסי׳ קנא אות לו, להלכה.
האם מותר לשנות פרי מברייתו. הרמב״ם בהל׳ ב, כתב דאסור, ויש שהבינו דשינוי זה היינו כגון שברכת הפרי משתנית ויברכו עליו אחרי השינוי שהכל, אמנם בברכות לח:, נחלקו אמוראים האם ירקות שבישלם או כבשם או מלחם במילתייהו קיימי וברכתם עדיין כברכת הפרי או לאו במילתייהו קיימי וברכתם שהכל, והשתא למאן דאמר שהכל אטו יהיה אסור לבשל ירקות של תרומה ושביעית שאין נאכלים חיים, ולא יהיו נאכלים כלל לאדם, אלא ודאי נראה דכל שדרך אכילתו בכך לא מיקרי שינוי הפרי גם אם משתנה ברכת הפרי לשהכל, והכל תלי האם דרך הפרי בכך או לא.
פרק יב
האם תרומה טמאה צריכה שימור שלא תינזק. שבולי הלקט בשבולת ריב, הביא מספר התרומה דצריך להניחה במקום המשתמר, ע״כ, ומשמע דהיינו כדי שלא תינזק.
פרק יג
התרומה שנתערבה בחולין עולה באחד ומאה האם בעינן מאה ואחד חולין. מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות יג,א, מבואר דס״ל דסגי במאה חולין, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, ובלא תעשה רנח, וכ״כ תוס׳ בשבת קמב. ד״ה שנפלה, ותוס׳ הביאו דרש״י ס״ל דבעי מאה ואחד חולין, ע״כ, אמנם רש״י בב״ק ק: ד״ה הרי זה, גבי ביטול כלאים במאתים, כתב דבעי מאתים חולין ולא מאתים ואחד, וכן בביצה ד. ד״ה רואין, כתב דבעי מאה חולין ולא מאה ואחד, ובשאילתות בשאילתא קח, כתב דסגי במאה חולין ולא בעי מאה ואחד חולין, ונמצא דרש״י סתר משנתו, ומאידך הרמב״ם והתוס׳ והשאילתות כולהו סברי דסגי במאה חולין, והכי נקטינן. בדברי השאילתות שם מבואר דכשמעלה אחד לשם הביטול, צריך לומר זה של תרומה.
האם ביטול במאה ומאתים הוא מדרבנן או דאורייתא. בנדרים נח., משמע דהוי דרבנן דאמרינן נתנו בהם חכמים שיעור, וכ״כ רש״י בנדה מז. ד״ה חייבת, וכ״כ תוס׳ בנדה מז. ד״ה אתי, דהוא דרבנן, וכ״כ הרא״ש בתוספותיו בנדה מו: ד״ה אתי דימוע, ובפירושו בחלה א,ד ד״ה והמדומע, וכ״כ הר״ש בביכורים ב,א בסופו, וכן מוכח מדברי הר״ן בחולין קד ד״ה וראיה לדבר, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, וכ״כ ראב״ן בסי׳ נג, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תטו אות א ד״ה תדע, אמנם היראים בסי׳ שפט אות י, כתב דשיעור מאתים גבי הא דתנן גבי כלאי הכרם שאם הוסיף לגדול אחד ממאתים מיתסר בהנאה, הוא מדאורייתא, ומדרבנן נאסר אף בפחות מאחד ממאתיים, ע״כ, וצ״ע.
האם הא דבעינן לבטל האיסור במאה ומאתים היינו דוקא במין במינו אבל בשאינו מינו סגי בשישים או דהיינו אף בשאינו מינו. הרמב״ם בהלכה ב, כתב דבשאינו מינו סגי בשישים, וכ״כ הרמב״ן בע״ז עג: ד״ה מזגן, וכ״כ הרשב״א בתורת הבית הארוך ה,ה, ס:, וכ״כ הרא״ה בבדק הבית ה,ו, סו:, וכ״כ הר״ן בחולין צט ד״ה ומדאזלינן, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קמא, ובלא תעשה רנח, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תריג ד״ה והא דיליף, וכ״כ מהר״ם חלאוה בפסחים מב: ד״ה אמר ר׳ אבהו, וכ״כ הריטב״א בע״ז עג: ד״ה ופרכינן, ומאידך הביא דהראב״ד ס״ל דאף בשאינו מינו בעינן מאה ומאתים, ע״כ, ונקטינן ככל הנך דבטל בס׳.
בישל חולין עם תרומה או בקדירה של תרומה בטל וטעם התרומה בשישים ואין צריך מאה ואחד. הרמב״ם בהלכה יט, הביא כן גבי בישל בקדירה שבשלו בה תרומה, ומדברי ראבי״ה בסי׳ תטו אות יט, מבואר דאף בבישל עם התרומה עצמה בטל, דכל דרך בישול לא בעי מאה ואחד, ע״כ, ונראה דכוונתו כגון שהוציאו מהקדירה את התרומה עצמה ולא נותר אלא טעמה.
מי צבעים במי צבעים בטלים ברוב ואין צריכים מאתיים. כן הביא ראבי״ה בסי׳ תטו אות ד, מהירושלמי, וכתב דהיינו דכשאין גוף האיסור נתערב כגון הסממנים עצמם אלא רק מי הצבע לא הצריכו רבנן מאתיים.
ערלה וכלאים שנפלו להיתר ויש בתערובת מאתיים כנגד כל אחד ולא כנגד שניהם יחד האם מצטרפים ולא בטלי. הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות טו,יד, כתב דלא בטיל, ומאידך ראב״ן בסי׳ שיא אות יח, כתב דבטיל.
האם צריך להרים כמות האיסור מן התערובת בכל האיסורים או רק בתרומות משום גזל השבט. הב״י בסי׳ קט,א ד״ה ואין צריך, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שכתבתי שם.
דין ביטול תרומת חו״ל. כתבוהו הטוש״ע בהלכות חלה בסי׳ שכג, ועי׳ במה שכתבתי שם.
פרק טו
חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת לים הגדול או תאנה שנתערבה בתאנות מותרות ונפלה אחת לים האם הותרו כולן. הרמב״ם בהלכה ב, כתב דבחבית הותר ולא בתאנה, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ קי,ז, ובמה שכתבתי שם.
כלי שנתבשל בו תרומה או חלה האם צריך הגעלה. בירושלמי בתרומות פרק יא, מבואר דלסוברים דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, כלי הבלוע בתרומה הכשירו קל מכלי הבלוע משאר איסורים, ופירש הר״ש בתרומות יא,ח, דהיינו בכלי חרס דאע״ג דבשאר איסורים אין לו הכשר, בתרומה יש לו הכשר על ידי האור, וסמ״ג בלא תעשה עח, הביא את פירוש הר״ש, והביא דרבינו חיים כהן ב״ר חננאל חולק וס״ל לפרש את הירושלמי דהיינו דכלי מתכת שבישל בו תרומה בכלי ראשון ניתר על ידי שטיפה ג׳ פעמים בכלי שני, ע״כ, והרמב״ם בהל׳ תרומות טו,יט, כתב דתרומה שונה משאר איסורים ומותר הכלי בלא הגעלה אלא סגי ברחיצה בצונן, והראב״ד השיגו דצריכה הגעלה, והרמב״ם בתשובה בסי׳ לז, ביאר טעמו דיליף לה ממתני׳ דתרומות יא,ח, דהוא מפרשה דאפי׳ מעט טיפין שנשארים בכלי מותרים וכל שכן מה שבולע הכלי, ע״כ, ולפי זה לפי שאר המפרשים שפירשו שם בדרך אחרת אין מקור לחידוש זה. סמ״ג בלא תעשה רנח, כתב כדברי הרמב״ם דסגי ברחיצה בצונן, ע״כ, אמנם זה סותר לדבריו שהבאתי מלא תעשה עח, ועל כן אין הכרע גמור בדעתו.
הלכות מעשר (סעיף סו עד קכה)
סמ״ג בעשה קלה, ליקט מהרמב״ם על סדר הרמב״ם מהל׳ מעשר מפרקים א-ב-ג-ד-ה-ו-ז-ט-י-יא-יב-יג, והביא דבריו להלכה.
פרק א (סעיף סו עד עט)
האם מעשר פירות וירקות הוא כמו צאן ובקר במעשר בהמה, שרק בי׳ חייב ופחות מזה פטור. רב האי גאון סובר דדינו כמעשר בהמה, וחלקו עליו הר״ש וריבמ״ץ, בכלאים א,ט ד״ה ונטלין בשבת.
ענבי הדס חייבות במעשרות. ירושלמי במעשרות א,ג, הובא בר״ש.
פרק ב (סעיף עט עד פב)
הא דאמרינן דלוקח פטור מן התורה האם איירי בלוקח לפני מירוח. הרמב״ם בהל׳ ב, כתב דהפטור היינו כשלקח לאחר גמר מלאכה אבל לקח קודם גמר מלאכה וגמרן חייב מהתורה, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וסמ״ג בעשה קלג, ובעשה קלה, הביא דכן דעת ר״ת, ומאידך ר״י בר מרדכי ס״ל להיפך דאם לקח קודם מירוח וגמרו פטור מהתורה ואם לקח לאחר גמר מלאכה חייב, וכן הראב״ד בהשגות כתב דהלוקח קודם גמר מלאכה וגמרן פטור מהתורה.
פרק ג (סעיף פב עד פט)
אכילת עראי מותרת עד שיהא מקח או שבת או ראיית פני חצר ובית, ואפילו בקוטף מן העץ רק בשביל לאכול עכשיו. כן מבואר במעשרות ג,ח, וכל שכן בקוטף כמות גדולה ואוכל מקצתה.
דגן תירוש ויצהר שדעתו להוליך לבית ומירח בשדה האם נאסרו באכילת עראי. מדברי הרמב״ם בהלכה ב, מבואר דלא נאסרו, ומאידך הראב״ד בהשגות כתב דנאסרו, וכ״כ רבינו יהונתן בברכות לא. ד״ה ומכניסה, אמנם מדברי הראב״ד כאן, וכן בריש פרק ד, מבואר דס״ל דנאסר מהתורה, ומאידך רבינו יהנותן שם ס״ל דנאסר מדרבנן.
אם הכניס התבואה במוץ שלה לתוך הבית ובבית עשה כרי ומירחו נאסרת התבואה ומתחייב במעשר כמו במירח בשדה. כ״כ מהר״ם חלאוה בפסחים ט. ד״ה דאמר, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וכן מבואר מדברי הרמב״ם בהלכה ו, שכתב דהיינו דוקא אם זורה מעט מעט.
אם עשה כרי בשדה ולא מירח והכניסו לבית אכילת עראי מותרת אף אם מירחו בבית כיון דמירוח מחייב רק כשהוא בשעת דיגון. כ״כ מהר״ם חלאוה בפסחים ט. ד״ה דאמר.
האם חצר קובעת למעשרות מדאורייתא. מלשון הרמב״ם בהלכה ז, והשו״ע בסעיף פג, נראה דכשם שבית קובע מדאורייתא כך חצר קובעת מדאורייתא, ותוס׳ בב״מ פח. ד״ה עד, וכן תוס׳ הרא״ש בנדה מז: ד״ה איזהו, בשם ר״ת, כתבו דזה מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן בגמרא בב״מ פח., אמנם ראב״ן בסי׳ תנט, פירש דרבי ינאי ורבי יוחנן נחלקו איזה חצר קובעת אבל לא נחלקו אי מדאורייתא או מדרבנן.
האם השבת קובעת למעשר בתחילת בין השמשות או בצאת הכוכבים. המאור בפסחים סב, כתב דרק בצאת הכוכבים נאסרים הפירות, וכן הסכים הרא״ש בפסחים י,יב, וכן נראה מדברי רש״י בפסחים קה. ד״ה כך קובעת, ורשב״ם שם ד״ה קובעת, מדכתבו דהיו אוכלים עד שחשיכה, ע״כ, דמשמע דהיינו צאת הכוכבים, ומאידך הרי״ף בפסחים סג, כתב דנאסרים מתחילת בין השמשות, וכן מבואר מדברי ר״ח בפסחים קה. ד״ה דהכי, וכן הסכים הראב״ד בהשגות על המאור שם סב, וכן הסכים הרמב״ן במלחמות שם סב, והביא דכ״כ רב האי בתשובה, וכן הסכים הר״ן שם סג ד״ה והר״ז, וכן הסכים מהר״ם חלאוה בפסחים קה. ד״ה רב חנניא, ונקטינן ככל הנך דנאסרים מתחילת בין השמשות.
פרק ד (סעיף פט עד צד)
האם גורן קובע מהתורה לפני שראו הפירות את פני הבית. הרמב״ם בהלכות א-ב, כתב דאינו קובע, וכ״כ החינוך במצוה שצה, וכ״כ רבינו יהונתן בברכות לא. ד״ה ומכניסה, ומאידך מדברי הראב״ד בהשגות נראה דבדבר שיש לו גורן גורנו קובע מהתורה, ועי׳ במה שכתבו הרמב״ם והראב״ד לעיל ג,ב, ובמה שכתבתי שם.
סוכת החג בין בחג ובין בשאר ימות השנה לא חשיבא בית לקביעת מעשר כיון דהיא דירת עראי. כן מבואר מדברי ההשלמה בריש סוכה, על פי הגמרא ביומא י., והמאורות בסוכה ב. ד״ה פ״ק, הביא דבריו להלכה.
היתה התאנה נוטה לחצר והיה בעל הבית אוכל בה יאכל רק אחת אחת במה דברים אמורים כשלוקט רק למה שאוכל כעת אבל שכר פועלים ללקט כולה או רובה יכול לאכול אפי׳ שתים שתים כי עיניו בתאינתו אבל הקונה מבעל הבית שעיניו רק על שקונה לא יאכל שתים שתים. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלה, בשם ר״י.
פרק ה (סעיף צד עד קטו)
פועל שעושה בדבר שהוא אוכל בו מן התורה וקצץ עם בעל הבית אוכל אחת אחת בלא מעשרות ואם צירף שתים חייב לעשר. הכי איתא בב״מ פט:, ופירש רש״י בד״ה קצץ, דהיינו שהתנה שיאכל אע״פ שהיה אוכל בלא התנאי מ״מ כיון דהתנה הוי כעין מקח, ומאידך הרמב״ם בהלכה יא, פירש דהיינו שקצץ לאכול כמות מסויימת כגון ליטרא, וכן פירש סמ״ג בעשה קלה, וכן הביא בשם ר״ח, וכן הסכימו תוס׳ בב״מ פט: ד״ה קוצץ, והביאו דר״ת פירש פירוש אחר דאיירי במי שאינו אוכל מהתורה, ותוס׳ שם הקשו על דבריו.
פרק ו (סעיף קטו עד קכה)
איסור הנאת כילוי לישראל בתרומה ולישראל וכהן בטבל. השו״ע בסעיף קטז, והרמב״ם בהל׳ ב, כתבו דאסור להדליק נר בטבל טמא, ויש להעיר דבדברי הר״ש בתרומות יא,ט, מבואר דלר״ת הוא אסור מדאורייתא, ומאידך לר׳ משה ב״ר אברהם ולר״ש אסור מדרבנן ולצורך רבים מותר. אם סיכה חשיבא כשתיה מדאורייתא, עי׳ במה שכתבתי בזה בפתיחה ליורה דעה. המאירי בהקדמתו לחיבורו בד״ה המשל בזה כשאבאר, כתב דמן התורה מותר להאכיל לבהמה בלא מעשר אפי׳ בתבואה שנזרעה לצורך אדם.
פרק ט
האם יש חובת מעשר עני וראשון בדמאי. מלשון הרמב״ם בהלכה ב, שכתב אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי, וכן בהלכה ג, שכתב דהטעם שקורא שם על מעשר עני הוא גזירה אטו מעשר שני, וכן בהלכה ה, שכתב דהטעם דקורא שם על מעשר ראשון הוא רק כדי להפריש תרומת מעשר, ע״כ, מבואר דס״ל לרמב״ם דאין טעם קריאת השם כדי להפקיע את איסור הטבל אלא לגבי מעשר ראשון ועני לא חיישינן שמא עם הארץ לא עישר ותלינן דעישר מחמת שלא רצו לתקן להפרישם וליתנם מפני הפסד ממון ישראל, וכן סמ״ג בעשה קלה, כתב כלשונות הרמב״ם.
פרק י
מותר להאכיל את האכסניא דמאי, מהו אכסניא. הרמב״ם בהלכה יא, וסמ״ג בעשה קלה, פירשו דהיינו אורחים, ומאידך רש״י בברכות מז. ד״ה אכסניא, כתב דהיינו חיל של מלך שהטיל עליהם המלך לזונם בשובם ממלחמתם והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם, ע״כ, וכ״כ רש״י בשבת קכז: ד״ה אכסניא, ובשאר מקומות, ולפי פירוש זה אסור להאכיל אורחים דמאי.
הלכות מעשר שני (סעיף קכה עד סוף הסימן)
סמ״ג בלא תעשה רסד, ליקט מהרמב״ם לפי סדר דברי הרמב״ם את עיקרי דיני מעשר שני, הכתובים בפרקים ב-ג, בהל׳ מעשר שני, והביאם סמ״ג להלכה, ובעשה קלו, ליקט מפרקים א-ב-ד-ה-ו-ז-ח.
פרק א
האם כל הפירות חייבים במעשר שני מדאורייתא. היראים בסי׳ נג, ס״ל גבי מעשר שני דכל הפירות חייבים מדאורייתא ואף הירקות, ומאידך מדברי הרמב״ם בהל׳ תרומות ב,ו, ובהל׳ מעשר שני א,ג, וכן א,יב, מבואר דדין מעשר שני שוה לדין תרומות ומעשרות דהוי לדעת הרמב״ם דאורייתא בכל חוץ מירקות, וסמ״ג בעשה קלו, נוטה דמעשר שני חייב מהתורה בכל הפירות וגם בירקות, ומאידך מדברי רש״י בסוכה מ. ד״ה שבשעת, מבואר דס״ל דדין מעשר שני כדין תרומה ומעשר, דלדעת רש״י היינו רק בדגן תירוש ויצהר, כדהבאתי בהל׳ תרומות, וכן מבואר מדברי הראב״ד בהשגות בהל׳ מעשר שני א,ג, וכ״כ החינוך במצוה תעג. בהל׳ תרומות בפרק ב, כתבתי באיזה פירות נוהג תרומות ושאר מעשרות מהתורה.
מעשר שני שהקדימו בשבולים האם פטור מתרומה גדולה. הר״ש בתרומות א,ה ד״ה ולא ממע״ש, כתב דפטור, ותמהו עליו הרש״ש ורא״מ הורוביץ שם, דזה שייך רק במעשר ראשון שהקדימו, אולם ודאי הפי׳ בר״ש כמו שכתב הרא״מ הורוביץ, דהכא בפדה רק אחר מירוח, ומשום מירוח מע״ש דפוטר כמירוח הקדש, דהכי איתא להדיא בר״ש חלה א,ג, והוצרך הר״ש לומר בתרומות שהקדימו בשבולים כדי שיהא קודם מירוח, ומה שכתב הר״ש כמעשר ראשון כוונתו כאותו מקרה דמעשר ראשון גם פטור בו, ומה שכתב הר״ש בחלה הוא על פי הירושלמי, אמנם בבבלי בכל דוכתא דקתני מע״ש במתני׳ ופרכינן פשיטא ומשני כגון דלא שילם חומש וקמ״ל דחומש לא מעכב, כגון בברכות מז:, ובעירובין לא:, מה שאין כן בירושלמי דמשני שהקדימו בשיבולים, אולם עי׳ בר״ש בביכורים ב,ג.
פרק ב (סעיף קלב עד קלו)
פירות מעשר שני שלא הוכשרו האם נאכלים בזמן הזה בירושלים. סמ״ג בעשה קלו, הביא דבספר התרומה כתב דנאכלים, ומאידך סמ״ג חלק עליו וכתב שאינו יודע מנין לו דבר זה, ע״כ, וכן מסתימת הרמב״ם בהלכה א, נראה דאין נאכלים.
פרק ג
האם מעשר שני טמא מותר בסיכה. ביבמות עד., איתא דמותר, וקשה למה השמיט הרמב״ם דבר זה.
פרק ד
עומד במקום אחד ויש לו מעות של מקום אחר האם יכול לחלל עליהם. הרמב״ם בהל׳ יד, כתב דמחללים, והראב״ד השיגו דבגמרא מבואר להיפך, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תנא, הביא את דברי הגמרא להלכה.
פרק ה
מערים ונותן המעשר לחבירו כשהוא בטבלו. כ״כ הרמב״ם בהלכה י, וסמ״ג בעשה קלו, כתב דנותן לחבירו פירות טבל ואומר הנותן הרי פירות אלו חוללים על מעות שבביתי וחוזר המקבל ואומר הרי הפירות מעשר על פירות הנותן, ע״כ, וזה תמוה כיצד יועיל הפדיון קודם שנעשו הפירות מעשר.
פרק ז
האם פודים מעות על פירות ובהמה בזמן הזה. סמ״ג בעשה קלו, הביא להלכה מהירושלמי דאם חילל בזמן הזה לא מהני, אמנם הרמב״ם בהלכות טו-טז, הביא להלכה דאם פדה ואין מקדש מחולל וירקבו הפירות, ע״כ, ומשמע דהיינו אף בזמן הזה, אבל סמ״ג כתב דהירושלמי מוקי למשנה זו דוקא כשחילל בזמן הבית וחרב הבית.
פרק יא
מתי זמן ביעור ווידוי מעשרות. במעשרות ה,ו, תנן דהביעור בפסח, וכן הביאו הר״ש והרא״ש שם מהירושלמי, וכ״כ הרמב״ם בהלכה ג, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכ״כ החינוך במצוה תרז, אמנם מהמנהיג בהל׳ החג סי׳ נד, נראה דהוא בסוכות, וכן מבואר מרש״י בסוכה מ: ד״ה שמא יגדל. הרמב״ם בהלכה ז ובהלכה ג, כתב דהביעור בערב יו״ט האחרון ולמחר במנחה מתוודים, ויש להעיר דכן תנן לפנינו במעשרות ה,י, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכן החינוך במצוה תרז, כתב דהוא ביום טוב האחרון, ע״כ, אמנם העירו שבמשנה שבירושלמי ליתא לתיבת האחרון, והיראים בסוף סי׳ רסד, כתב דהוא בערב יו״ט הראשון.
התרומה אינה צריכה ביעור ווידוי. הכי איתא ביבמות עד:, גבי הד״ס ט״ב.
האם יכולים להתוודות וידוי מעשר בזמן הזה. הרמב״ם בהל׳ ד, כתב דהוידוי הוא אף שלא בפני הבית, וכ״כ סמ״ג בעשה קלח, וכן החינוך במצוה תרז, כתב דאם התודה שלא בפני הבית יצא, והראב״ד כתב בהשגות דדוקא בבית המקדש מתוודים, ע״כ, אמנם הרמב״ם שם בהלכה טו, והיראים בסי׳ רסד אות ד, הביאו להא דתנן במעשר שני ה,יב, דלא ביערתי ממנו בטמא היינו שלא הפרישו בטומאה אבל הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות, ע״כ, ולכאורה לפי זה אנן שמפרישים בטומאה איננו יכולים להתוודות, אלא א״כ הפריש פירות שלא הוכשרו וממילא לא נטמאו, אמנם מלשון הרא״ש במשנה שם בד״ה ולא ביערתי, וכן מלשון סמ״ג בעשה קלח, שכתבו דלא ביערתי בטמא היינו שהוא טמא והמעשר טהור או שהמעשר טמא והוא טהור, ע״כ, והיינו שהם מפרשים כפשוטו דאיירי כשביערו ואכלו באיסור, ומה שכתוב במשנה וברמב״ם דאם הפריש בטומאה אינו מתודה, לאו דוקא הפריש אלא היינו שהפריש ואכל, וא״כ אם לא אכלו באיסור צריך להתוודות, אמנם החינוך במצוה תרז, כתב דמצוה זו נוהגת רק בזמן הבית, ולא הזכיר שנוהגת אף האידנא במעשרות מדרבנן, ומשמע דס״ל דאינה נוהגת כלל האידנא.
מי שאין לו קרקע אינו יכול להתוודות. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה קלח, מהירושלמי.
(א) ובמקצת ספרים כתב כאן ובח״ה שמיטה היה בשנת ע״ד לר״י ושנת ע״ג לרש״י וכן עיקר:
(א) כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים כו׳. ויש מוחקין ובבל וטעות בידם וכן איתא בהדיא בתוס׳ דע״ז פ׳ ר״י דף נ״ט ובמרדכי פ״ק דקידושין והמוחקין טעו כמ״ש אח״כ והרחוקין כמו בבל ואדרבה משם ראייה מדמחייב במעשר וק״ל אלא ה״פ רחוקין הן (פי׳ בבל וכיוצא בו) לגבי שאר ארצות ח״ל כמו עמון ומואב אבל קרובין הן לא״י מארצות דידן וכן לענין חלה קרי ליה באשר״י נמי רחוקים כה״ג שפי׳ וק״ל מ״ו:
(ב) אבל בא״י נוהגין כו׳ ז״ל ב״י כתב כן כדי לכתוב עליו דברי הרמב״ם ונ״ל דהכי הצעת דברי רבינו דמתחילה כתב מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהן וע״ז קאי שפיר מ״ש בסוף אבל בא״י נוהגין וכאילו כתב כן למעלה מיד וחזר ופי׳ הני שני דברים מ״ש שאין נוהגין בשאר ארצות פר״י דהיינו במקומות הרחוקין כו׳ ומ״ש דבא״י נוהג ע״ז כתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן כו׳:
(א) מפני שאין נוהגין וכו׳ עד פר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים וכו׳ כן כתבו התוס׳ בע״ו פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נט) וכך הם דברי הרמב״ם בריש פ״א דהל׳ תרומות וכן כתב הר״ן בפ״ק דביצה אלא שכתב דאינן חייבות אף במקומות הקרובים אלא בפירות שדומין לשל א״י וכדאיתא בירוש׳:
(ב) ומ״ש אבל בא״י נוהגים וכו׳ כלומר בח״ל לא אשכחן מאן דפליג אפר״י דמחלק בין מקומות הקרובים דחייבום חכמים ובין מקומות הרחוקים דלא חייבום חכמים אבל בא״י אע״ג דכ״ע מודים דאף בזמן הזה נוהגים מ״מ איכא פלוגתא בין המפרשים דלהרמב״ם ודעימיה אינו אלא מדרבנן אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא וכו׳ ודברי הרב רבי׳ משה בר מיימוני בזה הם סוף פ״א דה״ת:
באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) בַּזְּמַן הַזֶּה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ עוֹלֵי בָּבֶל, וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא, אֵין חִיּוּב תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תָבֹאוּ, מַשְׁמָע בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְּצָתָן, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּחַיָּבִין עַכְשָׁו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדְּאוֹרַיְתָא, אַךְ לֹא נָהֲגוּ כֵּן (טוּר בְּשֵׁם ר״י).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(ז) שם וכריש לקיש יבמות דף פ״ב ע״א וכתב ה״ה בפרק כ׳ מהא״ב אע״ג דקי״ל ר״ל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ה״מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקו הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר״ל ס״ל כרבנן דקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכו׳ ושכן הסכים הרשב״א וגם הכ״מ הביא ראיו׳ לזה והאריך בזה ומה שכתב לעיל סעיף א׳ שנוהג בא״י מן התורה בין בפני הבית וכו׳ פי׳ הכ״מ דאיירי אם היו כל יושביה עליה
(א) ויש חולקין כו׳ – דעת הטור שכתב על הרמב״ם דס״ל גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דוקא דזה אינו דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם ואיני יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפרק שני דכתובות גבי חלה הא אמרינן בלשון זה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמאן דאמר תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה ואמרי׳ דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם ממילא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן כדקיימא לן להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ״ע על הטור בזה.
(ג) אין חיוב בתרומות ומעשרות מן התורה – ובכל מקום שהזכירו הרמב״ם והמחבר חיוב מן התורה היינו בזמן שהיו ישראל כולם ביחד על אדמתן ולא בזמן הזה.
(ד) ויש חולקין – טעמייהו דלא שייך האי טעמא דביאת כולכם אלא גבי חלה לעיל סימן שכ״ב סעיף ב׳ דכתיב בבואכם בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהו כל ישראל עליה.
(ו) בזה״ז כו׳ – דר״י ור״ל ל״פ ביבמות פ״א א׳ אלא אליבא דר״י אבל אליבא דרבנן מודה ר׳ יוחנן כמש״ש פ״ב ועתוס׳ שם פ״א א׳ ד״ה א״ל ר״י כו׳ ושם פ״ב ב׳ ד״ה ירושה כו׳ והשיב ר״י דלמעשרות כו׳ והשיב ר״י דאיכא למימר כו׳ ובירושלמי רפ״ו דשביעית פליגי בזה דגרסינן שם מעתה משגלו יהו פטורין כתיב ויעשו כל הקהל כו׳ כי לא עשו מימי יושע בן נון כו׳ הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ריב״ח אמר מד״ת נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מד״ת כו׳ אר״א מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כו׳ וכן ס״ל לאמוראי בפ׳ בתרא דתרומות שם כר״א שהוא מדרבנן דגרסינן שם תני ר׳ חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה כו׳ כמ״ד מאליהן קבלו את המעשרות והביאו הר״ש שם במתני׳ ח׳ וכן בכמה מקומות בירושלמי. ובגמ׳ פ״ג דפסחים מ״ד א׳ הנח לתרומה בזה״ז דרבנן ושם ט׳ י׳ אימור כו׳ בתרומה כו׳. ועל הירושלמי הנ״ל סמך הרמב״ם וש״ע שאף בימי עזרא התרומה והמעשרות מדרבנן ומ״ש ביבמות פ״ב ב׳ ואנא דאמרי כר״י משמע דרבנן פליגי עליה דר״י וס״ל דרבנן משום דקדושה שניה ג״כ בטלה אבל בימי עזרא לד״ה חייב וכמ״ש רש״י שם. אבל ליתא דהא קי״ל בפ״ק דחולין (ז׳ א׳) וש״מ דקדושה שניה לא בטלה אלא ה״ק דר״י ס״ל דבימי עזרא נתחייבו מדאורייתא ממ״ש ירושה ראשונה ושניה כמ״ש בירושלמי הנ״ל אבל רבנן ס״ל דבירושה שניה לא נתחייבו כלל כנ״ל רק מדרבנן ולא בטלה ג״כ אף שהוא מדרבנן וכתב הרמב״ם בספ״ו מה׳ בית הבחירה דבהמ״ק וירושלים קדושה בקדושה ראשונה וכמ״ש בספ״ק דמגילה (יו״ד א׳) ובסוף זבחים ובשבועות ט״ז א׳ וכר״ה דמתני׳ כוותיה דתנן בכל אלו וברייתא דאבא שאול כוותיה כמש״ש ושם בפלוגתא דר״א ור״י דכ״ע כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה תני כו׳ אבל קדושת הארץ לא קדשה אלא מקדושה שניה וכמ״ש בפ״ק דחולין וש״מ ועתוס׳ דשבועות שם בד״ה דכ״ע כו׳ ובתוס׳ יבמות פ״ב ב׳ ד״ה ירושה בו׳ ובזה מתורץ קושית תוס׳ דמגילה שם ד״ה דכ״ע כו׳ ואע״ג דבמסקנא שם תלי להו אהדדי כמש״ש ובשבועות שם אלא כהני תנאי כו׳ זהו שדחקו למצוא תנאי אבל באמת לא קי״ל כן וכרב מרי שם ואף ר׳ יצחק הדר ביה וליכא למ״ד דלא קדשה לע״ל ודלא כרב נחמן ולכן בתחלה רצה להביא תנאי מבהמ״ק ודחי דכ״ע כו׳:
(ליקוט) בזה״ז כו׳ – בסה״ת ג״כ מביא ראיה ממ״ר פ׳ ויחי וממדרש רות וירושלמי דמאליהן קבלו את המעשרות וכן בגמ׳ סוף מכות כ״ג ב׳ דלא כפירש״י שם אלא שכתב כיון שקבלו חייבין מדאורייתא שם וכדברי תוס׳ דיבמות אבל מ״מ תרומה בזה״ז דרבנן דקדושת עזרא ג״כ בטלה דלא כר׳ יוסי דאמר קדושה ראשונה ושניה כו׳ ממ״ש בפ״ג דפסחים ופ״ו דנזיר הנח לתרומה בזה״ז דרבנן ול״ק קסבר תרומה כו׳ משמע דהכי הלכתא וכן ר׳ יוחנן אליבא דרבנן וכ״ש דקדושת יהושע בטלה שהרי ר׳ התיר בית שאן וכמש״ש וכתב ומ״מ קדושת הבית וירושלים לא בטלה קדושה ראשונה כמ״ש בסוף זבחים וספ״ק דמגילה וכן ס״ל לר׳ יוחנן בזבחים ק״ז וכן ברפ״ב דשבועות בעי ר׳ ירמיה בן בבל כו׳ וכן בפ״ג דמכות (י״ט א׳) וזבחים ותמורה וש״מ ר׳ יוסי משום ר״י יכול יעלה אדם מ״ש כו׳ ומסיק דקדשה לע״ל ואע״ג דבפ״ד דב״מ (נ״ג ב׳) וסוף סנהדרין משני דנפול מחיצות וס״ל דאפי׳ מחיצות לא קדשה לע״ל אין הלכה כן והכריח החילוק בין בית וירושלים לארץ דאל״כ קשיא ר׳ יוחנן אר״י וכן ר׳ יוסי לר״ל דס״ל דרבנן אר׳ יוסי וכן ר׳ יהושע אר״י וכמש״ש בתוס׳ וע״ש שהאריך. ומ״מ צ״ע לדחות הסוגיא דפ״ק דחולין ודפ״ק דחגיגה וש״מ דאמרינן אשתמיטתיה כו׳ דקדושה שניה קדשה לע״ל ומהנ״ל מוכח שהוא מדרבנן וא״כ דברי רמב״ם מוכרחים ועוד כתב דבזה״ז יש קנין לעובד כוכבים בא״י כיון שהוא מדרבנן וכמו שכתבתי שם ) לקמן בס״ק כ״ח) וכן בשביעית בזה״ז וכתב ובזה מתורץ קושית תוס׳ דסנהדרין כ״ו א׳ ד״ה אגיסטון כו׳ ומש״ש פוקו כו׳ משום ארנונא היינו אפי׳ בקרקע ישראל (ע״כ):
(ז) וי״ח כו׳ – כר׳ יוחנן אליבא דר׳ יוסי מדשקל וטרי אליביה ש״מ כוותיה ס״ל וכמ״ש בפ׳ ואלו קשרים (קי״ב). סמ״ג וכתירוצים האחרונים בתוס׳ דיבמות הנ״ל עוד אר״י כו׳ עוד אר״י כו׳:
(א) (סי׳ של״א סעיף ב׳) ואפילו בימי עזרא. ע׳ בת׳ מהרי״ט (ח״א סי׳ כ״ה):
וכתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ״ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה.
(ג) ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשוה בימי עזרא לא בטלה בפרק הערל מייתי פלוגתא דתנאי דר״י סבר קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ורבנן סברי לא קדשה אלא לשעתה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ומ״ש רבינו ינאי דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה וכו׳ כך השיג עליו הראב״ד לשם וכבר האריך ב״י כאן ובספר כ״מ ליישב השגה זו גם מה שקשה עוד על דבריו ע״ש ובסמוך יתבאר הנלפע״ד ביישוב זה:
(ד) ומ״ש ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן וכו׳ לאו מאן דאמר מתנאי ואמוראי קאמר רבינו כנראה מדברי ב״י דא״כ היאך כתב על זה אבל ר״י פירש שהם דאורייתא דלא יבא ר״י לחלוק אשום תנא או אמורא אלא ר״ל איכא מ״ד מן המפרשים דאשכחן לרבי׳ שמשין שכתב רפ״ז דשביעית אמחליקת דרבי יוסי בר חנינא ור״א בירושלמי דר״א דאמר מאליהן קבלו ס״ל דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וברשותן של בני עולה גולה היה שלא לקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה וכיון שכן בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שבה״מ קיים הואיל והדבר תלוי בהם והיינו כרבנן דר׳ יוסי פרק הערל דתרומה בזמן הזה דרבנן:
(ה) ומ״ש אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא וכו׳ היינו דס״ל כפי׳ השני שכתב לשם רבינו שמשון דההיא דמאליהן קבלו איכא לאוקומי במעשר פירות דוקא אבל של דגן ותירוש נתחייבו בו מן התורה וכר׳ יוסי פרק הערל דירושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ואע״ג דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי אפ״ה כיון דחזינן דרבי יוחנן ס״ל כר״י הכי נקטינן. וצ״ע מאין מצא שר״י פסק כך דבתוס׳ פרק הערל (יבמות פ״ב) בד״ה ירושה ראשונה כתבו בשם ר״י אלו השני פירושים ולא הכריע ותו קשה דהסמ״ג בה׳ תרומות כתב להדיא בשם ר״י דאינו חולק אהרמב״ם אלא דסובר דבימי עזרא היתה הקדושה מן התורה אבל אחר שגלו ממנה אין קדושתה מן התורה ולא נתחייבו אלא מדרבנן וצ״ע. וליישב דעת הרמב״ם נראה לפע״ד דס״ל כפי׳ הראשון שהבאתי שכתבו ר״י ורבינו שמשון דר׳ יוחנן דקאמר ואנא דאמרי כר׳ יוסי לאו משום דסבר ר׳ יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי אאנדרוגינוס דמתניתין קיימי אבל ר׳ יוחנן גופיה סבר כדאמר במדרש רות מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמם מאליהם כלומר מדרבנן לבד וכדמשמע פשט הסוגי׳ בירוש׳ בכמה מקומות והשתא ס״ל להרמב״ם דלפי זה קשה אמאי לא נימא אפילו את״ל דקדושה ראשונה בטלה מ״מ קדושה שנייה שחזרו וקדשוה הוי קדושה מן התורה לפחות לשעתה אלא בע״כ דמדכתיב כי תבואו משמע דוקא ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה והא דקאמר ס״פ יוצא דופן ובפ״ב דכתובות ואמינא להו אנא אפילו למ״ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אם נאמר כי תבואו וכו׳ בדרך דחייה איתמר דאיכא למידחי דשאני חלה דכתיב בבואכם אבל למסקנא דקי״ל כרבנן דר׳ יוסי דתרומה בזמן הזה דרבנן כי תבואו נמי משמע בביאת כולכם ובזה נסתלקו השתי השגות שהשיגו הראב״ד גם השלישית מדברי הרמב״ם עצמו שכתב בתחלת הפ׳ התרומה והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בא״י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית נראה דאינה השגה דלא היתה כוונתו בלשון זה אלא לומר דבח״ל אין לנהוג תרומות ומעשרות בשום פנים אף בפני הבית ואפילו בזמן שכל ישראל היו בא״י אבל עיקר דינן בא״י כתבו הרב אח״כ באותו פרק בביאור שכתב כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה וכו׳ דדעתו לומר דקדושה ראשונה שהיתה בביאת כל ישראל דקדושתה מן התורה קידשוה לשעתה ולא קידשוה לעתיד לבא אבל קדושה שנייה שלא היתה בביאת כל ישראל ולא קידשוה אלא לנהוג בה תרומות ומעשרות מדרבנן אותה קדושה עומדת לעולם לשעתה לע״ל עד שיבואו כל ישראל בירושה השלישית ע״ש ברמב״ם מבואר כדפרי׳ ועיין בסמ״ג הלכות תרומות ובביאורי הרא״ם לסמ״ג בהלכות חמץ:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ג) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ, מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסוּרְיָא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ח) שם ואף ע״ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעובד כוכבים בא״י הכא שאני כיון שחזר ולקחה ממנו
(ט) כן הוא ברמב״ם וכן צריך להגיה דלא תקשי אמה שכתב לעיל דהקונה בסוריא חייבת
(ה) מפריש כו׳ – דקנין העובד כוכבים אינו מפקיע קדושת הקרקע בארץ ישראל אלא היא בקדושתה ומה שלקחה הישראל לא הוי ככבוש יחיד.
(ו) מה שאין כן בסוריא – דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית.
(ח) עובד כוכבים כו׳ משא״כ כו׳ – דבריו תמוהין מאד דאפי׳ לקחה מהעובד כוכבים עם פירותיו שגדלו ברשות העובד כוכבים אם לא הגיע לעונת המעשרות חייב אף בסוריא כמ״ש בס״ז וכ״ש כאן אבל טעה בלשון הרמב״ם וז״ל עובד כוכבים שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה מן המצוות אלא ה״ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאלו לא נמכרה מעולם ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר ור״ל מפריש כו׳ מן התורה משא״כ למ״ד יש קנין נפקעה מקדושת א״י ואף שלקחה אח״כ ממנו הוי כיבוש יחיד ואינו חייב אלא מדרבנן כסוריא כנ״ל בס״א [ולמד זה ממתני׳ דגטין שם המוכר כו׳ וכגירסת ר״ח בתוס׳ שם סד״ה לוקח דגרסי הלוקח ואמרינן בגמ׳ ארחב״א ת״ש המוכר כו׳ מדאורייתא לא כו׳ אלמא למ״ד אין קנין חייב מדאורייתא וה״ה למעשר והלוקח ר״ל הלוקח השדה וכמ״ש הרמב״ם בפ״ב מה״ב המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו ה״ז מביא ממנה בכורים מן התורה שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העובד כוכבים כמו שביארנו]. ומ״ש ויש קנין בסוריא כו׳ לא לענין זה אלא למה שביאר אח״כ ומתחיל לבאר בהלכה י״א פירות העובד כוכבים כו׳ עד הלכה ט״ו זהו בא״י ואח״כ מהלכה ט״ו כתב דיני סוריא אבל בכה״ג דכאן אין חילוק אף למ״ד יש קנין חייב וכן בסוריא וערש״י בגטין מ״ז א׳ ד״ה שאין קנין כו׳ וישראל הקונה ממנו כו׳ דוקא בכה״ג ואמרינן שם ת״ש ישראל שלקח כו׳ הב״ע בסוריא אלמא אף בכה״ג חייב. ובעיקר דינא פסק כמ״ד אין קנין דר׳ חנינא וריב״ל ס״ל כוותיה בבכורות י״א ב׳ וכמש״ל בס״ד ואע״ג דבכמה מקומות משמע דיש קנין י״ל בסוריא כמ״ש בגטין שם הב״ע כו׳ ה״נ כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה א״ר כו׳ ועי״ל דכ״ז ר״מ היא דס״ל יש קנין בספ״ק דע״ז וכמ״ש תוס׳ ומיהו אשכחן כו׳ וכי פריך הכא כו׳ [אבל בירושלמי פ״ה דדמאי אמרינן להיפך והביאו הר״ש שם מתני׳ ט׳ ירושלמי מתני׳ דר״מ היא כו׳ אבל גמ׳ דידן ס״ל דבמירוח פליגי כמ״ש במנחות ס״ו ב׳ והירושלמי אזיל לשיטתו דמוקי להא דפ״ק דע״ז משום טעם אחר בית אינו מצוי להתברך שדה מצויה כו׳ תוס׳ במנחות שם סד״ה מירוח ור״ש שם אבל הרמב״ם בפי׳ שם כתב כדברי הירושלמי וזה דעת ר״מ וכתב ואינה הלכה וכ״כ בפ״ד דפאה מתני׳ ט׳ אבל בחיבורו חזר בו וכמ״ש כאן אלא דמצד אחר אינה הלכה הא דפ״ה דדמאי משום דקי״ל כר״י ור״ש דפליגי במנחות שם וכמ״ש בס״ד וגם מתני׳ דפאה אוקמינהו בגטין שם ככ״ע אלא שדרכו לאחוז בכ״מ דברי הירושלמי ואין נ״מ בזה לדינא דקי״ל אין קנין כנ״ל]. ועבה״ג ס״ק ח׳ והוא מדברי כ״מ והוא שגגה גדולה דבלא לקחה ממנו ודאי הישראל פטור לכ״ע וערש״י שם בגטין ב׳ ד״ה מדאורייתא לא כו׳ ולא דמי למעשר כו׳ ובלקח מהעובד כוכבים אפי׳ פירות פסק הרמב״ם כמ״ד אין קנין כמש״ל. אבל בסוריא לד״ה יש קנין כמ״ש בגטין שם הב״ע כו׳ ונ״מ למ״ש בסעיף ז׳ ח׳ ט׳ י׳ אכל כאן אין נ״מ כיון דאף בשל ישראל בא״י אינו אלא מדרבנן כמ״ש בס״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) פֵּרוֹת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמֵרְחָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פְּטוּרִין מִכֻּלָּם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ, קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמְשַׁיֵּר לְעַצְמוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְהוּא שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי: אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לִטֹּל מִמֶּנּוּ. {וְהַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מוֹכֵר לַכֹּהֵן וְנוֹטֵל דָּמֶיהָ (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(י) שם מימרא דרב שמואל בר נתן וכו׳ בכורות דף י״א ע״ב וכפי׳ התוספות שם
(יא) וכ״כ הרמב״ם שם ממסקנת הגמרא שם
(ב) שאין אתה יכול ליטול ממנו – וסיים שם ברמב״ם בלשון זה ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מעובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש אלא מוכרה לכהן.
(ז) פטורים מכולם – דכיון שנעשה המירוח ומדגן ביד העובד כוכבים שהוא הזמן שחלה עליו חיובם נפטרו שנאמר דגנך ולא דגון עובד כוכבים.
(ח) ומפריש תרומה – היינו תרומה גדולה.
(ט) ותרומת מעשר – מוכר לכהן ולוקח דמיה כדאיתא ברמב״ם.
(י) מפני שהוא אומר ללוי – במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן העובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה אלא מוכר לכהן ולוקח דמיו. רמב״ם. והא דמוכרה לכהן היינו משום דבתרומת מעשר יש בה קדושה ואסורה לזרים ומוכרה לכהן.
(א) לכהן – משום דיש בה קדושה ואסורה לזרים לכך מוכרה לכהן:
(ט) פירות כו׳ אם כו׳ – כר״י ור״ש במנחות שם דהלכה כר״י מחביריו ועוד דקי״ל כמ״ד אין קנין בגטין שם ולדידיה דגנך ולא דיגון עובד כוכבים כמש״ש ובבכורות י״א ב׳ דמרחינהו מאן כו׳ ואע״ג דמתני׳ דפ״ה דדמאי כר״מ דמחייב דלא כהלכתא היא דסוגיא דגטין הנ״ל למ״ד אין קנין דמירוח פוטר וממ״נ פטור ועתוס׳ שם ושם ושם שהאריכו בזה אבל הרמב״ם נקט פשטא דגמ׳ וכן משניות דחלה דפוטר גלגול עובד כוכבים וכמש״ש במנחות מאן כו׳ ואף דבמנחות ס״ז אמרינן דמ״מ מדרבנן חייב מפרש הרמב״ם שזהו בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומירחן עובד כוכבים ועמ״ש בס״ו:
(י) ואם לקחן כו׳ – בכורות שם:
(יא) אחר כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה דמרחינהו כו׳:
(יב) ומפריש כו׳ – דמש״ש מעשרן כולל בזה הכל ומש״ש בתרומת מעשר ל״ד אלא אף בת״מ דהא מעשרן קאמר:
(יג) והתרומת כו׳ – שם וערש״י שם ד״ה והן שלו כו׳:
(א) פירות העובד כוכבים – עיין בתשובת ר׳ בצלאל אשכנזי סימן א׳ מ״ש בזה:
(ב) מוכר לכהן – עיין בטור סוס״י זה שכתב דה״ה כל תרומת מעשר של דמאי מוכר לכהן וא״צ ליתנה בחנם ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב״ד מדעסויא בדמאי פ״א משנה א׳ שכתב בשם הגאון החסיד מהר״ר עקיבא איגר זצ״ל שהרבה להקשות על הטור ודעתו שצריך ליתנה בחנם וכ״כ עוד בשמו שם פ״ד מ״ד ובמסכת ערלה פ״ב מ״א והרב המחבר נר״ו יישב תמיהותיו ע״ש ועיין עוד בת׳ רבינו עקיבא בהשמטות לסימן ל׳ מזה:
לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בארץ ישראל אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו.
(קז) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטורה מכלום וכו׳ כל מ״ש כאן רבינו בשם הרמב״ם הוא בפ״א מה׳ תרומות ותחלת דבריו מבוארים בפ״ק דבכורות (יא:) א״ר שמואל בר נתן א״ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו נכרי דגנך אמר רחמנא ולא דגן נכרי אלא דמרחינהו ישראל מרשות נכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ להפקיע מידי מעשר והן שלו דא״ל אתינא מכח גברא דלא מצית משתעי דינא בהדיה ופירשו התוס׳ מרחינהו ישראל מרשות נכרי אחר שלקחן ישראל מרחן וה״ק הלוקח טבלים מן הנכרי והן עכשיו ממורחין מעשרן ושם נתנו טעם למה אינו נותן תרומת מעשר לכהן במתנה אריב״ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהנים טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן כלומר אלא מוכרם לו ודמיה חולין דהא פשיטא דאסור זר לאכלם ככל תרומת מעשר דעלמא וכבר כתב הרמב״ם טעם זה ומדמיעט קרא תרומת מעשר לכהן מטבלים דנכרי שמעינן דלוקח טבלים מן הנכרי חייב בתרומה ומעשרות מן התורה ודוקא כשנגמרה מלאכתן ביד ישראל אבל נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטורים כדדריש מדגנך ולא דגן נכרי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(צד) ותרומות מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון כו׳ מפני שאומר ללוי במעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום (לאפוקי ת״מ שהיא אסורה לזרים לאוכלה כדין תרומה גדולה עכ״ה) ומפני מה אמרו לא יתן ת״מ לכהן בחנם כתרומה גדולה לפי שנא׳ בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו ת״מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן ת״מ שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה מיימוני וסמ״ג מ״ו וצ״ע על מה שמתחיל וכתב לשון הרמב״ם חייב בכל ולא חשב מ״ש ועני מה דינו וא״ת שפשוט לו שיתנו להן קשה מ״ש מתרומת מעשר:
(עב) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו וכו׳ פי׳ פטורין אפילו מדרבנן וכן מבואר מדבריו ספי״א דה׳ מעשר והסמ״ג בעשה קל״ג סוף דף קצ״ו כתב וז״ל גרסינן פ״ק דבכורות א״ר יוחנן פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון נכרי וכתב רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורין כתבואה דנכרי בזמן הזה הואיל ואף בתבואת ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי והא דגזרינן משום בעלי כיסין בנכרי שלקח מישראל וכ״כ מורי רבינו יהודה וכן הלכה עכ״ל ועוד כתב בדף קצ״ז ע״א מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים לאחר שבאו לעונת מעשרות ומרחן הנכרי ברשות ישראל אינם חייבין בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אע״פ שהן ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא״י בזמן הזה ליקח מתבואת הנכרי אחר שנגמר כי אפי׳ מתבואת ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דר׳ יוסי ובשל נכרי פטור לגמרי כו׳ עכ״ל ונראה דהכי נקטינן ואע״ג דרבינו פסק להחמיר כדברי התוס׳ וכן הוא דעת הראב״ד אפי׳ הכי במידי דרבנן נקטינן לקולא וכבר האריך בספר כ״מ לקיים מנהג א״י להקל בזה כהרמב״ם וגזרו בגזירת נח״ש שלא יעשר אדם לקוח מן הנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ הרמב״ם:
(עג) ומ״ש ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וכו׳ עד ומעשר ראשון הוא שלו כתוב לשם הטעם וז״ל מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בת״מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו ת״מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן ת״מ שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ״ל וכל זה הוא תלמוד ערוך פ״ק דבכורות מכר הנכרי לישראל וכו׳ כתב ב״י דהרמב״ם למד כך מדתנן בפ״ד דמעשרות דפליגי חכמים ורבי וע״כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא״י לכ״ע הכל לפי חשבון:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) מָכַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, חַיָּב בַּכֹּל וְנוֹתֵן כָּל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלֵּוִי. וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְנוֹתֵן הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד, לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל, מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְנוֹתֵן לַלֵּוִי שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יב) שם ממשנה ה׳ פ״ה דמעשרו׳ וכרבי דקיימי חכמי׳ כוותיה ועוד דע״כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא״י לכ״ע הכל לפי חשבון
(ג) כל מעשר ראשון ללוי – והלוי יפריש אחר כך תרומת מעשר לכהן ונראה פשוט דחייב ג״כ במעשר שני ועני דהא חייב בכל קאמר.
(ד) שני שלישי המעשר הראשון – כי כל מה שגדל בחלקו הוה כאלו היה שלו מעולם ובטור מסיים ומוכר לו השליש וכתב רש״ל ופשיטא דתרומה גדולה נותן.
(יא) לעונת המעשרות כו׳ – ע״ל סעיף ע״ט ופ׳ עונת המעשרות.
(יב) חייב בכל – כדינו דהיינו שנותן תרומות ומעשרות לבעלים.
(יג) ונותן ללוי ב׳ שלישי המעשר הראשון – וב׳ שלישים מתרומת המעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת המעשר מאותו השליש מוכר לכהן וכתבתי הטעם בסעיף הקודם.
(ב) הראשון – ושני שלישי תרומת מעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת מעשר מאותו השליש מוכר לכהן מטעם הנ״ל. ש״ך:
(יד) מכר עובד כוכבים כו׳ – ירושלמי פ׳ בתרא דמעשרות תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל רע״א התוספת פטור וחכמים מחייבין ודוקא בהביאה שליש שהוא עונת המעשרות כמ״ש בפ״ק דמעשרות וש״מ אבל קודם לכן כולו חייב וכמו שחילק במתני׳ שם בסוריא אלא דמתני׳ אף בתרומה אבל כאן אינן אלא למעשרות וכשגמרינהו ישראל וכמ״ש בבכורות שם וכמ״ש בסעיף שקדם ופסק כרבנן ואף דבמתני׳ הנ״ל לענין סוריא פסק דלא כרבי וכמ״ש בס״ז סובר הרמב״ם דלא תליא זה בזה דאפשר דבסוריא אף רבנן מודי לר״ע [ומפרש הרמב״ם דברייתא בא״י אבל בחולין קל״ו א׳ תניא בהדיא בסוריא] (ושם איתא דר״ע מחייב וחכמים פוטרין. ובתוספתא פ״ג דמעשרות אין להעמיד עליה ע״ש) אבל הר״ש במתני׳ שם כתב דסתם מתני׳ הנ״ל ר״ע היא:
(טו) ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כו׳ – וה״ה בתרומת מעשר וכמ״ש ברמב״ם שם:
מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש.
(קח) ומה שכתב מכר הנכרי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים בקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות וכו׳ נ״ל שכתב רבינו כן מדתנן בפ״ב דמעשרות הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון כלומר פליג את״ק דפטר כשבאו לעונת המעשרות אע״פ שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד נכרי וב׳ שלישים ביד ישראל חייב כתב הרמב״ם דין זה בפרק הנזכר ופסק כת״ק ומשמע ליה דע״כ לא קאמר ת״ק אלא בסוריא לפי שיש בה קנין לנכרי כדאיתא בס״פ השולח (גיטין מז.) אבל בא״י דאין לנכרי קנין בה מודה דלפי חשבון כר׳ ואע״ג דלענין הפרשת תרומה ומעשר לא נ״מ מידי דכיון דגמרן ביד ישראל אפי׳ לקחן מן הנכרי אחר שנתלשו חייב כמ״ש בסמוך מ״מ נ״מ לענין נתינתם דלוקח מן הנכרי אחר שנתלשו אינו נותן תרומת מעשר לכהן ומעשר אחר ללוי אלא מוכרם להם ואילו לוקח מן הנכרי עד שלא באו לעונת המעשרות נותנם להם ואם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות נותן להם לפי חשבון ומוכר להם לפי חשבון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(צה) אם עד שלא באו לעונת מעשר דהיינו שליש כמ״ש בסמוך:
(צו) ונותן התרומות והמעשרות לבעלים פי׳ תרומה גדולה לכהן ומעשר ללוי והלוי אח״כ יפריש ת״מ וק״ל מ״ו:
(צז) מפריש ת״מ ומעשר ונותן כו׳ כן הוא בספרי הרמב״ם:
(צח) ונותן שני שלישי המעשר כו׳ דמה שגדל בחלקו הוי כאילו היה שלו מעולם:
(צט) ומוכר לו השליש אבל פשיטא דתרומה גדולה נותן וק״ל מ״ו:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ו) יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּגְמָרָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חַיָּב בַּכֹּל.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יג) ברייתא גיטין דף מ״ז ע״א
(יד) פטורים – אפילו מדרבנן ואע״ג דקי״ל אין קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי מעשרות הני מילי כשחזר ולקחה מישראל כמו שנתבאר בסעיף ג׳ אבל כל זמן שהם ביד עובד כוכבים בשעת מירוח וקנאם קודם שהגיע לעונת המעשרות פטורים לגמרי.
(טו) אף על פי שגמרן העובד כוכבים – ומרחן דמן התורה פטור משום דגנך ולא דיגון עובד כוכבים חייב בכל מדרבנן דכיון שהגיעו ביד ישראל לעונת המעשר ונתחייב מדבריהם אין חוזרין ונפטרים וכ׳ הרמב״ם וכן עובד כוכבים השומר פירות הישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן ועי׳ בכסף משנה שם באריכות.
(ג) בכל – היינו מדרבנן אם העובד כוכבים שומר פירות הישראל מה דינו עיין בהרמב״ם ובכסף משנה באריכות עכ״ל הש״ך:
(טז) ישראל שמכר כו׳ – גטין מ״ז א׳ ת״ש ישראל שלקח כו׳ וערש״י שם ד״ה שכבר כו׳ וד״ה לא כו׳ וכמ״ש למ״ד יש קנין ה״ה למ״ד אין קנין ובמירוח עובד כוכבים והא דלא שני גמ׳ כה״ג משום דלישנא וחזר כו׳ חייבת כו׳ משמע שלקח במחובר וכמ״ש בס״ט ע״ש וכתב הרמב״ם דאף אחר שבאו לעונת המעשרות אינו חייב אלא מדרבנן וכן העובד כוכבים שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. ומפרש דמ״ש במנחות ס״ז א׳ מדרבנן גזירה משום כו׳ היינו בפירות ישראל שישכור לעובר כוכבים למרחן אבל פירות של עובד כוכבים אף מדרבנן פטור ובזה מתורץ קושית תוס׳ שם ד״ה גזירה כו׳ ותימה דאמרינן כו׳ ועוד הקשו שם וא״ת הא דאמרינן כו׳ ומש״ש בבכורות הא ודאי חלפינהו חייב היינו במירחן ישראל כמו שאוקמו שם למעלה. ובש״ע השמיטו כ״ז דאין נ״מ בזה״ז כמ״ש בס״ב:
המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר.
אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך.
ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אף על פי שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם. וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם.
(קו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה וכו׳:
(קט) ומה שכתב ישראל שמכר פירותיו לנכרי וכו׳ נראה שלמד כן מדתניא בפ׳ השולח (שם) ישראל שלקח שדה מן הנכרי וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייב במעשר שכבר נתחייבת במעשר יש ללמוד ממנה בין שמכר הישראל בין שמכר הנכרי כי היא כוללת שתיהם:
ומה שכתב וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל וכו׳, ומה שכתב מכר הנכרי לישראל פירות מחוברין וכו׳, ומה שכתב פירות א״י שיצאו לח״ל פטורים וכו׳ בפרק ב׳ דחלה פירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר״א מחייב ור״ע פוטר וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ומשמע להרמב״ם דדין תרומות ומעשרות שוה לדין חלה:
ומה שכתב ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם, ומ״ש ופירות ח״ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה משנה כתבתיה בסמוך:
ומה שכתב ואם נקבעו למעשר ביד ישראל וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) הואיל ודיגונן ביד נכרי וז״ל כ״מ בפ״א מה׳ תרומות כתב הר״י קורקוס ז״ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון הנכרי כולל אפי׳ מירח הנכרי פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבי׳ אין חילוק וכל דיגון נכרי פוטר אפי׳ הוא דגנך ולכך כשמכר הנכרי פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחם נכרי פטורין לגמרי אע״פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שנכרי מירחם פטורין מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים עכ״ל ולפ״ז צ״ל דרבינו חולק בזה עם הרמב״ם דדיגון נכרי בפירות של ישראל אינו פוטר מדאורייתא:
(צג) ומירחם הנכרי פטור מן התורה פי׳ אע״ג דנכרי הממרח פירותיו של ישראל חייבים אפילו מדאורייתא כדבסמוך:
(ק) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו כו׳ פטורין כו׳ פי׳ אם חוזר וקונה מן הנכרי אחר שמירחם הנכרי ברשותו ומכאן מוכח דישראל הקונה מהנכרי תבואה אחר שמירחה הנכרי פטור מן המעשר אפי׳ מדרבנן להרמב״ם מדכתב אח״כ ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אע״פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהן משמע אבל אם מכרן הישראל לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין אפי׳ מדרבנן ומכ״ש אם גדלו לגמרי ברשות הנכרי וק״ל:
(קא) הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם ומ״מ צריך ליתן לבעלים מדבריהם כעין דאורייתא וכן משמע ברמב״ם וצ״ל דגמר דהכא הוא דישה וקצירה וכל הצריך יותר ממירוח וכן יראה מלשון הרמב״ם שכתב בפ״א דתרומה ואם נגמרה ביד הנכרי ומרח כו׳ משמע דנגמרה אינה מירוח ומש״ה לא קשה אדלעיל שכתב מרחן הנכרי חייב ודו״ק מ״ו ועי׳ בדרישה:
(ע) המוכר פירות שדהו לנכרי אפי׳ לאחר שגדלו שליש וכו׳ פי׳ דכשגדלו שליש ביד ישראל הגיעו לעונת המעשרות כדתנן בפ״א דמעשרות הזיתים והתבואה משיכניסו שליש ואפ״ה כיון שמירחם נכרי פטור מן התורה והא דקאמר דחייב לעשר מדרבנן היינו אפילו מכרן לנכרי קודם שגדלו שליש דכיון דאין קנין לנכרי מדרבנן לכ״ע חייב לעשר והא דאיתא בפרק השולח נתחייבה אין לא נתחייבה לא מוקמינן לה בסוריא דאינו א״י ממש אבל א״י ממש אפילו לא הגיע שליש דעדיין לא נתחייבה ומכרה לנכרי חייבת במעשר מדרבנן וכך כתב הראב״ד בהשגות פ״א דהל׳ תרומות דלא כהרמב״ם דבמוכר לנכרי קודם שהגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין לגמרי כמו שהביא רבינו לשון הרמב״ם בסמוך ורבינו חולק עליו כדפרי׳:
(עא) ומ״ש רבינו עוד אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך פי׳ וחייב לעשר מן התורה דהא דדרשינן במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות ס״ז) דיגונך ולא דיגון נכרי מפורש בסוגיא לשם ובפרק השולח דאינו אלא בפירותיו של נכרי אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל כשלא מכרן לנכרי אין הנכרי עושה אלא מלאכה אצל ישראל וחייב לעשר ובריש פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ה) תניא רשב״י אומר בזמן שהישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנאמר ואספת דגנך אלמא משמע דכל מלאכתן נעשית ע״י נכרי ואין בזה שום צד לפוטרן מתרומה ומעשר. ובזה גם כן חולק רבינו אמ״ש הרמב״ם וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן דלדעת רבינו חייבין מן התורה:
(עד) ישראל שמכר פירותיו לנכרי וכו׳ כבר כתבתי דפשטא דסוגיא דפרק השולח דלא כהרמב״ם אלא כהראב״ד ורבינו שכתבו דאפי׳ מכר קודם שהגיעו לעונת המעשרות חייבין מדרבנן כדפרי׳ לעיל ומיהו ליישב דעת הרמב״ם כתב בספר כ״מ בשם ר״י קורקוס ע״ש:
(עה) ומ״ש וכן הנכרי שגומר פירות של ישראל וכו׳ כבר כתבתי דרבינו חולק עליו בזה דכך מפורש בסוגיא דמנחות בפרק ר׳ ישמעאל ופרק השולח להדיא דאין דיגון של נכרי פוטר אלא במה שהוא של נכרי אבל לא במה שהוא של ישראל וחייבין במעשר מן התורה והיישוב לדעת הרמב״ם כתוב רבינו בספר כ״מ בשם ר״י קורקוס ע״ש:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) מָכַר עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִים, אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּמֵרְחָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, אֵינָם חַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמֵרְחָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל. הַקּוֹנֶה פֵּרוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּסוּרְיָא, בֵּין תְּלוּשִׁים בֵּין מְחֻבָּרִים, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן יִשְׂרָאֵל, פְּטוּרִים. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָם עִם הַקַּרְקַע, חַיָּב לְעַשֵּׂר.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(יד) שם ולמדו מסוגיא דבכורו׳ שהקשו אילימא דמרחן עובד כוכבים וכו׳ וציינתיו לעיל סעיף ד׳
(טו) כן משמע במשנה י״א פ״ו דדמאי ובירושלמי שם ובמשנה ה׳ פ״ה דמעשרות וכרשב״ג
(טז) הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא כו׳ – דבסוריא קיל טפי כיון דאפילו הקונה שדה שם אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם.
(יז) ואם עדיין לא הגיעו כו׳ – כלומר ואם קנה קרקע מן העובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אם הגיעו לעונת המעשר ביד עובד כוכבים פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות חייב לעשר מדרבנן הואיל וקנה אותם עם הקרקע.
(ד) הגיעו – כתב הש״ך כלומר אם קנה קרקע מהעובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אז יש חילוק בין הגיעו לעונת המעשרות ביד עובד כוכבים או לא:
(יז) מכר עובד כוכבים כו׳ – בכורות י״א ב׳ אלא דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים. ומפרש הרמב״ם דר״ל ברשות עובד כוכבים שבאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ולאפוקי שבאו ברשות ישראל דחייב בכל כמ״ש בס״ה ומ״ש בס״ד ואם כו׳ אחר שנתלשו ה״ה בכה״ג שבאו לע״ה ברשות עובד כוכבים ואפילו מחוברין אלא משום דמ״מ התוספת חייב וכתבן בס״ה. וקאמר שם דמרחינהו ישראל הא עובד כוכבים פטור:
(יח) הואיל ובאו כו׳ – דבלא״ה חייב מדרבנן ובמ״ש בס״ו:
(יט) הקונה כו׳ – מתני׳ פ׳ בתרא דמעשרות הלוקח שדה ופסק כרשב״ג דקי״ל כוותיה היכא דמסתבר טעמיה (עברי״ף ורא״ש פרק ג״פ) ועוד דאמרינן בירושלמי מילתיה דרשב״ג כשיטת ר״ג כו׳ והביאו הר״ש שם וקי״ל כר״ג כמ״ש בס״ח ופסק דלא כרבי אלא כת״ק והשמיט מש״ש ולוקט כדרכו והולך משמע דפסק כר׳ יהודה וכתב לח״מ במתני׳ שם דסובר דרשב״ג ס״ל הא דר״י ומיקל יותר ולפי דקי״ל (כרשב״ג) כ״ש כר״י. וכ״ז במחוברין וכ״ש בתלושין וכמ״ש בגטין מ״ז א׳ דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא וערש״י שם ד״ה שאין קנין כו׳:
מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(עו) מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים וכו׳ אע״ג דבתחלת ל׳ הרמב״ם כתוב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום חזר וכתב דין זה כאן משום דלעיל מיירי שהפירות לא היו ברשות ישראל כלל אלא דלאחר מירוח שמרחן נכרי לקחן ישראל והכא אשמועינן רבותא דאפי׳ היו ברשות ישראל קודם שמרחן נכרי נמי פטורין מכלום וכבר כתבתי דרבי׳ והראב״ד חולקים על הרמב״ם וסברי דאפי׳ לא היו ברשות ישראל כלל חייבין מדרבנן ולהלכה נקטינן כהרמב״ם דפטורין מכלום ושכן המנהג מיהו אפשר דאם היו ברשות ישראל קודם מירוח של נכרי אע״פ שלא לקחן ישראל אלא לאחר שהגיעו לעונת מעשרות ביד הנכרי יש להחמיר לעשר מדרבנן שאין בזה מנהג וצ״ע: ראיתי כתוב בספר ב״מ ע״ש אורחות חיים בשם הראב״ד דאם קנה מהנכרי שבלים לצורך מצות ומרחן נכרי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר כרי מרחו פטור עכ״ל ונראה שרצונו לומר דאם קנה שבלים מהנכרי ולא התנה עם הנכרי שחייב למרחו והישראל העמיד נכרי שימרחן בשביל ישראל בין שעושה בחנם בין בשכר חייב בתרומה דהו״ל כאילו מרחן הישראל שהנכרי אינו עושה אלא מלאכה של ישראל והיינו דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולאו דוקא שליח גמור דהא אין שליחות לנכרי אלא כלומר מלאכתו של ישראל הוא עושה בציוויו של ישראל ואין זה נקרא בשם דיגון נכרי כיון שאין התבואה של נכרי אלא של ישראל והנכרי עושה רק מלאכתו של ישראל אבל אם המוכר נכרי מרחו פטור פירוש שהנכרי היה מחויב למרוח השבלין שכך התנה עמו בשעה שקנה ממנו השתא ודאי בשעת מירוח הוה ליה של נכרי שהרי אין השבלין נקנין לישראל אלא לאחר שימרחן הנכרי א״כ בשעת מירוח קרינן בהו דגונך ולא דיגון של נכרי ופטורים והרב בספר כ״מ לא התיישבו לו דברים אלו שכתב בא״ח ע״ש הראב״ד ולמאי דפרישית ניחא:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ח) יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אָרִיס לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּסוּרְיָא, פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִים, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגוּף הַקַּרְקַע כְּלוּם. וְכֵן הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּסוּרְיָא, פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִין.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טז) משנה ז׳ פ״ד דחלה וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו
(יז) תוספתא פרק ב׳ דתרומות
(יח) לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום – ויש לעובד כוכבים קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות וכמו שנתבאר.
(ה) בגוף – ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שנתבאר:
(כ) ישראל כו׳ – פסק כר״ג כמש״ש וחזרו לנהוג כר״ג כו׳.
(כא) וכן כו׳ – תוספתא פ״ב דתרומות והנה אעתיק התוספתא המצטרך לסי׳ זה. בפ״א דדמאי אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העובד כוכבים בטבל: פ״ז כהן ולוי שמכרו פירות שדה לישראל במחובר לקרקע מעשרות שלהן בתלוש מן הקרקע עד שלא מירחו מעשרות שלהן משמירחו מעשרות שלו מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותן לכהן והשאר שלו. מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו מעשרות שלו משמירחו מעשרות שלהן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה. הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות אע״פ שלא בא לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו הנותן שדהו בקבלה לע״ה עד שלא בא לעונת המעשרות אין צריך לעשר על ידו ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אחריות לרמאין. כ״ה גירסת הרמב״ם ובנוסחא שלנו כתוב בהיפך עד שלא כו׳ צריך כו׳ ומשבאו כו׳ א״צ כו׳: פ״ח כיוצא בו מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א׳ מהן שנשפכה או שנתגלתה אומר ה״ז עשויה תרומת מעשר על תשע אלו בשמן אסור מפני נכסי כהן: פ״א דתרומות הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש אם היו בעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה ואין מעשרותיהן מעשר ואין הקדישן הקדש סיקריקון תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו הבן בשל אביו והאשה בעיסתה הרי אלו תורמין מפני שתרמו ברשות אריס שתרם ובא בע״ה ועכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד פועל שתרם את הגורן אין תרומתו תרומה אם א״ל בע״ה כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אא״כ נתרם: אפוטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומין מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות להאכיל ליתומין ולעשות כו׳: פ״ב אין תורמין מפירות א״י על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות א״י ישראל שקנה שדה בסוריא ה״ה כקונה בפרוזדור שבירושלים תורם ומעשר עליה ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה״ה כטבל וכמעשר שנתערבו זה בזה ד״ר רשבג״א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ישראל שקנה שדה בסוריא אע״פ שחזר ומכרה לעובד כוכבים חייבת במעשרות ובשביעית שכבר נתחייבה אבל האריסין והחכורות ובתי אבות ועובד כוכבים שמשכן שדהו לישראל אע״פ שעשה ישראל נימוסית עליה פטורה מן המעשרות ופטורה מן השמטה כו׳ אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לעובד כוכבים בא״י בסוריא ובח״ל אלא שרי״א אין לעובד כוכבים כרם רבעי בסוריא וחכ״א יש לו: אין תורמין מן התבואה שלא הביאה שליש כיצד יודע אם הביאה שליש אם לאו אם זורעה ומצמחת הדבר ידוע שהביאה שליש אם זורעה ואינה מצמחת הדבר ידוע שלא הביאה שליש: פ״ג מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שא״י לברך מ״מ אמרו סומא לא יתרום מפני שא״י לבור את היפה מן הרע מ״מ אמרו שיכור לא יתרום מפני שאין בו דעת אע״פ שאמרו שיכור מקחו מקח כו׳ מ״מ אמרו בעל קרי לא יתרום מפני שא״י לברך מ״מ אמרו ערום לא יתרום מפני שא״י לברך אבל מכסה עצמו בתבן ובקש ובכ״ד ומברך היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו: התורם את הכלכלה ונמצא פירות בצדי הכלכלה הרי אלו תרומה מפני שבלבו לתרום על הכל: התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקשין על מה שבתבן על מה שבצדדין על מה שבגורן התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת אם לא כיון תנאי ב״ד הוא שיתרום על הכל: הכניס פירותיו לתוך ביתו אע״פ שהן מפוזרין תורם מא׳ על הכל שתי מגורות בעליה א׳ תורם מכל א׳ וא׳ שקי תבואה ועיגולי דבילה ודוגיות של גרוגרת כולם בהקפה א׳ תורמין ומעשרין מזה על זה: פ״ד תורמין חטין על הפת אבל לא הפת על החטין אלא לפי חשבון תורמין תאנים על הגרוגרת במדה וגרוגרת על התאנים במנין אבל לא תאנים על הגרוגרת במנין ולא גרוגרת על תאנים במדה. וכ״ז ט״ס וצ״ל הכל להיפך (וכמש״ל בסעיף ס״ג). אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה כו׳ תורמין יין צלול על שאינו צלול ולא שאינו צלול על הצלול רי״א אף שאינו צלול על הצלול ובלבד שיתרום מן היפה ר״י ב״ר יוסי אומר משם אביו תורמין יין על חומץ ואין תורמין חומץ על יין אלא לפי חשבון (ע״ל ס״ק ק״ח) התורם הבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרם אין תרומתו תרומה ואם משתרמה החמיצה ה״ז תרומה ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר [כצ״ל] יין וחומץ שני מינין וחכ״א מין אחד היה בלבו לתרום יין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ונמצאת של חומץ עד שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק: פ״ה תרומה טמאה ניטלת א׳ מששים אלו ניטלין א׳ מששים כו׳ ותרומה שנטמאה באונס ובשגגה: פ״י כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנו לכהן א׳ משמנה לשמינית בד״א בשל דמאי אבל בשל ודאי אפי׳ כ״ש אסור בד״א בטמאה אבל בטהורה אפי׳ כ״ש. כצ״ל וכן אתה אומר בתרומת שבשאר כל הפירות אם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה: בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל ה״ז מדליק עליהן שמן שריפה עולה לעליה ויורד לדות לעשות צרכיו של כהן ולא לעשות צרכיו של ישראל אם היה שותף עמו בחנות ה״ז מותר וכן כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל ה״ז מדליק לו את הנר שמן שריפה אע״פ שעמד כהן והלך אין מחייבין אותו לכבותו עד שיתכבה מאליו: פ״ב דמעשרות היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרת ושל חרובים בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו כו׳ לעולם מאכיל פקיעי עמיר עד שיעשה חבילות: פ״ג דמ״ש המוכר פירות לחבירו המוכר אומר טבלים מכרתי לך והלוקח אומר מתוקנין מכרת לי כופין את המוכר לתקן את שלו הרי שלקחו בית המלך את גרנו אם כו׳: אין פודין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מפרישין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מחללין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מוכרין מ״ש בירושלים בזה״ז ואין מוציאין מ״ש מירושלים בזה״ז ואם הוציא הרי אלו ירקבו: האומר מ״ש שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום רש״א קרא שם וחכ״א עד שיאמר לצפונו או לדרומו כו׳: פ״ו דברכות היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן משעה שמפרישן. פ״ג דדמאי חבר שהיה יושב במשתאות של ע״ה ובסעודתו של ע״ה אפי׳ רואין אותו נוטל ואוכל מיד נוטל ושותה מיד אין לו חזקה למעשרות שמא עישר בלבו וכן בן חבר כו׳:
(ליקוט) וכן החוכר כו׳ – גטין מ״ג ב׳ ופי׳ תוס׳ בב״מ ק״א א׳ ד״ה סברוה כו׳ דבסוריא מיירי כנ״ל ע״ש וכ״ה בתוספתא להדיא (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח בְּסוּרְיָא שָׂדֶה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה, חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יח) בריי׳ גיטין דמ״ז ע״א וכאוקימתא דגמרא שם
(יט) כן פירש רבינו דאל״כ ה״ל דגן עובד כוכבים ופטור וכ״כ בתשובה
(כב) ישראל כו׳ אם חזר כו׳ – כן משמע פי׳ של הברייתא ולכן לא משני שם אחר מירוח וכמ״ש בס״ו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(י) יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא, וְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס וְשָׁלַח לוֹ הָאָרִיס פֵּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: מֵהַשּׁוּק לְקָחָן; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשּׁוּק.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כ) ירושלמי פ״ו דדמאי וכפי נוסחת רבינו שם
(כג) ישראל כו׳ – ירושלמי ספ״ו דדמאי ישראל שהיה לו אריס בסוריא ושילח לו פירות ואמר הרי אלו מעושרין אני אומר מן השוק לקח והוא שיהא אותו המין מצוי בשוק לא סוף דבר בשאין לו מאותו המין בשדהו אלא אפי׳ יש לו מאותו המין בשדהו מכיון שאותו המין מצוי בשוק מותר. ובאריס ע״ה משתעי דומיא דמתני׳ ונאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר וכ״ש בשלח לו סתם ולא א״ל שמתוך שדהו הוא ולכן סתם הרמב״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יא) שֻׁתָּפוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיֶּבֶת בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. כֵּיצַד, יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת, אֲפִלּוּ חִלְּקוּ שָׂדֶה בְּקָמָתָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ, הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִים בְּכָל קֶלַח וְקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְחַיָּבִים מִדִּבְרֵיהֶם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵירָה. אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא, הוֹאִיל וְהַמַּעַשְׂרוֹת שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ חִלְּקוּ הַגָּדִישׁ, חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים פָּטוּר מִכְּלוּם. וְנִרְאֶה לִי דְּהָאִדָּנָא שֶׁאֵין חִיּוּב תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, גַּם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים פָּטוּר מִכְּלוּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כא) בריי׳ חולין דף קל״ה ע״ב וכרבי וכפירוש רש״י שם
(כב) ירושלמי פרק ו׳ דדמאי
(כג) מסקנת הגמרא ביצה דל״ח ע״א
(כד) דעת המחבר בכ״מ שם
(יט) שותפו׳ העובד כוכבים חייבת – ואף על גב דעודנו ביד עובד כוכבים ובעודנו ביד עובד כוכבים אמרינן דיש קנין לעובד כוכבים בא״י להפקיע מיד מעשרות דכתיב דגנך ולא דגן עובד כוכבים וה״ה דגנך המיוחד ולא שיש לעובד כוכבים שותפות בה לא פטרינן משום זה של שותפות דנימא דבכל קלח וקלח יש לו חלק לעובד כוכבים בו ויפטור דהדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותו במדה וקרינו ביה דגנך בחלקו של ישראל אלא משום דקי״ל דבשל תורה אזלינן לחומרא ולא אמרינן ברירה ואפילו חלקו ולא אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של עובד כוכבים וזהו חלקו של ישראל.
(כד) שותפות העובד כוכבים כו׳ – חולין קל״ה ב׳ ואב״א שותפות עובד כוכבים כו׳:
(כה) כיצד כו׳ אבל כו׳ – כמ״ש בסוף י״ט ועמ״ש בא״ח סי׳ תי״ג בדיני ברירה:
(כו) אפי׳ חלקו כו׳ – ירושלמי פ״ו דדמאי תני ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה״ה כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה ד״ר רשבג״א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ר׳ יסא בשם ר׳ חנינא מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב״ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא וקי״ל בא״י כרבי דאין ברירה וז״ש אפי׳ כו׳ ואצ״ל כו׳. ומ״ש בירושלמי בסוריא משום דקי״ל אין קנין לעובד כוכבים בא״י אמר בסוריא וכמ״ש בגטין שם והרמב״ם כתב אף בא״י וכשמרחן העובד כוכבים דבשל העובד כוכבים פטור לגמרי ובשל ישראל חייב מדרבנן וכנ״ל וז״ש אע״פ כו׳ וחייבין מדבריהם. ואע״ג דבדרבנן יש ברירה מ״מ כבר נתחייב קודם מירוח:
(כז) אפי׳ חלקוה גדיש כו׳ – אע״ג דשם בירושלמי קאמר דבכה״ג מודה רשב״ג לרבי אנן לא קי״ל כן דבדרבנן יש ברירה לגמרי:
(כח) ונ״ל כו׳ – ונראה דה״ה לענין קנין עובד כוכבים בזה״ז דרבנן יש קנין בא״י כמו בסוריא וערש״י בגטין שם ד״ה בסוריא כו׳ (וע״ל סוף ס״ק ו׳) וז״ש בס״ב בהג״ה וי״ח כו׳ אך לא נהגו כן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ, פְּטוּרִים מִתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא, חַיָּבִים. וּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, חַיָּבִים, אִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׁר (בְּיָד יִשְׂרָאֵל) אַחֵר שֶׁנִּכְנְסוּ לְאֶרֶץ.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כה) משנה ריש פ״ב דחלה וכר״ע ויליף לה בירושלמי דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה
(כו) משנה י״א פ״ו דדמאי
(כז) שם בריש פי׳ בחלה
(כח) כן הוא ברמב״ם וסיים שם מדבריהם ונסתפק הכ״מ שם אם כוונת רבינו שאם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודן בח״ל חייבין מדבריהם
(כ) פטורים – שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים אבל בח״ל פטורים אפילו מפירות של א״י דאי מפירות של ח״ל פשיטא דהא חובת קרקע היא.
(כא) חייבים – מדבריהם.
(כב) חייבים אם נקבעו כו׳ – שנאמר שמה אתם חייבים מ״מ בין בפירות הארץ בין בפירות ח״ל. וכתוב בכ״מ דבפירות ח״ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אבל אם נקבעו למעשרות בח״ל ואח״כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותם למעשרות היו בח״ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ופטורים מן התורה ואינן חייבים אלא מדבריהם וכ״כ העט״ז.
(ו) נקבעו – וכתב הכ״מ דפירות ח״ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה ואם בשעת קביעותם למעשרות היו בח״ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ואין חייבים אלא מדבריהם וכ״כ הלבוש:
(כט) חייבים אם נקבעו כו׳ – ירושלמי שם מ״ט דר״א לחם הארץ בכל מקום שהוא כו׳ מ״ט דר״ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין ואין אתם חייבין בח״ל ושם למעלה אמר תני זו דברי ר״מ רי״א פירות ח״ל שנכנסו לארץ ר״א פוטר ור״ע מחייב מ״ט דר״א לחם הארץ ולא לחם ח״ל מ״ט דר״ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות ח״ל כו׳ מה מקיים ר״ע טעמא דר״א להם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה ע״ד דר״ע כו׳ שהכל הולך אחרי קרימה בתנור. וה״ה למעשרות וז״ש נקבעו כי הגלגול לת״ק והקרימה לר״ע הוא כגורן למעשרות שאסור לאכול עראי כמ״ש ברפ״ג דחלה אבל עונת המעשרות הוי כנתינת המים בחלה כמ״ש בחלה שם. והרמב״ם כתב חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל חייבין במעשרות מדבריהם. וש״ע השמיטו תיבת מדבריהם דאין נ״מ בזה״ז כנ״ל ונראה שהרמב״ם למד דאינו אלא מדבריהם ממ״ש בגטין כ״ב א׳ אילן מקצתו בארץ כו׳ לא מקצת שרשין כו׳ ואי מדאורייתא חייב לר״ע אין נ״מ בזה דהא הכל תליא היכן הפירות בשעת קביעתן אבל דבריו צ״ע מ״ש בחלה דמחייב מדאורייתא ובמעשרות מדרבנן דהא מחד קרא נפקי וכן תמה בכ״מ וברייתא הנ״ל י״ל בפירות שא״צ גורן למעשרות:
פירות ארץ ישראל שיצאו לח״ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם.
ופירות של ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע״כ.
אף על פי שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים. ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר שני יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א״צ להפריש כלל שאין ע״ה חשודין עליה.
(קי) אע״פ שהלוקח מן הנכרי ומישראל שוים וכו׳ ובזה יש חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש וכו׳ זה כבר נתבאר:
(קיא) ומה שכתב והלוקח מישראל אם המוכר חבר וכו׳ זה פשוט ומבואר בכמה דוכתי (פ״ב דדמאי):
(קיב) ומה שכתב ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה זה הוא דין הדמאי המוזכר בכל מקום ונתבאר ענינו בסוף סוטה (מח.):
(קיג) ומה שכתב דמעש״ר ומעשר עני יעכב לעצמו בפ״ק דיומא (ט.) אמרו על הדמאי מעש״ר ומעשר עני לא המע״ה ולמד משם רבינו לתרומת מעשר שמוכרה לכהן והדמים שלו וכתב הרמב״ם בפרק ט׳ מה׳ מעשר שבמעשר שני אין חילוק בין ודאי לדמאי לפי שאין בו הפסד שהרי בעליו אוכלים אותו כלומר ובזמן הזה מתחלל על ש״פ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) פטורין מן החלה ומן המעשרות וכתב הראב״ד פירות א״י ש צאו לח״ל כו׳ ול״נ שלא נחלק ר״א ור״ע בזה אלא בחיוב תורה דר״א סבר דאזלינן בתר גמר פרי דחייב ור״ע אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא חייב לכ״ע אע״פ שיצאו ס״ל ונמרחו שם (ע״ל סימן שכ״ג בטור ובב״י דחילוק גדול ביניהן {עד כאן המגיה}) דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם ומי שאינו יודע בזה טועה עכ״ל וכתב עליו הכ״מ ול״נ דרבינו סובר דאפי׳ מדרבנן פטורין וא״א למימר דשאני הני דלא שכיחי הלכך לא גזרו בהו כמו פירות שנער ומצרים (פי׳ ולא גזרו כ״א בפירות שנזרעו וגדלו במקומן אטו פירות א״י) ומ״ש עוד שלא יאמרו ראינו כו׳ איכא דליכא למיחש להכי דיציאתם ח״ל מוכחת עליהם עכ״ל:
(יד) ואם נקבעו למעשר כו׳ ז״ל כ״מ לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח״ל שנכנסו לארץ ישראל שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות א״י שיצאו ח״ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח״ל שנכנסו לא״י גם לענין תרומות ומעשרות וכל דכן הוא ואפשר לומר דסבר רבינו דאף על גב דקרא דשמה אהני לפטור פירות א״י שיצאו ח״ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח״ל שנכנסו לא״י משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה בין בתרומה פטור מן התורה ולפי זה מ״ש לבסוף מדבריהם קאי גם לחלה ואפשר לומר בע״א דאה״נ בפירות ת״ל שנכנסו לא״י חייבים בחלה מדאורייתא וה״ה לתרומה ומעשרות מיהו ה״מ כשנכנסו לארץ ישראל קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לא״י קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשר בח״ל ואח״כ נכנסו לא״נ אינן חייבים אלא מדבריהם כמ״ש בפרישה:
(קב) פטורין מן החלה ומן המעשרות זהו לשון הרמב״ם שנאמר אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ובח״ל פטורין עכ״ל ועיון בדרישה:
(קג) ואם יצאו לסוריא כו׳ שהוא כיבוש יחיד:
(קד) ופירות של ח״ל שנכנסו לא״י חייבים בחלה פי״ אם נכנסו לא״י קודם גלגול חייב דכתיב שמה שמה אתם חייבים בין בפירות א״י בין בפירות ח״ל ונקט בחלה סתם חייבים משום דסתמא נכנסים לארץ בעודה קמח קודם גלגול דהרי כתב פירות ח״ל שנכנסו ולא כתב עיסת ח״ל שנכנסה דמשמע דנכנס בעודה פירות:
(קה) ואם נקבעו למעשר ביד ישראל פירוש בח״ל ואח״כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח״ל פרח מהם חיוב תרומות ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבים מדבריהם ושיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם ח״ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ כ״מ ועי׳ בדרישה:
(קו) ואם נקבעו למעשר כו׳ ו׳ דברים קובעין למעשר כדאיתא במיימוני והביאו בש״ע בסימן זה סעיף פ״ג ע״ש:
(קז) ומפריש האחד מעשרה שבו לת״מ ומוכרו לכהן כו׳ דהמע״ה:
(קח) שאין עמי הארץ חשודין עליה הואיל שחטה אחת פוטרת כל הכרי:
(עז) ומ״ש פירות א״י שיצאו לח״ל וכו׳ משנה פרק ב׳ דחלה גבי חלה וסובר הרמב״ם דדין תרומה ומעשר בזה כדין חלה:
(עח) ומ״ש ואם נקבעו למעשר וכו׳ נראה דברישא ביצאו מא״י לח״ל ס״ל להרמב״ם שאין לחלק בין נקבעו למעשר בא״י בין לא נקבעו לעולם פטורין מדרשא דקרא שנאמר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בח״ל פטורין אבל פירות ח״ל שנכנסו לארץ דחייבין דין הוא שאינן חייבין אלא בנקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כיון שאף חיוב זה אינו אלא מדבריהם דמדאורייתא בכל ענין פטור כיון שגדלו בח״ל אלא דמדבריהם חייבין דכיון שנקבעו למעשר בא״י מיחלפו בפירות שגדלו בא״י אבל אם נקבע כבר למעשר בח״ל ואח״כ נכנס לא״י לא מיחלפו בפירות א״י וכן בחלה אינו חייב בנכנס לא״י אלא מדבריהם ובנכנסו לארץ בעודן פירות דהיינו קודם גלגול והא דלא כתב הרמב״ם כך גבי חלה היינו לפי שאין דרך להכניס לאחר גלגול העיסה אבל תבואה אדרבה אין דרך להכניסה בשבלין קודם מירוח אלא לאחר מירוח ולהכי צריך לפרש דאינה חייבת בתרומה ומעשרות אלא בנכנסה קודם מירוח ונקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנס כנלע״ד פי׳ דברי הרמב״ם בזה אבל בספר כ״מ כתב לפרש על שני דרכים ואינו מתיישב כלל לפע״ד ע״ש:
(עט) אע״פ שהלוקח מישראל וכו׳ זה פשוט ומבואר בטעמו:
(פ) ומ״ש ואם הוא ע״ה וכו׳ זהו דין הדמאי המוזכר בכל מקום:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יג) כָּל אֹכֶל אָדָם, הַנִּשְׁמָר, שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאֶרֶץ, חַיָּב בִּתְרוּמָה.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כט) (°) מכאן עד סעיף י״ט לשון הרמב״ם שם בפרק ב׳:
ממשנה ריש מעשרות
(ה) חייב בתרומה – שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשר כן כ׳ רמב״ם משמע שמן התורה חייב אבל רש״י פירש בפ״ק דקדושין (דף ג׳) דמעשר אילן הוא מדרבנן והכי אמרינן להדיא בפרק כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכן כתב הראב״ד פרק ג׳ דתרומות וז״ל שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר.
(כג) כל אוכל אדם כו׳ חייב בתרומה – דהיינו שמחויב ונפרשים ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו הרי בנין אב מה דגן ותירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך ותירושך אף כל כיוצא בהן דהיינו שהוא מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים חייב בתרומה וכן במעשרות דשוין הם.
(ז) חייב – ומשמע מדברי הרמב״ם שמן התורה חייב אבל רש״י פי׳ בפ״ק דקידושין דמעשר אילן הוא מדרבנן (דדוקא דגן תירוש ויצהר חייבין מדאורייתא) והכי אמרינן להדיא בפ׳ כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכ״כ הראב״ד עכ״ל הט״ז:
(ל) כל אוכל אדם – כמ״ש בשבת ס״ז א׳ ואלו מעשר כו׳ ובנדה נ״א א׳ א״ר מנא אמינא כו׳ אלא כו׳ ובירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינין ר׳ יוסי אומר בימי רעבון ר׳ חנניא בשם ר׳ בימי דוד אמרין היא הדא היא הדא:
(ג) אוכל אדם – עיין בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ תקס״ג שכתב דאינו נוהג תרומה ומעשר בקני הצוקר ע״ש טעמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) אֵין מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מֵהַיָּרָק בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁחִיְּבוּם חֲכָמִים. וְכֵן יָרָק הַבָּא מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָפָר בְּעִקְּרֵיהֶן, הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ל) ירושלמי בסוף חלה
(לא) שם בירושלמי
(ו) מהירק בחוצה לארץ כו׳ – לפי שגם בא״י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא.
(כד) מהירק כו׳ – לפי שגם בא״י אין מעשר ירק אלא מדבריהם לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה אבל ירקות אינן בכלל תבואה וה״ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך ותירושך ויצהרך כל הדומה לאלו הלכך בח״ל הירק פטור אפילו מדרבנן והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות.
(ח) מהירק – לפי שגם בא״י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא וה״ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך וגו׳ והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהם פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:
(לא) אין כו׳ – ירושלמי סוף חלה א״ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן מאן אינון הרובין תרגמוניא ר״ז רב יהודה בשם שמואל חלת ח״ל ותרומת ח״ל אוכל ואח״כ מפריש ר׳ בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ר׳ הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה בלבד אבל לירקות אפי׳ לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר לירקות מדבריהן ועתוס׳ דחולין ז׳ א׳ ובע״ז נ״ט א׳:
(לב) וכן ירק כו׳ – שם מפני מה לא גזרו על הבקיי׳ במנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, פְּטוּרִים מִתְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. וּמִנַּיִן יוֹדֵעַ, כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמַצְמַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) ממשנה ג׳ פרק קמא דמעשרות
(לג) ירושלמי שם ובפ״ק דחלה הלכה ד׳
(כה) פטורים – שעדיין אינו נקרא תבואה.
(ט) שליש – שעדיין אינו נקרא תבואה:
(לג) ומנין כו׳ – תוספתא פ״ב וירושלמי הביאו הר״ש פ״ק דמעשרות מתני׳ ג׳ עשר תעשר כו׳:
(ליקוט) ומנין כו׳ – וכ״מ בסנהדרין ס״ט א׳ וערש״י שם ד״ה שלא כו׳ (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טז) הַהֶפְקֵר פָּטוּר מִתְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ שְׂדֵה הֶפְקֵר, חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לד) משנה ג׳ פ״ק דחלה וירושלמי שם ופ״ק דמעשרות
(כו) ההפקר פטור כו׳ – כיון דאין לו בעלים.
(כז) חייב כו׳ – דאף עלפי שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים.
(י) ההפקר פטור – כיון דאין לו בעלים אבל שדה הפקר מ״מ הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים לכך חייב:
(לד) אבל הזורע כו׳ – ירושלמי ריש מעשרות ר״ז ר״י בשם ר״א הזורע שדה הפקר חייב במעשרות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יז) דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְזָרְעָם בַּגַּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת, אֶלָּא חֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר, פְּטוּרִין מִתְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לה) משנה סוף מעשרות
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יח) נִתְעָרְבוּ פֵּרוֹת הַחַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בְּפֵרוֹת הַפְּטוּרִים, אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרִים הַחַיָּבִים, מוֹצִיא מֵהֶם, לְפִי חֶשְׁבּוֹן פֵּרוֹת חַיָּבִים שֶׁבַּתַּעֲרוֹבוֹת. וְאִם לָאו, מוֹצִיא תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל, וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, לְפִי חֶשְׁבּוֹן פֵּרוֹת חַיָּבִים שֶׁבַּתַּעֲרוֹבוֹת.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לו) משנה ט׳ פ״ג דחלה
(ז) תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש כו׳ – זה ודאי שצריך להפריש מעשר מן הכל שהרי א״א להפריש תרומת מעשר מן הכל אא״כ מפריש תחילה מעשר מן הכל אלא הא דאמרינן בסיפא לפי חשבון היינו שא״צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסורים לזרים נותן הכל לכהן. כ״כ הר״ש פ״ג דחלה.
(כח) אם יש לו כו׳ מוציא מהם לפי חשבון כו׳ – לא יפריש מן העירוב מיניה וביה שמא יפריש מן הפטור על החיוב.
(כט) ואם לאו כו׳ על הכל – כאלו כולן חייבין ומעשר ראשון ושני או מעשר עני מפריש לפי חשבון פירות החייבים שבתערובות ופי׳ לפי חשבון לא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד שכל מעשרותיו טבלים ואם לא היה מעשרן על הכל א״כ אין פירותיו מתוקנים שכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא מפריש תחלה כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבין ולפי חשבון היינו שאין צריך ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו שם חולין מדומעין דאסורין ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון.
(יא) מהם – ולא יפריש מיניה וביה מן העירוב שמא יפריש מן הפטור על החיוב:
(יב) חשבון – פי׳ שבתחלה מפריש כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבים אבל א״צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסור לזרים נותן הכל לכהן או מוכר לו המותר לפי חשבון. ש״ך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יט) תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, שִׁעוּרָהּ כָּל שֶׁהוּא. {הַגָּה: וְנוֹתְנָה בַּזְּמַן הַזֶּה לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, בֵּין חָבֵר בֵּין עַם הָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְיֻחָס רַק שֶׁמֻּחְזָק בְּכֹהֵן, וְהוּא שׂוֹרְפָהּ, וְיָכוֹל לְהַנִּיחָהּ וּלְשָׂרְפָהּ, עַד שֶׁיָּכוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתָהּ. אֲבָל זָר אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתָהּ, אִם לֹא שֶׁכֹּהֵן נֶהֱנֶה עִמּוֹ. אֲבָל שְׁאָר הֲנָאוֹת שֶׁאֵינוֹ מְכַלֶּה אוֹתָהּ, מֻתֶּרֶת אֲפִלּוּ לְזָרִים (טוּר). כֹּהֵן שֶׁאוֹכֵל אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן בַּנֵּר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעוֹמֵד הַכֹּהֵן וְהוֹלֵךְ לוֹ, אֵין צָרִיךְ לְכַבּוֹתוֹ עַד שֶׁיִּכְבֶּה מֵעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פ׳ אַלְמָנָה לכה״ג). וְכָל זֶה מַיְרֵי בִּתְרוּמָה שֶׁהֻכְשְׁרָה, דְּאָז נִטְמֵאת וּמֻתָּר לְשָׂרְפָהּ. אֲבָל אִם לֹא הֻכְשְׁרָה, שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, אָסוּר לְשָׂרְפָהּ. וְטוֹב לְהַכְשִׁיר אוֹתָם קֹדֶם מֵרוּחַ, כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל טֻמְאָה וִיהֵא מֻתָּר לְשָׂרְפָהּ (טוּר).} וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, וְהוּא נִקְרָא מַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן וְנוֹתְנוֹ לְלֵוִי. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְכֹהֵן (טוּר).} וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּתוֹרָה: כִּי אֶת מַעְשַּׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו׳ (במדבר יח, כד) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׁר בְּיִשְׂרָאֵל וְגו׳ (בְּמִדְבָּר יח, כא) וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מֵהַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, וְהוּא נִקְרָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהוּא לִבְעָלָיו, וּבְסִימָן זֶה יִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטָיו, וְעָלָיו נֶאֱמַר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (דברים יד, כב) וְעַל הַסֵדֶר הַזֶּה מַפְרִישִׁין בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה מֵהַשָּׁבוּעַ, וּבַשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית. אֲבָל בַּשְּׁלִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית מֵהַשָּׁבוּעַ, אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַפְרִישִׁין מֵהַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר אַחֵר, וְנוֹתְנִים לַעֲנִיִּים, וְהוּא נִקְרָא מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאֵין בִּשְׁתֵּי שָׁנִים אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי, וְעָלָיו נֶאֱמַר: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַּׂר תְּבוּאָתְךָ וגו׳ וּבָא הַלֵּוִי וגו׳ (דברים יד, כח כט) שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כֻּלָּהּ הֶפְקֵר וְאֵין בָּהּ לֹא תְּרוּמָה וְלֹא מַעַשְׂרוֹת כְּלָל. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמִטַּת קַרְקַע, מַפְרִישִׁין בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְעַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי. וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר, מַפְרִישִׁין בָּהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, כְּמוֹ בְּרֹב הַשָּׁנִים. וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה הָאֲמִתִּית הָיְתָה שְׁנַת השי״ג {וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים מָכַר פֵּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית לְיִשְׂרָאֵל, וּגְמַר מְלַאכְתּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, וּמַפְרִישׁ מַעֲשַׂר עָנִי כְּדִין עַמּוֹן וּמוֹאָב (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן כָּתַב כַּפְתּוֹר וָפֶרַח).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(לז) לשון רמב״ם בריש פ״ג מהלכות תרומות
(לח) כצ״ל וכן הוא בטור
(לט) לשון הרמב״ם ריש פ״א מהלכות מעשר ממשנה פ״ג דתרומה
(מ) (°) מכאן עד סעיף כ״א הוא לשון הרמב״ם שם פ״ו מהל׳ מתנות עניים:
ממשנה ריש פ״א ופ״ב דמעשר שני
(מא) ברייתא ר״ה דף י״ב ע״ב
(מב) ספרי פרשת ראה
(מג) משנה ג׳ בפ״ד דידים וכרבי אלעזר בן עזריה:
(°) ויהיה שנת השמטה שנת תכ״ה וכמ״ש רמב״ם בפ״י מהלכות שמטה ויובל שקבלה ביד הגאונים איש מפי איש שאין מונים בחורבן הבית אלא שמיטין ולא יובלות ושכן עולה בגמרא דעבודת כוכבים דף ט׳ ע״ב השי״ת יזכנו למנות שמיטין ויובלות
(ח) ויכול להניחה ולשרפה – ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפי׳ אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת כ״כ הטור פי׳ דבריו דבפ׳ כל שעה אמרי׳ דצריך להניח תרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה דיסבור שהיא טהורה ועכשיו שאין אוכלין אפילו טהורה אין חשש תקלה זו ואין לחוש לזר שיאכלנה שכל כהן מייחד מקום לתרומה בפני עצמה כנ״ל.
(ט) אבל אם לא הוכשרה כו׳ – בטור כתוב בלשון זה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא״א לאכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה וא״א לשרפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה עכ״ל. והקשה ב״י שהרי בסמוך כתב שאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין תרומה נאכלת ויש מתרצים דבמקום שיש היתר בשריפה אין חשש שהרי לא יעכב הרבה בשריפה והוא שיבוש שהרי יכול להניחה כל זמן שירצה. וראיתי עוד הרבה דוחקים בתירוצים על קושיא זאת ונלע״ד ברור דתיבת מיד הוא ט״ס בדברי הטור וכוונתו היתה שאם לא יטמאנה ויצטרך לקברה יש לחוש שמתוך שהיא טהורה לא יניחנה בכלי שמחזיק שם תרומה טמאה שהיא מצוה לשרפה בשעה שירצה אלא יניחנה כך ושמא יטעה לאכלה ע״כ טוב יותר שיטמא אותה ויוכל לשרפה ממילא לא יבא לידי מכשול כי תיכף יניחנה בכלים טמאים המיוחדים לכך וכן משמע מדברי רמ״א שלא העתיק כאן תיבת מיד.
(י) ונותנו ללוי – ואע״ג דקנס עזרא את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו היינו לבני דורו דוקא כן כתב ב״י לדעת רמב״ם.
(ל) תרומה גדולה בזמן הזה כו׳ – לפי שתרומה גדולה מן התורה אין לה שיעור דראשית כתיב אפי׳ חטה אחת פוטרת את כל הכרי וחכמים נתנו בו שיעור עין יפה אחד ממ׳ ועין רעה א׳ מס׳ ובינונית א׳ מנ׳ ודוקא בתרומה שהיתה נאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה והלכך בזמן הזה שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשריפה נמי שיעורה בכל שהוא דאוקמוה אדאורייתא.
(לא) ויכול להניחה – להשהותה ולשרפה אימת שירצה ולא חיישינן שיבא לידי מכשול בה שהכהנים נזהרין בזה כיון שידוע לכל שאין עכשיו שום תרומה נאכלת.
(לב) נותן שמן של תרומה בנר – שנהנה הוא עם הכהן.
(לג) א״צ לכבותו – הואיל ובהיתר הודלק.
(לד) בתרומה שהוכשרה – לקבל טומאה שבאו עליה מים שאז עכשיו היא ודאי טמאה ומותר לשרפה.
(לה) קודם מירוח כו׳ – אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור להכשירה לקבל טומאה שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה.
(לו) ונותנו ללוי כו׳ – כמו שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו׳.
(לז) וי״א כו׳ – שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו.
(לח) מהשבוע – כלומר מהשמטה.
(לט) ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו׳ ובא הלוי וגו׳ – ויטול מעשר ראשון ואח״כ והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים ויטלו את המעשר שני של שנה זו שהוא לעניים ולא תאכלנו אותו בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני בשאר השנים אלא הם יאכלו ושבעו.
(מ) שנת השמטה – שהיא שנת השביעית.
(מא) ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני – לפי שהם סמוכים לא״י תקנו במקום מעשר שני מעשר עני כדי שיבאו שם עניי א״י ויסמכו עליהם ויתפרנסו ממנו.
(מב) ובארץ שנער – שהיא רחוקה מא״י ואין עניי א״י יכולים לבוא שם מפרישין מעשר שני כמו ברוב השנים.
(מג) שנת ה׳ אלפים שי״ג – וכן ימנה לעולם ז׳ שנים אחר ז׳ דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
(יג) שהוא – לפי שגם מן התורה אין לה שיעור ואפי׳ חטה א׳ פוטרת כל הכרי וחכמים נתנו שיעור עין יפה א׳ ממ׳ ועין רעה א׳ מס׳ ובינונית א׳ מנ׳ ודוקא בתרומה הנאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה העומדת לשריפה דאוקמוה אדאורייתא ושיעורה בכל שהוא:
(יד) להניחה – ואפי׳ הניחה בכלי שאינו מאוס דאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן שמא יסבור שהיא טהורה. ט״ז:
(טו) בנר – שנהנה הוא עם הכהן:
(טז) שהוכשרה – לקבל טומאה שבאו עליה מים שעכשיו ודאי טמאה היא ומותר לשרפה:
(יז) קודם – אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:
(יח) לכהן – שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו:
(יט) וגו׳ – והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים הם:
(כ) ומואב – לפי שהם סמוכים לא״י תקנו במקום מע״ש מעשר עני כדי שיבואו עניי א״י ויתפרנסו ממנו (ובארץ שנער שהיא רחוקה מא״י ואין עניי א״י יכולין לבא לשם מפרישין מע״ש כמו ברוב שנים):
(כא) השי״ג – וכן ימנה לעולם ז׳ שנים אחר ז׳ דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ש״ך:
(לה) תרומה גדולה בזה״ז כו׳ – דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי כמ״ש בפ״ק דשבת (י״ז ב׳) ובפ׳ בתרא דע״ז ובפי״א דחולין ולכן בזה״ז אפי׳ לכתחלה במ״ש לענין הקדש בספ״ח דערכין וכמש״ל בסי׳ רצ״ד (ס״ק כ׳) ואע״פ שבתוספתא וירושלמי אמרו שתרומה טמאה א׳ מששים בנטמאה באונס כו׳ היינו בזמניהם שהיתה תרומה נאכלת משא״כ עכשיו שאין שום תרומה נאכלת וכן אמרינן בבכורות כ״ז א׳ הלכך כו׳ בריש מסא כו׳ ופי׳ תוס׳ שם והרא״ש לפי שהיא דבר מועט אבל צע״ג מ״ש מחלה מכזיב שחלת האור יש לה שיעור ודוקא בחלת ח״ל של אור אין לה שיעור וכן ההיא דבכורות וכמ״ש בסי׳ שכ״ב ס״ד ושאר א״י כו׳ ובזה״ז שאין כו׳:
(ליקוט) שיעורה כ״ש – ע״ש מה שהקשתי מהא דחלה וכ״מ בסה״ת שהקשה גם הוא כן ותירץ דשם שאני לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ועוד דבזה״ז אין תרומה מן התורה כנ״ל ס״ב ובירושלמי מפרש דלכך יש לה שיעור משום שהיא מן התורה. וכ״ז אין מספיק לתרץ דברי הרמב״ם וש״ע דהא הם אמרו אפי׳ בא״י שיעורה כ״ש וכן חלה ס״ל שהיא ג״כ דרבנן ופסקו שאף בזה״ז יש לה שיעור ועשל״ה שדחקם (ע״כ):
(לו) בזה״ז כו׳ – כמ״ש בבכורות שם וכי הזאה כו׳:
(לז) שהיא עומדת כו׳ – בפ״ב דשבת (כ״ג ב׳) מאי שמן שריפה כו׳:
(לח) ונותנה כו׳ – דאע״ג שהוא מעט וטמא צריך נתינה לכהן כמ״ש בתוספתא וירושלמי בפ׳ בתרא דתרומות והביאו הר״ש שם מתני׳ ח׳ הדא דתימא כו׳ אבל בודאי בין כו׳:
(לט) לכל כהן שירצה – מתני׳ סוף חלה:
(מ) בין כו׳ – רמב״ם וכמ״ש בפירושו שם וכמ״ש בירושלמי ונתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן ע״ה יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן הבכורות והביכורים לאנשי משמר ושאר לכל כהן. אבל הר״ש שם מפרש דמ״ש בין כו׳ לא קאי רק אמתני׳ שלמעלה אחלה דהא חשיב שם הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן בחולין ק״ל ב׳ דאין ניתנין אלא לחבר אבל לשון הירושלמי משמע כדברי הרמב״ם וכ״ד תוס׳ בחולין שם ד״ה מנין כו׳ וכמ״ש בסי׳ ס״א ס״ז ודוקא במתנות שנאכלין:
(מא) ואפי׳ אינו כו׳ – טור. וז״ל הרמב״ם בפ״ו ה״ב תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן לבד והוא מגמ׳ דכתובות כ״ה א׳ ואב״א השתא כו׳ והנה לדעת הרמב״ם וש״ע בס״ב אפי׳ אם היתה נאכלת א״צ מיוחס אבל לדעת הטור שם אסור אבל לפי שנשרפת והנאה של כילוי אינו אסור לזר אלא מדרבנן כמ״ש הר״ש בפ׳ בתרא מתני׳ ט׳ ובירושלמי משמע כו׳ וצ״ל דמדרבנן כו׳ ולכן א״צ מיוחס אבל דעת תוס׳ דמדאורייתא אסור ועבתוס׳ שכ׳ למטה:
(מב) ויכול להניחה כו׳ – ר״ל אע״ג דקי״ל בספ״ק דפסחים ובפ״ב שם דחיישינן לתקלה אא״כ רמי ליה בכלי מאוס בזה״ז שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן. טור. וצ״ע מ״ש מהקדש בזה״ז שתעקר כו׳ [ועפ״ו דיומא ס״ו א׳] וכן גר שבטלו לקינו (ר״ה ל״א ב׳ כריתות ט׳ א׳):
(ליקוט) ויכול להניחה כו׳ – טור והוא מדברי סה״ת וז״ל ונותנו אותו מעט לכהן ושורפו כו׳ אמנם בפכ״ש (ל״ד א׳) מוקי לה בשליקתא ומאיסתא אבל נקיים לא ומצינו למימר דבזה״ז שאין שום תרומה נאכלת ליכא למיגזר מידי אבל צ״ע וגם בסה״ת לא החליט (ע״כ):
(מג) שיכול ליהנות כו׳ – שבת כ״ה א׳ הא בחול כו׳:
(מד) אבל זר כו׳ – מתני׳ סוף תרומות ותוספתא וירושלמי שם:
(מה) אם לא כו׳ – שם ושם ובירושלמי שם באריכות ע״ש:
(מו) אבל שאר כו׳ – פסחים כ״ג א׳ ועתוס׳ שם ט׳ א׳ ד״ה כדי ל״ד א׳ ד״ה מחמין ובשבת כ״ו א׳ ד״ה אין וש״מ והר״ש בסוף תרומות:
(מז) כהן שאוכל כו׳ – תוספתא שם וירושלמי שם:
(מח) וכ״ז מיירי כו׳ אבל כו׳ – דאפי׳ נולד ספק טומאה אסור לשורפה כמ״ש בנדה ז׳ א׳ ובכורות ל״ד א׳ והרבה מקומות רבו מלספר ובירושלמי פ״ח על מתני׳ חבית של תרומה שנולד לה ספק כו׳ א״ר יוסי ב״ר בון מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה:
(ליקוט) אבל אם כו׳ אסור לשרפה – דאע״ג דאין לה אוכלין ואזלה לאיבוד ול״ד לתרומה טהורה בע״פ ששורפין דהתם משום חמץ שהוא בשריפה כמו תרומה טמאה וראיה ממ״ש בסנהדרין קי״א ב׳ תרומות ירקבו ומסקנא שם קי״ב תרומה ביד כהן אע״ג דממוניה אפ״ה לא תשרף. סה״ת בשם ר״י (ע״כ):
(מט) וטוב כו׳ – שגם באכילה אסורה לפי שאנחנו טמאים כמ״ש בבכורות שם ומתני׳ רפ״ח דיבמות הערל וכל הטמאים כו׳ אבל בתרומת ח״ל מותר כמ״ש בבכורות שם למי שאין טמא בטומאה מגופו כמש״ש וע״ש תוס׳ ד״ה ולית כו׳ וכ״כ הרמב״ם וכן יכול לבטלה כהן ברוב כמש״ש אלא שאין היום כן כמ״ש בא״ח (סי׳ תנ״ז) מ״מ כאן מיירי בא״י דבח״ל אין מפרישין תרומה כמ״ש תוס׳ כנ״ל:
(נ) קודם כו׳ – דאח״כ אסור שגורם לה טומאה וכמ״ש בפ״ג דסוכה (ל״ה ב׳) מפני שמכשירה אבל קודם לכן מותר לגרום טומאה כיון שאין הפסד לכהן וכמ״ש בנדה ו׳ ב׳ תנן התם כו׳ חולין הטבולין כו׳ וה״ה כאן במירוח וכן תני בהדיא בתוספתא דחלה והביאו תוס׳ שם בד״ה נולד כו׳ דבתוספתא דחלה מסיים כו׳ ע״ש:
(ליקוט) וטוב להכשיר כו׳ – דלאח״כ אסור לגרום טומאה ואפי׳ אזלא לאיבוד כמ״ש בפ״ק דפסחים (ט״ו א׳ כ׳ ב׳) שאפי׳ תלויה וטמאה אסור לשורפן כאחת בע״פ ומיהו בסה״ת נסתפק כיון שתרומה בזה״ז דרבנן אפשר שאפי׳ אח״כ מותר משום תקלה שלא יכשל בה ע״ש (ע״כ):
(נא) ואח״כ כו׳ ואח״כ – פ״ג דתרומות המקדים תרומה כו׳ ובפ״ח דדמאי הרוצה להפריש כו׳:
(נב) וי״א כו׳ – עתוס׳ דכתובות כ״ו א׳ ד״ה אין כו׳ וקי״ל כר״ע מחבירו ועוד דכל הסוגיות ועוד הרבה סוגיות במתני׳ וגמ׳ וירושלמי שנותנין ללוי וכולן כר״ע ועתוס׳ דיבמות פ״ו ב׳ ד״ה מר כו׳ אבל הרמב״ם כתב שעזרא לא קנס אלא הלויים שבדורו וודאי דסוגיות הנ״ל מוכיחות שנותנין ללויים דוקא אלא דסוגיא דכתובות הנ״ל ויבמות הנ״ל ובסוף סוטה צ״ע ועב״י:
(נג) והוא לבעליו – כמ״ש בתורה ואכלת כו׳.
(נד) אבל בשלישית כו׳ – פ״ק דר״ה (י״ב ב׳ י״ד ב׳) וכן בששית וכמ״ש בפ״ה דאבות בד׳ פרקים כו׳ ובספ״ב דמכשירין:
(ליקוט) בשלישית ובששית כו׳ – בהרבה מקומות. ובפ״ה דמ״ש עי״ט הראשון של כו׳ ואמר בירושלמי שם כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני ת״ל מקצה שלש שנים אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע אלא שלישית וששית שני פעמים בשבוע כו׳. וכ״ה בספרי פ׳ ראה אלא שבספרי שלנו חסר רישא דברייתא וסיפא דברייתא בספרי שם מכאן אמרו עי״ט ראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מ״ע שבששית כו׳ יכול יהו ב׳ מעשרות נוהגין בה ת״ל שנת כו׳ (ע״כ):
(נה) ואין בשתי כו׳ – ר״ה שם:
(נו) שנת השמטה כו׳ – פ״ק דר״ה (ט״ו) בת ששית שנכנסת כו׳ ע״ש ובכמה מקומות ובירושלמי בכ״מ וספרי פ׳ ראה ופ׳ תבא:
(נז) ובעמון ומואב כו׳ – מתני׳ שם ונמנו וגמרו כו׳ וכן בפ״ק דחגיגה:
(נח) ושנת השמטה כו׳ – עמ״ש בח״מ ר״ס ס״ז:
(נט) וי״א כו׳ – כמ״ש במתני׳ דידים שם אר״ט מצרים שהיא קרובה כו׳ וכ״ש בא״י עצמה:
(ס) וגמר מלאכתו כו׳ – ע״ל ס״ה וס״ז:
(ד) ויהא מותר לשרפה – עט״ז סק״ט וע׳ בתשובת כנסת יחזקאל סימן קי״ט שתמה עליו ועל הב״י שנעלם מהם דברי תוספות בב״ק דף קט״ו דלפי דברי התוספות נכונים דברי הטור וא״צ להגיה כלל ע״ש:
(ה) חייבים בתרומה – עיין בתשובת מהר״י טראני ח״א סימן מ״ב שהאריך לסתור פסק זה ע״ש:
הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה.
בשלישית הכל כסדר ב׳ השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג׳ שנים השניים כג׳ הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובארץ ישראל האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות.
ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני.
ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד״א בזמן שארץ ישראל בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד.
אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה.
וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה. אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא״א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה.
ואח״כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני.
מ״ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו.
(ד) הלכך הזורע בא״י חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה כלומר כיון דבא״י נוהגים אי מדאורייתא אי מדרבנן חייב להפריש וכו׳ וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה וכו׳ אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני פשוט בפ״ב ממסכת ידים ובפ״ק דר״ה (דף יב:) ומתבאר בפסוקי התורה:
(ה) ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע בא״י האידנא מדרבנן בפרק השולח (גיטין לו:) אמרינן דשביעית משמטת בזמן הזה מדרבנן ומשמע התם דבין שמיטת קרקע בין שמיטת כספים לא נהגו בזמן הזה אלא מדרבנן וגם בירושלמי דההוא פירקא מייתי מקרא שאין שמיטה ניהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כלומר מדאורייתא אינה נוהגת אבל מדרבנן נהגה וכך הם דברי הרמב״ם בהל׳ שמיטה פ״ט ופ״י וכתב סמ״ג דהכי קי״ל ולא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אע״פ שאין יובל נוהג:
(ו) ואין בה תרומה ומעשרות כלומר כיון דאין זורעין בה לא שכיחא בה תרומה ומעשרות אי נמי לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות קאמר דאין בה תרומה ומעשרות ומיהו אם נכרי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגי׳ בהם תרומה ומעשרו׳ וכ״כ ספר כפתור ופרח וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מע״ע כדין עמון ומואב ששנינו בפ״ב דמסכת ידים:
(ז) ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהג אפילו מדרבנן כן משמע מדין עמון ומואב שיבא בסמוך ומ״ש הקרובים לא״י כמו עמון ומואב ומצרים נותני׳ ממעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנים מעשר שני בפ״ד דמסכת ידים תנן דלדברי הכל בבל מעשר שני ומצרים מעשר עני ובעמון ומואב איפליגו תנאי התם ואחר כך נמנו וגמרו דהוו מעשר עני והתם מפרש טעמא משום דסמוכים לא״י הם ויהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית:
(ח) ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט ט״ס הוא שהרי בספר ח״מ סי׳ ס״ז כתב רבי׳ ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא לר״י היתה בשנת פ״ח ולרש״י בשנת פ״ז והוא עיקר עכ״ל ודברי הרא״ש בפ״ק דע״ז כדבריו בחשן משפט ואיפשר לומר שמה שכתב שם פ״ז ופ״ח ומ״ש כאן פ״ח ופ״ט הכל אחד אלא שמה שכתב הרא״ש וכן מ״ש בחשן משפט הוא לפי המונים שנות העולם ממולד וי״ד.
ומה שכתב כאן הוא לפי המונים שנות העולם ממולד בהר״ד ומ״מ יש ט״ס בשמא דגברי במ״ש כאן כי החליף סברת ר״י לרש״י וסברת רש״י לר״י ועוד כי שם כתב על שנת פ״ז שהוא עיקר וכאן כתב על שנת פ״ט וכן עיקר והרמב״ם כתב בפ״י מהלכות שמיטה מאימתי התחילו למנות מאחר י״ד שנה משנכנסו לארץ וכו׳ נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כב׳ חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היה ושנת ט״ו מן היובל התשיעי היתה ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף וק״ז לחרבן שהיא שנת ד׳ אלפים ותתקל״ו ליצירה היא שנת שמיטה ואח״כ כתב אבל כל הגאונים אמרו שמסורת הוא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותם הע׳ שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכו׳ וכן עולה מתלמוד מסכת ע״ז כפי חשבון זה שהוא קבלה ושנת השמיטה ידוע היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א״י וכולם לא מנו אלא לשני חורבן משישליך אותם ז׳ ז׳ ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיה שנת ק״ז ואלף לחרבן מוצאי שביעית וע״ז אנו סומכים וכפי חשבון זה אנו מורים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ״ל והשתא לפי סברא אחרונה שתפס הרמב״ם עיקר נמצא ששנת פ״ט היתה שמיטה וכן המנהג היום בא״י כי שנה זו שהיא שנת הרצ״ט נהגו שמיטה:
(ט) וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה בפרק ראשית הגז (חולין קלז:) ובכמה דוכתי אמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי:
ומה שכתב וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחת ממ׳ ועין רעה אחת מס׳ ובינונית אחד מנ׳ משנה פ״ד ממסכת תרומות:
(י) בד״א בזמן שא״י בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנים אוותה אלא לכהן חבר בר״פ הזרוע (חולין קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע״ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה׳:
ומה שכתב ומיוחס בפ״ב דכתובות (כד:-כה.) גבי בני חביה בני הקוץ וכו׳ אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה קאמר בתירוצא בתרא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול וכ״כ הרמב״ם בפ״ו:
(יא) ומה שכתב בין גדול בין קטן כ״כ הרמב״ם בפ״ו והכי משמע בגמרא [שם כו. מעשה באדם אחד]:
ומה שכתב ומאכיל לכל קנינו כו׳ מקרא מלא הוא (ויקרא כ״ב) וכהן כי יקנה נפש וגומר:
(יב) ומה שכתב ואוכלים דברים העומדים לאכילה וכולי אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו משנה פ״ח דשביעית שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוד דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין חומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ומעשר שני:
(יג) ולא יעשו משקים משום חירות חוץ מענבים וזיתים בלבד משנה בפי״א ממסכתא תרומות אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד ויש בדברי רבינו ט״ס שחיסר זיתים מלשונו:
(יד) אבל האידנא שהכל טמאים וא״א לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות והיינו דוקא בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר אפי׳ האידנא צריך להפריש לפי חשבון וכ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר וז״ל תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד אלא מדקדק בשיעורה ואפי׳ בזמן הזה שהרי שיעורה מפורש בתורה:
(טו) ונותנה לכהן כ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה״ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וניתנה לכהן שנא׳ ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אח׳ תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליק ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור וכן תרומת מעשר אם נטמאה או נטמא המעשר מפרישין אותו בטומאה וניתן לכהן ליהנות בה בשריפתה עכ״ל וההיא דרשא שכתב מואני נתתי לך את משמרת תרומותי הוא בפרק הערל (יבמות עד.) ומ״ש רבינו אפילו ע״ה ואינו מיוחס כ״כ הרמב״ם בפ״ו מהל׳ תרומה:
(טז) ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ לא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס וכו׳ אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא הכהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינה מכלה אותה מותר אפילו לזרים ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף משנה פ״ג דמעשר ופ״ק דחלה:
(יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כו׳ אמאי דכתב לעיל אבל האידנא שהכל טמאים וכו׳ והוא שורפה קאי ומ״ש וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה לאו דוקא טהורה אלא משום דטהור דאף על פי שאסור לאכול תרומה טמאה מותר לאכול תרומה טהורה קאמר דטמא אף בטהורה אסור:
(כ) ומה שכתב וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כלומר דאילו אחר שחל עליו חיוב תרומה אסור לטמאה ומיהו היינו דוקא בתרומת א״י אבל בתרומת ח״ל מותר לטמאה בידים וכמ״ש הרמב״ם בפי״ב מהלכות תרומות ומ״ש וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול וכו׳ תימה שזה סותר מ״ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו׳ כיון שאין שום תרומה נאכלת ואין לומר דשאני התם שהיתה טמאה מתחלתה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך:
(כח) ואח״כ יפריש הישראל אחד מי׳ מהנשאר והוא הנקרא מ״ש כלומר אחר שהפריש הישראל מעשר א׳ יפריש מעשר ב׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ובמרדכי ביבמות פרק אלמנה לכ״ג כהן שאוכל אצל ישראל יכול לתת בנר שמן שלו אע״פ שעמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שכבה מעצמו:
(א) ואין בה תרומות ומעשרות כלומר כיון דאין זורעים בה לא שכיחי כו׳ א״נ לפי שהדברים צומחים כו׳ ומיהו אם נכרי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגין בהם תרומות ומעשרות ובמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ב״י:
(ב) ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ז וכן עיקר וכתב ב״י שלדעת הרמב״ם היה שנת פ״ט שמיטה ובח״מ סימן ס״ז הביא דברי מהר״ר לוי בן חביב כו׳ סוגיא דגמרא דפ״ק דע״ז דף ט׳ ע״ב ז״ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבועי כו׳ ופירש״י נטפי חד שתא על שנין דמחורבן הבית שנית עד שנה שעומד ומה״ט דתניא אותו השנה שנחרב הבית בראשונה ובשנייה מוצאי שביעית היה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוה ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק רובא בתשעה באב שבו נחרב הבית הלכך מאן דבעי למימני שמיטה לוספי לשנת חורבן שהוא היה שנת התחלה שמיטה על שנים דבתר חורבן הבית. ונחשב כללי מכל מאה לישקל תרי כר״י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן היא שנת היובל היא שנת תחילת השמיטה הבאה ולאפוקי מדרבנן דאמרי ששנת החמישים ואחד היה התחלת השמיטה ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין בבית שני לא זז הסדר משבעה שנה לשבעה שנה רק שלא התחילו למנות שמיטות עד אחר ששה שנים שנכנסו לארץ שאז עלה עזרא וקידש הבית והתחילו למנות והבית עמד ת״ך שנה דל מיניה ששה שנים הראשונים אשתכח ששנת ת״ך היתה התחלת השמיטה וקע״ב שנים לאחר חורבן נשלמו ד׳ אלפים ליצירה הוסיף עליהם שנת ת״ך הרי קע״ג ואלף חמישית כולו ועוד י׳ שנים מאלף הששי הרי אלף קפ״ג הוציא אותם בז״ז ולא ישאר בידך כלום נמצא ששנת י״א לאלף הששי היתה התחלת השמיטה ור״י הקשה שם ארש״י והוכיח ששנת תכ״א חרב הבית והוא היה התחלת השמיטה נמצא ששנת י״ב לאלף הששי היה התחלת השמיטה וממילא נשמע שבשנת פ״ז לרש״י ושנת פ״ח לר״י לאלף הששי היה שנת השמיטה ועיין באשר״י דף פ״ב ע״ג שהסכים לפרש״י ומש״ה כתב רבינו שדעת רש״י עיקר וסמך אמה שהוכיח הרא״ש שם כן ע״ש. והא דפליג בשנת החורבן ולא נחתי לחשוב השמיטות משנת התחלות מנין השמיטות משום שהמה מחולקים בשנויא דרב אשי דאמר שלא מנו הששה שנים הראשונים אי קאי גם אליבא דרבי יהודה דהלכתא כוותיה או אליבא דרבנן לחוד שלפי פירש״י קאי גם לרבי יהודה וכמ״ש הרא״ש שם בשינוייא קמא ובשנוייא בתרא כתב דקאי לרבי יודא לחוד ולפירוש ר״י לא קמשני הכי אלא אליבא דרבנן אבל לרבי יודא לא צריכין להכי ע״ש בתוספות ובאשר״י ועיין מ״ש בח״מ סימן ס״ז בדרישה והרחבתי בביאור דבריהן הנ״ל. והרמב״ם פירש מה שסתמו הם וז״ל הרמב״ם פ״י דהלכות שמיטה נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כ״ב חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטות וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה ע״כ וכתב כ״מ כלומר כשאתה מונה שנה מיום החורבן עד י״ב חודש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החורבן כשאתה תופס תחילתה מתשרי שאחר החורבן כ״ב חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה (כלומר נמצא ששנת תכ״ב היתה מוצאי שביעית ובשנת תכ״א היתה השמיטה) וכתב אחר זה עוד הרמב״ם ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שבעה ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית וכתב עליו כ״מ ז״ל כלומר ומאחר שנתבאר שהחורבן היה בשנת השמיטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ״ב שנים תוסיף עליהם שבעה הנשארים הם כ״ט הכ״ח הם ארבע שמיטות ישאר בידך אחד היא תחלת שמיטה שהיא מ״ש והוא שנת ד׳ אלפים ותת״ק ל״ו ליצירה עכ״ל נמצא לחשבון זה שנת ה׳ אלפים וע״ה היא שמיטה ובשנת פ״ב ופ״ט הרי לך פ״ט להרמב״ם ועיין שם כי שם הכל מבואר יפה:
(ג) (אפי׳ חטה אחת כו׳ והיינו דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר אפי׳ האידנא צריך להפריש לפי חשבון וכ״כ רמב״ם פ״ב דתרומה ב״י:
(ד) אבל זר אסור ליהנות משריפתה ובמרדכי ביבמות פרק אלמנה לכ״ג כהן שאוכל אצל ישראל יכול לתת בנר שמן שלו אע״פ שעמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שכבה מעצמו {עד כאן המגיה}):
(ה) פן יבא לידי מכשול כו׳ ז״ל ב״י תימה שזה סותר מ״ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה כו׳ ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה כו׳ וא״ל דשאני התם שהיתה טמאה מתחילה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך עכ״ל ב״י אבל ל״נ כמ״ש בפרישה ועוד י״ל דלעיל אע״פ שהיא אסורה באכילה מ״מ מותרת ליהנות ממנה בשריפתה ולכך לא גזרו כולי האי שלא ישהנה פן יבא לידי מכשול משא״כ בתרומה זו שאסורה אפי׳ בהנאה לכך גזרו ודוגמת חילוק זה כתב ב״י בא״ח סימן תמ״ח על ב״ה שאסר חמץ שעבר עליו הפסח באכילה ולא בהנאה ע״ש ומ״ש וישרפנו מיד פן יבא לידי מכשול כו׳ יתפרש כמ״ש בתירוץ שכתבתי בפרישה זה כתבתי לכאורה למ״ש רבינו פן יבא לידי מכשול להנות ממנו דמשמע: דמתרומה טהורה אסור להנות דזה מקרי שינוי גבה ולא נתנה טהורה אלא לאכילה מיהו זה דוחק בעיני דמ״ש מזה דמותר לערב לו בתרומה הוא הדין נמי הכא אע״פ שאסורה באכילה ובהנאת שריפה מכל מקום מותר לשאר הנאות עירוב וכיוצא בו והא דקתני פן יבא לידי מכשול להנות ממנה ר״ל אכילה או שריפה וכמ״ש לפני זה ולא חיישינן שמא יבא להנות ממנה ור״ל באכילה לכן צריכין לתרץ כדכתיבנא בפרישה אם לא שנחלק לומר דלעיל שיכול להנות ממנה ע״י שריפה לא גזרו שיבא לאוכלה ששריפה גם כן נחשב להנאה חשובה אבל הכא שאסור ליהנות ממנה אפי׳ בשריפה חיישינן שיבא להנות ממנה או על ידי אכילה או על ידי שריפה שהם הנאות חשובים לאפוקי שאר הנאות אינם חשובים. והיותר נראה דהאי נתינת טעם פן יבא לידי מכשול אדלעיל קאי שקאמר אלא תקבר וכתב וטוב יותר להכשירה ולהביאה לידי שריפה שאף אם תקבר יש לחשוש שתחזור ותתגלה ותבא לידי אדם שלא ידע שהיא תרומה ויבא להנות ממנה משא״כ אם נטמאת וישרפנה שיוציאה מן העולם תו לא יבא לא הוא ולא אחרים לידי מכשול והאי מיד לאו ר״ל דבעי שריפה מיד אלא ר״ל שתשרף ותכלה מיד משא״כ בקבורה וק״ל:
(ג) הלכך הזורע בא״י כו׳ כלומר כיון דבא״י נוהגין אי מדאורייתא אי מדרבנן חייב להפריש כו׳ ב״י:
(ד) בשלישית הכל כסדר שתי שנים הראשונים אלא שבמקום כו׳ ותיבת הכל נראה דה״פ הכל כסדר ר״ל כמו בשתי שנים מפריש ג׳ דברים ומפרישם בזה הסדר בראשונה תרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ואח״כ מעשר שני כן בשנה שלישית יפריש ג׳ דברים ובזה הסדר בתחילה תרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ואח״כ יפריש עוד מעשר אחד אלא שאין הדין בזה המעשר השלישי כמו שהדין במעשר שלישי בשתי שנים וק״ל:
(ה) ואין בה תרומות ומעשרות כלומר כיון דאין זורעים בה לא שכיחי בה תרומות ומעשרות א״נ לפי שהדברים הצומחים בה הם הפקר והפקר פטור מתרומות ומעשרות ב״י ואע״ג דמדאורייתא אין השביעית נוהגת וא״כ מדאורייתא אין מה שצומח בה הפקר מ״מ אמרינן בה הפקר ב״ד הפקר וחכמים ז״ל אמרו שיהא שביעית נוהג בה ויהא הפקר מה שצומח שם ועיין בדרישה:
(ו) ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן ור״ל וחייב במעשר:
(ז) נוהגין מ״ע כמו בששית מפני עניי א״י שיבאו וימצאו מה לאכול כיון שלא זרעו שם משא״כ ברחוקים מא״י וק״ל ב״י:
(ח) ה״ג ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י שנת פ״ז כי טעם פלוגתתם דרש״י סבר בשנת ת״ך חרב הבית וממנו מונין השביעית נמצא שתחילת השמיטה לרש״י בשנת י״א באלף הששי לר״י נחרב שנת תכ״א נמצא בשנת י״ב תחילת השמיטה כך פירשו התוספות וכן מוכח באשר״י א״כ נמצא ששנת פ״ח לר״י ושנת פ״ז לרש״י וכן בח״מ סימן ס״ז כ״כ מ״ו וכ״כ ב״י שט״ס הוא בדברי רבינו וצ״ל פ״ח לר״י ופ״ז לרש״י וכתב שלדעת הרמב״ם היה שנת פ״ט שמיטה וכן נוהגין בא״י כו׳ ע״ש ובח״מ סימן ס״ז כתב הב״י שמהר״ר לוי בן חביב בפירות שביעית אשר לו הוא בסימן קמ״ג הסכים לדעת הרמב״ם והסכים דעת ר״י לדעת הרמב״ם כו׳ ע״ש והיתד שהכל תלוי בו הוא סוגיא דגמרא דפ״ק דע״ז ועיין בדרישה:
(ט) דקיימא לן שנת חמשים עולה לכאן ולכאן פירוש ולא אמרינן ששנת נ׳ הוא יובל ונחשב ז״ל אחר היובל וז״ל הרמב״ם בע׳ שנה של גלות בבל לא מנו אלא שמיטות ולא יובל וכן מונין לכל שני החורבן ז׳ ז׳ ע״ש:
(י) עין יפה אחד ממ׳ ועין רעה אחד מס׳ וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מס׳ שנא׳ וששיתם את האיפה מחומר החטין ששית האיפה חצי סאה כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי אחד מס׳ שהכור שלשים סאין רש״י בפ׳ שופטים:
(יא) אלא לכהן חבר שנא׳ ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה׳:
(יב) ומיוחס שנא׳ אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה:
(יג) ומאכילה לכל קנינו כמו לאשתו כו׳ שנאמר וכהן כי יקנה נפש כו׳: (אלא מן המוקף פירוש תן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד אבל אם הפריש על אותן שהן במקום אחר נמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף עכ״ה׳:
(טו) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כו׳ אמאי דכתב לעיל אבל האידנא שהכל טמאים כו׳ והוא שורפה קאי:
(טז) וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה ר״ל אפי׳ טהורה שתרומה טמאה אפי׳ טהור אסור לאוכלה (קמ״ל בטמא אפי׳ בטהורה אסור עכ״ה):
(יז) שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה דאילו אח״כ אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:
(יח) פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה והא דאמרינן לעיל בסמוך דלא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה כו׳ י״ל דוקא היכא שהיא טמאה ועומדת לישרף לא חיישינן (שמא יבא ליהנות ממנה) כיון שהכל יודעין שדין תרומה בזמן הזה בשריפה אבל הכא דתרומה טהורה היתה ואסורה לשרוף (רק שהוכשר בידים ואין הכל יודעים שהוכשרה עכ״ה) וטעו לומר כיון שאסורה לשרוף אותה ש״מ שאין לה דין שאר תרומה ויבאו לאוכלה לכך כתב שטוב להכשירה כו׳ כדי שתטמא וישרפנה מיד כלומר שתהא ראויה לשרוף מיד (היודע הדין ישרוף מיד עד שלא יבואו אחרים או בני ביתו לטעות בזה עכ״ה) ואז אזלא חששא הנ״ל ומ״ש פן יבא לידי מכשול קאי אאם לא תהיה מוכשרה וק״ל ועיין בדרישה:
(ו) ומ״ש הילכך הזורע בא״י וכו׳ כלומר כיון דבא״י איכא חיובא לפחות מדרבנן חייב להפריש ונקט הזורע דבזה הכל מודים משא״כ בלוקח כמ״ש בסוף סימן זה: ומ״ש וזה סדרן וכו׳ פשוט בפרק שני דמסכת ידים ובכמה מקומות בתלמוד: ומ״ש ובח״ל וכו׳ עד נותנים מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנים מעשר שני מפרש בפ״ד דמסכת ידים דה״ט דכיון דסמוכים לא״י הם יהיו עניי א״י נסמכין עליהן בשביעית: ומ״ש שמיטה היא שנת פ״ח לר״י וכו׳ ט״ס הוא ועיין בח״מ סימן ס״ז לשם נתבאר בס״ד:
(ז) וזה משפט התרומה וכו׳ עד וחכמים נתנו בה שיעור וכו׳ בפ״ד דתרומות ואף על גב דבירושלמי מפיק לה מקראי דכתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה וכו׳ כתבו התוספות בפרק אלמנה ניזונות דאסמכתא בעלמא נינהו דהא שמואל גופיה אמר התם תן ששית על וששיתם וכו׳ והכא קאמר שמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי וכ״כ סמ״ג בהלכות תרומות. ומ״ש בד״א בזמן שא״י בטהרתה וכו׳ בר״פ הזרוע וכתבו התוס׳ דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע״ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר והביאו ראיה לדבר:
(ח) ומ״ש ומיוחס ה״א בפ״ב דכתובות:
(ט) ומ״ש בין גדול בין קטן הרמב״ם בפ״ו כתב שנאכל לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות וכו׳ וה״א בגמרא תעשה באדם אחד שהיה מל״ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומ׳ ליערב ואיכא למידק מנ״ל לרבינו דנותנין אותה לקטן דאע״פ דנאכלת לקטנים אפ״ה אין נותנים אותה אלא לגדול מידי דהוה אעבדיו שנאכלין להם אבל אין נותנין להם וצ״ע מיהו לדעת רבינו ודאי מדמשוה אכילה לנתינה ה״ה דנותנים לכהנת מדכתיב לבניך ולבנותיך ולא דמי לפדיון הבן דלאהרן ולבניו כתיב למעוטי כהנת וכדלעיל בריש סימן ש״ה אבל בתרומה הכל מודים דאף לכהנת בין גדולה בין קטנה:
(י) ומ״ש אבל האידנא וכו׳ עד מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת איכא למידק הלא אפילו בזמן שהיה טהרה בארץ היה צריך להפריש כשיעור שנתנו חכמים אפילו נטמא הדגן קודם שיפריש כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרח הערל מדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה נאכלת והטמאים יהנו בשריפתה וא״כ למה יגרע האידנא שלא יפרישנו כשיעור בשביל שהיא טמאה וי״ל דהאידנא שאני כיון דלא היה לה שעת הכושר ולא היתה ראויה באכילה כלל אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא דאפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי ובספר התרומה הל׳ א״י כתב וז״ל ובזמן הזה יפרישו מעט דמן התורה חטה א׳ פוטרת כל הכרי וא״ת ומ״ש מחלה דבשתי חלות שהיו מפרישין ביש מקומות היתה אחת לאור ויש לה שיעור ומפרש בירושלמי משום שהיתה מן התורה אע״פ שהן טמאות. וי״ל לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ונאכלת ושם יש לה שיעור אבל תרומה אפילו את״ל דדאורייתא היא כיון שאין שום תרומה נאכלת לפי שכולן טמאין אין לה שיעור ועוד דהעיקר דתרומה בזמן הזה דרבנן דלא קדשה לעתיד ואינו דומה לחלה:
(יא) ומ״ש ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ כ״כ הרמב״ם בפ״ו דנותן תרומה טמאה אף לכהן ע״ה והראב״ד השיג עליו ואמר שאינו מחוור והרב המגיד כתב שדעת הרמב״ם מדתנן בפ״ד דחלה ואלו ניתנין לכל כהן וכו׳ עד ושמן שריפה ר״ל תרומה שנטמאה שעומדת לשריפה דהרמב״ם מפרש המשנה כצורתה ומשמעה דר״ל לכל כהן אע״פ שהוא עם הארץ ורבינו שמשון פי׳ שם דלכל כהן אינו בא לרבות עם הארץ אלא לחבר אע״פ שאינו אוכל חולין בטהרה ע״כ לשונו וכ״כ בכסף משנה.
(יב) ומ״ש והוא שורפה פי׳ אבל בקבורה לא כיון שהיא טמאה דהנשרפים לא יקברו כדאיתא בשלהי תמורה:
(יג) ומ״ש ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ בפרק כל שעה ריש [דף ל״ד] אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה טמאה ללוש בהן עיסה בטהרה ומותבינן אמאי ניחוש דילמא אתי בהו לידי תקלה אמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא ותו אמר התם סוף [דף ל״ג] דהא דתניא מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ולא חיישינן לתקלה היינו טעמא דפת זריק ליה בין העצים ושמן דרמי ליה בכלי מאוס וה״א בסוף פרק קמא דפסחים סוף [דף כ׳] דקאמר שמן נמי אתי לידי תקלה ומהדר דרמי ליה בכלי מאוס וכתב בסה״ת הלכות ארץ ישראל דהיינו דוקא בזמנם שהיו טהורים ואכלו התרומה הטהורה ולכך יש לחוש פן יאכל גם הטמאה אם לא ימאסנה אבל בזמן הזה שאין אוכלים שום תרומה ליכא למיחש למידי ואפילו היא נקייה עכ״ל וזהו שכתב גם רבינו ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ עד כיון שאין שום תרומה נאכלת דכתב כך על פי סה״ת:
(יד) ומ״ש אבל זר אסור ליהנות בשריפתה וכו׳ בפרק כל שעה שם בתוס׳ בד״ה מחמין לו חמין כתבו וז״ל אומר ר״ת דלכהנים של בית ר׳ היו עושין כן דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כלוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כלוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק לישראל אסור כדאמר בפ״ק דע״ז כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות נמי אמרינן מדליקין בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פי׳ אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור״י אומר דטעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי וכו׳ וכ״כ באגודה לשם וכן הוא בסה״ת:
(יח) ומ״ש וזה הדין אם הוכשרה וכו׳ כלומר זה הדין שכתבתי לעיל אבל האידנא שהכל טמאים וכו׳ והוא שורפה אינו אלא כשהוכשרה וכו׳ עד וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה כלומר אף בטהורה אסור: ומה שכתב ואי אפשר לאוכלה וכו׳ טעמו מדתנן בחלק גבי עיר הנדחת ותרומות ירקבו אלמא דשרפה עם שלל העיר אסור לכך טוב לקוברה כ״כ סה״ת לשם ע״ש ר״י:
(יט) ומ״ש וטוב יותר להכשירה וכו׳ פירוש טוב יותר להכשירה כדי שתטמא ויוכל לשרפנה מיד כלומר מיד בשעת שריפה ולא יבא לידי תקלה שאם לא יכשירנה אלא יקברנה איכא למיחש שמא יבא שום אדם לידי מכשול באורך הזמן שימצאנה ויהנה ממנה ואף על גב דלעיל כתב ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו׳ היינו דלא חיישינן שהוא בעצמו יבא ליהנות ממנה דכיון דהוא מניחה עד שעת שריפה בלבד שהוא זמן מועט לא חיישינן אבל בטהורה דאינה שורפה אלא קוברה וגונזה חיישינן שמא אדם אחר ימצאנה ולא ידע שהיא תרומה ויבא ליהנות ממנה שהרי אפילו בשהיית י״ב חודש חיישינן לתקלה כדכתבו התוס׳ פ״ק דשבת (דף י״ז) בד״ה דילמא משהי וליכא למימר נמי נרמי ליה בכלי מאוס דתו ליכא למיחש לתקל׳ דתבואה לא ממאסה כי רמי לה בכלי מאוס כדמשמע פ״ק דשבת דתרומה טמאה אסור לכהן לישהנה כדי שיזרענה שמא אתי בהו לידי תקלה ולא אמרינן דנרמי להו בכלי מאוס ועוד דאף לשלקן ולמאסן חיישינן דשמא בתוך כך אתי בהו לידי תקלה כמ״ש בתוס׳ פרק כל שעה אמאי דקאמר בשליקותא ומאיסתא דדוקא כשהן כבר מאוסות ועוד דדוקא היכא דחיישינן דילמא אתי למיכל מינה התם הוא כיון דרמי לה בכלי מאוס תו לא אתי למיכל מינה אבל כאן שאסור אף בהנאת שריפה כי רמי לה בכלי מאוס נמי אתי בהו לידי תקלה שידליקנה ויהנה ממנה וכ״כ הר״ם מרוטנבורק גבי נר חנוכה כדכתב רבינו בח״ח סימן תרע״ז וב״י נתקשה לו מ״ש טהורה מטמאה דאין טעם לחלק ביניהם ולמאי דפרישית ניחא ומ״ש וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו׳ טעמו משום דלאחר שבא לה חיוב תרומה אסור לגרום טומאה לחולין שבא״י שהחיוב בה מן התורה דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וכל זה מסה״ת:
(כח) ואח״כ יפריש וכו׳ וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאכלו בירושלים כ״כ ספר התרומה בהלכות א״י ותימה הלא כתב סה״ת גופיה והביאו רבינו לעיל בסמוך גבי תרומה דאם לא הוכשרה התבואה וטהורה היא אפילו הכי אינה ראויה לאכילה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טמאה אם כן מעשר שני נמי אף על פי שטהור הוא כיון דלא הוכשרה התבואה מכל מקום הכל טמאים והאוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא וכדאיתא פרק אלו הן הלוקין [דף י״ט] ובפרק הערל [דף ע״ד] וכתבו הרמב״ם רפ״ג דהלכות מעשר שני והסמ״ג לאוין רפ״ב וא״כ היאך כתב דמעשר שני ראוי לאוכלו בירושלים ודברי סה״ת שכתב פסק דין דמעשר שני אף בזמן הזה שכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו מותר לאכלו בירושלים לא ידעתי ליישב אבל דברי רבינו יש ליישב דה״ק אע״פ דהיה ראוי לאכלו בירושלים אף בזמן הזה אם היה בידם אפר פרה אדומה והיה טהרה בישראל אף לאחר החורבן אפילו הכי אי אפשר לאכלו כיון שאין מזבח ובסמ״ג עשה סימן קל״ו כתב וז״ל ובסה״ת פירש שאם הפירות לא הוכשרו שמותר בזמן הזה לאוכלו בירושלים לא ידעתי מניין לו עד כאן לשונו אפשר שהיה קשה לו מה שהקשתי מיהו דברי רבינו התיישבו על נכון:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(כ) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ הַלֵּוִי, מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן, וְהוּא נִקְרָא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְעָלָיו נֶאֱמַר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וגו׳ (במדבר יח, כו). {וְדִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּדִין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה; מִיהוּ אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא בָּעֵינָן לִתֵּן כַּשִּׁעוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם).}
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(מד) שם ממשנה ט׳ פ״ה דמעשר שני וספרי סוף פרשת קרח
(סא) ודין כו׳ – כמ״ש ברפ״ב דערלה וש״מ:
(סב) מיהו כו׳ – דטעם התרומה גדולה משום דלא נתפרש בה שיעור משא״כ בת״מ. רמב״ם ועתוס׳ דגטין ל״א א׳ ד״ה כשם כו׳ ובמנחות נ״ד ב׳ ד״ה כשם כו׳ ובבכורות כ״ז א׳ ד״ה הלכך כו׳ דאף בח״ל דתרומה גדולה ודאי אין לה שיעור כמש״ש בחלה ת״מ יש לה שיעור:
והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר.
ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה.
(כב) והכהן או הלוי שנתנוהו להם יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר זה פשוט בתורה בסוף פרשת קרח ואם זה המפריש כהן יעכבנה לעצמו יתבאר בסמוך ואם הוא לוי יתננו לכהן פשוט הוא:
(כג) ודינה כדין תרומה גדולה והנשאר הוא ממנו ומותר לזרים בפ״ב דכתובות (כו.) ובפרק הערל (יבמות עג:-עד.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) ומ״ש והכהן או הלוי וכו׳ עד יעכבנה לעצמו כ״כ הסמ״ג בה׳ תרומות דה״א בספרי לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יהו אוכלים בטבלן ת״ל כן תרימו גם אתם ודרשו בספרי אתם אלו הלויים גם אתם לרבות הכהנים ע״כ ומכאן שכל עונשי טבל אין חילוק בין כהן ללוי וישראל כי כולם שוין בדבר וכ״כ הסמ״ג בלאוין קמ״ז וכן פירש״י להדיא בפ׳ האשה רבה (יבמות פ״ט) ובפ׳ האיש מקדש (קידושין מ״ו) וכך תפסו התוס׳ בפשיטות בפרק יש מותרות (יבמות פ״ו) בד״ה מה תרומה דכהן אסור לאכול טבל ומלשון הברייתא בפ׳ הנשרפין ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל את התרומה מדתני בסתם האוכל את הטבל משמע דאף כהן אסור בטבל דאל״כ היה לו לומר לוי וישראל האוכל את הטבל כדקתני בסיפא וכהן טמא שאכל את התרומה אלא ודאי כל אוכל טבל אפי׳ כהן הוא במיתה לפיכך קאמר סתם האוכל את הטבל:
(כב) מ״ש ודינה כדין תרומה גדולה פי׳ ולכך צריך לשורפה אם נטמאת לאחר שהוכשרה וכ״כ בסה״ת והכי משמע בברייתא פ״ק דביצה (דף יג) דדיניהם שוין במקצת דברים ועיין במשנה פ׳ שני דבכורים:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(כא) הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, הוֹאִיל וְשִׁיֵּר מִקְצָת חֻלִּין, הֲרֵי זֶה תְּרוּמָה. אֲבָל אִם אָמַר: כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ תְּרוּמָה, לֹא אָמַר כְּלוּם.
באר הגולהט״זבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מה) (°) מכאן עד סעיף כ״ט הוא לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות תרומות:
משנה ה׳ פ״ד דתרומות כרבי טרפון ור״ע
(מו) שם וספ״ק דחלה
(יא) לא אמר כלום – דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים.
(כב) כלום – דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים:
אף על פי שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו.
(יח) אע״פ שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה וכו׳ משנה בפ״ק דחלה האומר כל גרני תרומה וכל עסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת ומפרש טעמא בפרק ראשית הגז (חולין קלו:) משום דכתיב בה ראשית ובעיא ראשית שיהו שיריה ניכרים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה דכתיב בה ראשית שיהא שיריה ניכרים:
(יז) אף על פי שאין לה שיעור למטה וכו׳ משנה סוף פ״ק דחלה ובפרק ראשית הגז מפרש טעמא משום דכתיב בה ראשית שיהיו שיריה ניכרים:
באר הגולהט״זבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כב) הָאוֹמֵר: תְּרוּמַת הַכֶּרִי לְתוֹכוֹ, אִם אָמַר: בִּצְפוֹנוֹ, אוֹ בִּדְרוֹמוֹ, קָרָא שֵׁם וְחַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ; וְאִם לֹא צִיֵּן הַמָּקוֹם, לֹא אָמַר כְּלוּם.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מז) משנה ה׳ פ״ג דתרומות ואיתא בעירובין דף ל״ז ע״ב
(מד) לא אמר כלום – שאין נקרא ראשית אלא בשיש לו שיריים.
(מה) לא אמר כלום – שלא פירש הראשית.
(כג) ציין – שלא פירש הראשית:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כג) אָמַר: תְּרוּמַת הַכֶּרִי הַזֶּה בָּזֶה וְהַכֶּרִי הַזֶּה בָּזֶה, מָקוֹם שֶׁנִּסְתַּיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל הָרִאשׁוֹן שָׁם נִסְתַּיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מח) ירושלמי ס״ג דתרומות פירו׳ שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה
(יב) תרומת הכרי הזה כו׳ – פירוש אם אמר כו׳ שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה.
(מו) מקום – שסיים שם תרומתו של ראשון כן מסיים מקום תרומה של אחרים.
(סג) אמר כו׳ – ירושלמי שם כלשונה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כד) תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּאֹמֶד, אֶלָּא מְדַקְדֵּק בְּשִׁעוּרָהּ, וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה; דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִמְדֹּד, מוֹדֵד. וְדָבָר הַנִּשְׁקָל, שׁוֹקֵל. וְדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ, מוֹנֶה. הָיָה אֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ וּלְשָׁקְלוֹ וְלִמְדָדוֹ, הַמּוֹנֶה מְשֻׁבָּח, וְהַמּוֹדֵד מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ, וְהַשּׁוֹקֵל מְשֻׁבָּח מִשְּׁנֵיהֶם. {וְנִטֶּלֶת שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף (הַרַמְבַּ״ם פ״ג).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חעודהכל
(מט) ירושל׳ בפרק קמא דתרומה וכסתם משנה ו׳ פ״ד דתרומות
(נ) שם במשנה
(נא) משנה ה׳ פ״ב דביכורים
(מז) אין מפרישין אותה באומד – דדוקא תרומה גדולה סגי בכל שהוא אבל תרומות מעשר צריכה שיעור.
(מח) ות״ח כו׳ – אלא מן המוקף שהיא מצוה מן המובחר.
(סד) תרומת מעשר כו׳ – פ״ק די״ט י״ג ב׳ מחשב הא כו׳ וקי״ל כרבנן. אבל תוס׳ כתבו דגם לרבנן מותר מאומד ולאב״ג מצוה לעשות מאומד ועבתוס׳ דגטין ל״א א׳ ובמנחות נ״ד ב׳ ובבכורות נ״ח ב׳ אבל הר״ש הסכים להרמב״ם מגמ׳ די״ט הנ״ל וע״ש בפ״א מתני׳ ז׳:
(סה) ואפי׳ בזה״ז – כנ״ל ס״כ בהג״ה:
(סו) דבר כו׳ – מתני׳ בפ״ד וכמ״ש בירושלמי פ״ק על מתני׳ אין תורמין במדה כו׳ תמן תנינן המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וכא את אמר כן אריב״ל כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אלעזר בן גימל כו׳ ע״ש והביאו תוס׳ בכל המקומות הנ״ל והר״ש שם:
(סז) היה כו׳ משניהם – ירושלמי פ״ד שם המונה משובח אר״ה משובח מן התורם מאומד אר״ח בריה דר׳ הלל מתני׳ אמרה כן והשוקל משובח משלשתן א״ר חיננא תפתר בשלשתן ולית את ש״מ כלום. והביאו תוס׳ שם ושם והר״ש שם ולשיטת הרמב״ם ר״ה מוקי כאב״ג וס״ל דמ״מ במדה משובח יותר ור״ח אמר דאתי כרבנן ואסור באומד וער״ש שם:
(סח) ות״ח כו׳ – גטין ל׳ ב׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכי. וי״מ דדוקא כו׳ (ובזה ס״ל להרמב״ם כהי״מ דהפי׳ בגמ׳ דגטין שם חברים דוקא אבל מ״מ מחולק הרמב״ם עם הי״מ שבתוס׳ שם דהם סברי דאסור לכ״ע מדרבנן אלא דדוקא חברים לא נחשדו וע״ש) ועתוס׳ שם שתי׳ עוד בע״א (וע״ל ס״ק קי״ח):
ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף.
(כז) מפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף משנה בפ״ב דבכורים תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ומיהו בפרק כל הגט (גיטין ל:) פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכתבו שם התוספות דאע״ג דתנן דניטלת שלא מן המוקף היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אינה ניטלת אלא מן המוקף והרמב״ם כתב בפ״ג מהלכות תרומות בלשון הזה תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף שנא׳ מכל מעשרותיכם תרימו תרומה אפי׳ מעשר ראשון במדינה זו ומעשר שני במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל ות״ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר וכ״כ סמ״ג והיינו מדאמרינן לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף משמע דוקא חברים אבל שאר בני אדם תורמין שלא מן המוקף:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) (תרומת מעשר שלא מן המוקף וכב״י דת״ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי׳ ת״מ רמב״ם וסמ״ג {עד כאן המגיה}):
(כז) ומפרישין ת״מ אפילו שלא מן המוקף משנה פ״ב דבכורים ואף על גב דבפרק כל הגט קאמר דלא נחשדו חברים לתרום ת״מ שלא מן המוקף היינו למצוה מן המובחר ודאי תורמין מן המוקף ולא נחשדו חברים שלא יעשו מצוה מן המובחר לכתחילה כמ״ש התוספות לשם מיהו כיון דמדינא הויא ת״מ שלא מן המוקף לא חשש רבינו לכתוב דלכתחילה יפרוש מן המוקף דהא פשיטא היא אבל הרמב״ם פ״ג דהלכות חרומות דקדק לבאר דת״מ אין תורמין אלא מן המוקף וכ״כ סמ״ג ומביאו ב״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חהכל
 
(כה) אֵין תּוֹרְמִין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף. כֵּיצַד, הָיוּ לוֹ חֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת זֶה וַחֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת אַחֵר, לֹא יַפְרִישׁ מֵאֶחָד מֵהֶם עַל שְׁנֵיהֶם, וְאִם הִפְרִישׁ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמֻּפְרָשׁ שָׁמוּר. אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן כַּדֵּי יַיִן אוֹ שֶׁמֶן, וְרָאָה שֶׁמִּשְׁתַּבְּרִין, וְאָמַר: הֲרֵי הֵם תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת שֶׁבְּבֵיתִי, לֹא אָמַר כְּלוּם. ונ״ל דְּבַזְּמַן הַזֶּה לְאִבּוּד אָזְלָא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(נג) משנה ספ״ק דחלה ובמשנה ה׳ פ״ב דביכורים
(נד) נלמד מדין היה טעון כדי יין וכו׳ דבסמוך טעמא שהיו מסתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה
(נה) ברייתא ב״ק דף קט״ו ע״ב
(מט) אלא מן המוקף – דכיון שאין צריכין שיעור מן התורה אין מפרישין אותה במדה אלא באומד לכוון השיעור שנתנו בו חכמים) ואין יכולים לאמד אלא במוקף יחד.
(נ) תרומתו תרומה – דהא מן התורה אפילו בחטה אחת סגי.
(נא) לא אמר כלום – שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה.
(כד) המוקף – דכיון שמפרישין אותה לא יוכל לכוין השיעור ולמוד אלא במוקף יחד. ש״ך:
(כה) שמשתברין – שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה:
(סט) ואם הפריש כו׳ – עתוס׳ דב״ק קט״ו ב׳ ד״ה הרי כו׳ וי״ל כו׳:
(ע) ונ״ל כו׳ – צ״ע דוקא בדבר שאזיל לאיבוד שא״א להדליקה אבל בשמן לכתחלה לא ובדיעבד דוקא כשעקל בית הבד כרוך עליה כמש״ש וכל היכא כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכל כו׳ וצ״ע שסתם ועוד דוקא בתרומת מעשר שמותר לכתחלה שלא מן המוקף אבל בתרומה גדולה לא שהוא אסור מדאורייתא וכמ״ש תוס׳ בגטין שם ד״ה לתרום כו׳ (וגם המחבר לא ר״ל אלא דבדיעבד תרומתו תרומה) וכמ״ש בתוספתא פ״ח דדמאי להדיא מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א׳ מהן כו׳:
ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף.
(יז) אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף בפרק עד כמה (בכורות כז.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף משנה פרק שני דבכורים ופ׳ קמא דחלה וילפינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה׳ ממנו מן המוקף וכתבו התוס׳ בפ״ק דביצה דאיתא בירושלמי כל התורה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר דמלמדת ואינה למידה דהא ממנו דכתב גבי תרומת מעשר דמיניה נפקא מוקף מוקמינן לה בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר מדאורייתא לא בעינן מוקף וכן כתב סמ״ג בהלכות תרומות:
(טז) ומ״ש בד״א בארץ ישראל וכו׳ ריש פרק עד כמה אמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח״כ מפריש וכתבו התוספות משמע דלא בעינן מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר ממנו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי׳ דאוכל והולך וישייר כדי תרומה באחרונה ויפרישנה עכ״ל ומחלוקת זו הוזכר בתוס׳ פ״ק דביצה לענין חלה ביום טוב וע״ל בהלכות חלה סימן שכ״ג ובא״ח סימן תנ״ז:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(כו) פֵּרוֹת הַמְפֻזָּרִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אוֹ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת (פי׳ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶן פֵּרוֹת מֵעִנְיַן יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ) (חֲבַקוּק א, טו) שֶׁבְּבַיִת אֶחָד, תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. (שַׂקֵי תְּבוּאָה וְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְחָבִיּוֹת שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת, אִם הָיוּ בְּהֶקֵפָה אַחַת, תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.) חָבִיּוֹת שֶׁלֹּא סָתַם אֶת פִּיהֶם, תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכֹּל; מִשֶּׁיִּסָתֵם, תּוֹרֵם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נו) תוספתא פ״ג דתרומות כפי גירסתו שם
(נז) כן הוא שם ברמב״ם והוא מהתוספתא שם
(נח) משנה י״ב פ״ג דמעשר שני
(נב) תורם מאחד כו׳ – דחשיב כמוקף וכן חביות שלא סתם את פיהם חשבי כמוקפים אבל משיסתם את פיהם אינן כמוקפין ואפי׳ הן בבית א׳ תורם מכל אחד ואחד.
(כו) הכל – חשוב כמוקף וכן חביות שלא סתם פיהם חשיבי כמוקפים אבל משסתמן אינן כמוקפין ואפי׳ הן בבית א׳ תורם מכל א׳ וא׳. ש״ך:
(עא) או שתי מגורות כו׳ – כ״ה גירסתו בתוספתא אבל גירסא שלנו בתוספתא תורם מכל אחד ואחד (וע״ל סי׳ שכ״ה ס״ק ח׳):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כז) הַמַּקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן, אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לִתְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.
באר הגולהט״זש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נט) משנה ו׳ פ״ג דתרומות
(יג) בלא תעשה – שנא׳ מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו מלאתך היינו ביכורים ודמעך זו תרומה.
(נג) המקדים כו׳ – לפי שצריך להפריש בכורים תחלה לכל ואח״כ תרומה גדולה שקראה התורה ראשית ואח״כ מעשר ראשון שיש בו תרומת מעשר וסתם תרומה נקראת ראשית בפסוק ואח״כ מעשר שני או מעשר עני ואם הקדים אחד לחבירו עובר בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר ומה שעשה עשוי.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כח) הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאֶחָד, מַפְרִישׁ אֶחָד מִמֵּאָה וּמְעַט יוֹתֵר, וְאוֹמֵר: אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן, הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין; וְהַנִּשְׁאָר מִזֶּה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי, שֶׁהוּא הַמְּעַט הַיָּתֵר עַל אֶחָד מִמֵּאָה, הוּא תְּרוּמָה עַל הַכֹּל; וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת לְמֵאָה חֻלִּין אֵלּוּ, הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי; וְזֶה הַנִּשְׁאָר יוֹתֵר עַל הַתְּרוּמָה מִמַּה שֶּׁהִפְרַשְׁתִּי הֲרֵי הוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ס) משנה ב׳ פ״ה דדמאי אך מה ששינה המחבר ממ״ש שם במשנה וכן ברמב״ם וכתב אחד ממאה ומעט יותר הוא לפי מ״ש לעיל בסעיף י״ט שתרומה גדולה בזמן הזה שיעורה כל שהוא ואומ׳ על האחד ממא׳ שהפריש עם המעט יותר שהוא חולין כדי לקרוא שם התרומה תחלה על המעט שהפריש יות׳ ולקרוא אח״כ שם מעשר על ט׳ הסמוכין לה א׳ ממאה ולקרוא אח״כ שם תרומת מעשר על הא׳ מהק׳ כדי להפריש הכל כסדרן
(יד) מפריש א׳ ממאה – פי׳ הדברים שהא׳ מק׳ הוא מעשר מן המעשר והיינו תרומת מעשר ומה שנשאר עוד מעט הוא לתרומה גדולה שעכשיו מפרישין מעט תרומה גדולה כמ״ש בסעיף י״ט ואומר א׳ מק׳ שיש כאן בין הכל הרי הוא במה שהפרשתי ועדיין הוא חולין עד שיפריש התרומה גדולה והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א׳ מק׳ הוא תרומה גדולה על הכל ומה שאני חייב לתת מעשר מן כל הק׳ של חולין אלו הרי הם בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי ממנו וזה א׳ מק׳ שהפרשתי ועדיין הוא חולין הוא יהיה עכשיו תרומת מעשר על הכל וצריך לעשות דוקא כסדר זה דהא צריך להפריש תחלה תרומה גדולה ואחר כך מעשר ואח״כ תרומת מעשר.
(נד) א׳ ממאה ומעט יותר – שהא׳ ממאה הוא מעשר מן המעשר והמעט יותר הוא תרומה גדולה ששיעורה בזמן הזה בכל שהוא.
(נה) והרי הוא עכשיו חולין – עד שיפריש התרומה.
(נו) והמעשר – שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי.
(כז) חולין – כלומר עכשיו עד שיפריש התרומה:
(כח) בצד – פי׳ בכרי הגדול שהנחתי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כט) עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סא) (°) מכאן עד סעיף נ״ב הוא ל׳ הרמב״ם בפ״ד מהלכות תרומות:
קידושין דף נ״ט ע״א
(נז) עושה אדם כו׳ – שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם.
(כט) שליח – שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם:
(עב) עושה אדם כו׳ – מתני׳ בפ״ג בד״א כו׳ ובפ״ד האומר כו׳ וגמ׳ רפ״ב דקדושין וש״מ:
(ו) עושה אדם שליח – עיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה״ת בצפנת פענח שם אות כ״ח שכתב דאם עושה שליח להפריש תרומתו ותרם אח״כ מוכרח לשאול ע״פ המבואר לעיל סימן שכ״ג נראה דאמרינן דכבר עשה שליחותו ואין לו דין בעלים לענין שאלה ע׳ בפתיחה כוללת שם תשובה ארוכה בזה בשם אביו הגאון ז״ל [ועיין בת׳ חתם סופר סימן ש״כ שאין דעתו כן. וכ׳ שם דהעושה שליח לתרום או להפריש חלה פשוט הדבר דשניהם יכולים לשאול השליח והבעה״ב אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרא והדרה הכרי או העיסה לטבלו א״כ חוזר ומפריש תרומה או חלה אחרת כי עדיין לא עשה שליחותו כלל משא״כ כשהבעה״ב מתחרט צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח וא״כ ממילא בטל שליחות קמייתא וצריך לחזור ולמנות שליח מחדש ואע״ג דבעלמא אחר שנעשה השליחות תו לא מצי לבטל השליחות מ״מ בעושה שליח לידור עבורו כו׳ ומהיות טוב שיתירו להם נדרם שניהם השליח והבעה״ב. ואמר לענין ברכה שכבר בירך אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל נהי דבחנם אין לשאול ולגרום ברכה שא״צ שנית אבל מ״מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחוש לברכה ראשונה כי לא היתה לבטלה כלל שככה מברך וצונו להפריש תרומה חלה וענין הפרש תרומה וחלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה צונו להפריש אותם ע״ד זה וכן עשה ע״ש]:
עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו.
(נח) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו בפ״ג ובפ״ד דתרומות תנן דאומר אדם לשלוחו צא ותרום ובריש פ״ב דקידושין (מא:) יליף לה מקראי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מו) עושה אדם שליח להפריש כו׳ דכתיב גם אתם גם לרבות השליש ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לאפוקי עכו״ם ודרשינן נמי מה אתם לדעתכם לאפוקי התורם שלא ברשות בעלים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ל) חֲמִשָּׁה אִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה; חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַתּוֹרֵם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים; אֲבָל הַתּוֹרֵם מִשֶּׁלוֹ עַל שֶׁל אֲחֵרִים, הֲרֵי זֶה תְּרוּמָה וְתִקֵּן פֵּרוֹתֵיהֶם, וְטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(סב) משנה ריש תרומות
(סג) מימרא דרבי אבהו א״ר יוחנן וכו׳ נדרים דף ל״ו ע״ב דמשמע דנפשטא גם הבעיא הראשונה
(עג) אבל התורם כו׳ – עתוס׳ דבכורות י״א א׳ ד״ה הפודה כו׳ אבל הריטב״א כתב בקדושין דודאי דמי לה ואיפשיטא הבעיא הנ״ל אע״ג דלא איפשיטא במקומה ועתוס׳ דקדושין כ״ג ב׳ ד״ה דאר״ה כו׳ וי״ל כו׳ וכ״כ הר״נ בנדרים שם וכ״כ הריטב״א בקדושין שם ומביא ראיה מהך דהכא וכ״כ במש״ל אבל בכ״מ כתב כיון דנפשטה הבעיא שניה בנדרים שם דטובת הנאה כו׳ ממילא נפשטה גם הבעיא ראשונה ודבריו תמוהין מאד וכבר תמה במש״ל עליו וער״נ בנדרים שם ד״ה אלא אדעתא כו׳ ול״נ אפי׳ כו׳ אלמא ידע דטובת הנאה של תורם ואפ״ה מיבעיא ליה:
(עד) וטובת כו׳ – שם בעיא ונפשטה וש״מ:
ואין עושין שליח נכרי.
ה׳ לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה.
(נט) ומה שכתב ואין עושין שליח נכרי בפ״כ דקידושין יליף לה מדרשא דקרא:
(ס) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה: חרש וכו׳ משנה בריש תרומות:
(סא) ומה שכתב אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו וכו׳ כן פסק הרמב״ם בפ״ב מהלכות תרומות תרומה ותיקון פירותיהם וטובת הנאה שלו ויש לתמוה דהא בפרק אין בין המודר (נדרים לו:) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ובתר הכי בעי רבי ירמיה התורם משלו על של חבירו טובת הנאה על מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם וכיון דבעיא קמייתא לא איפשיטא היאך כתבו בפשיטות דה״ז תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאת של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחוחיה עביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נ) ה׳ לא יתרומו וכו׳ עד אבל התורם משלו על של חבירו ה״ז תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה וכ״כ הרמב״ם בפ״ד דהלכות תרומות וכן כתב סמ״ג בהלכות תרומות עשה קל״ד פירוש התורם משלו על של חבירו שלא לדעת בעל הכרי והקשה ב״י דבפרק אין בין המודר (נדרים לו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ואמאי פסקו בפשיטות דה״ז תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאה של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם עכ״ל ואיכא לתמוה דהלא אפילו אי נימא תורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו בע״כ צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו שא״צ ליתן לו כלום וכיון דזכות הוא לו מסתמא הו״ל כשלוחו כדאיתא להדיא בגמרא ובפירש״י והר״ן וא״כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא צריך בכל ענין לא הויא תרומה אלא מטעם דשלוחו הוא והשתא בעיא דר׳ ירמיה טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהיאך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה אף כי לא איפשיטא בעיא קמייתא מיבעיא ליה שפיר דאפילו את״ל צריך דעתו של בעל הכרי ושליחותיה עביד אפ״ה איכא למימר דטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הוויין פירי דהדין תרומה וכן את״ל דלא צריך דעתו של בעל הכרי דזכות הוא לו ומסתמא שליחותיה קא עביד דהוה ליה שלוחו נמי קמיבעיא ליה שפיר מהאי טעמא גופיה מי נימא טובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה וכו׳ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דבעיין לא איפשיטא אבל לפע״ד אין קושייתו קושיא כלל דדעת הרמב״ם כיון דסתמא דתלמודא פשטא בעיא קמייתא דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו הכי נקטינן ואף ע״ג דבתר הכי דחי לה אדחייה לא סמכינן אלא אפשיטותא דתלמודא דהוא עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(לא) הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְלִקֵּט פֵּרוֹת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֵם, וְתָרַם; אִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ אֵצֶל יָפוֹת, אִם הָיוּ שָׁם יָפוֹת מִמַּה שֶּׁתָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם לָאו, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם לִקֵּט בַּעַל הַבַּיִת וְהוֹסִיף, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(סה) ממשמעות עובדא דההוא (גברא) [סרסיא] דקדיש בפרוזמא וכו׳ שם ועובדא דמרי בר איסק וכו׳ בב״מ כ״ב ע״א וכפי פירושו שם במאי דאיתא שם ה״נ מסתברא
(טו) התורם שלא ברשות – טובא יש לתמוה על ל׳ הרמב״ם הזה דבריש פרק אלו מציאות מביא ברייתא דתנא דין במי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותרם אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש כו׳ אם אמר לו כלך אצל יפות כו׳ ופריך מזה לאביי דאמר התם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה לבעל הבית במה שתרם זה ודאי הוה ניחא ליה גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי הב״ע דשוייה שליח ה״נ מסתברא דאי לא שוייה שליח אמאי הוה תרומה הא בעינן לדעתכם כו׳ וכיון דקי״ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומה אלא אם כן שוייה שליח ואמאי פסק הרמב״ם כאן דאפילו לקט מתחלה כדי שיקח לעצמו א״כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה בשלמא על הטור שכ׳ ג״כ דין זה אלא שלא העתיק הך חלוקה שניה או שירד לתוך שדה כו׳ אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות ובזה נוכל ליישב דה״ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין יקח אבל מ״מ עשאו תחילה שליח וכן פי׳ רש״ל דברי הטור אלא על הרמב״ם קשה וכבר הקשה כן ב״י ותירץ דרמב״ם ס״ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוייה שליח וטעמו מדאיתא התם בגמרא אחר זה דמרי בר איסק אמר לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא ואפ״ה לא אכל מר זוטרא א״ל רב אשי ואמימר מ״ט לא אכלת האידנא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא ובפ״ב דקדושין (קידושין נ״ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא ב״ה ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משמע דאפי׳ בכה״ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אלו תרמו מהם ובא ב״ה ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה וממילא אזדא ליה סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוייה שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי ב״א פשיטא שאין ראיה שהרי לא הוצרכו לאוקמיה בשוייה שליח אלא במקום שצ״ל דניחא ליה למפרע כמו בתרומה ומזה קשה על אביי ועל כן מוכרח לתרץ דמיירי שעשאו שליח משא״כ בההיא דמרי בר איסק אין שום צורך לומר שעשאו שליח שהרי עיקר הקושיא על מר זוטרא שם שלא היה רוצה לאכול אחר ששמע ממרי בר איסק שאמר למה לא אייתית מהנך שפירתא וזה דבר ברור ומפ״ב דקדושין ג״כ אין ראיה כלל אע״ג דהתם מיירי ג״כ למפרע דהיינו אם הקדושין הם קדושין למפרע מ״מ אין ראיה משם שהרי התם רבא אמר לאותו דין ורבא לטעמיה דאית ליה בפרק אנו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא״צ לאוקמיה כלל ברייתא דתרומה בשוייה שליח וכדאמרי׳ התם בהדיא תרגמא רבא אליבא דאביי בשוייה שליח משמע לדידיה לא ס״ל ואע״ג דאמרינן שם ה״נ מסתברא מכח קושיא דבעינן לדעתכם ממילא צ״ל אפי׳ לרבא דמיירי בשוייה שליח וא״כ צריכין אנו לומר דסוגיא דקדושין חולקת על ההיא דאלו מציאות כיון דהתם מיירי בלא עשאו שליח אכתי תקשה לך נהי דלפי סברא זו הדר ביה תלמודא מקושיא דבעינן לדעתכם מ״מ מאן יימר לן דהדר ביה מהקושיא שהקשו שם על אביי מכח יאוש שלא מדעת דהא לא חזינן שום תירוץ על ההיא קושיא רק כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח אבל רבא גופיה לא ס״ל כן וכההיא מימרא דידיה בקדושין זהו ודאי דבר שאין עליו פירכא והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לחלוק על אוקימתא מפורשת בפ׳ א״מ אליבא דהלכתא ואין לנו שום סמיכה משום דוכתא והתוס׳ בקדושין פירשו באמת דגם התם מיירי בשליח אלא דאין קושיא מזה על הרמב״ם דאיהו מפרש כמשמעותן של דברים בלא שליח והיותר קשה לי הפלא ופלא על דעת הרמב״ם שכ׳ אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח״כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש גזל אפילו באומר כלך אצל יפות למסקנא דרבא דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי ומהאי טעמא לא אכל מר זוטרא הפירות והמעיין שם ברש״י דאלו מציאות יראה שנשמר מקושיא זאת שפי׳ שם בהך ברייתא שאמרה אם חושש משום גזל פי׳ במה שיתרום בלא רשות נתחשב כמו גזל רצה בזה דלא תלה מילתא דתרומה במה שיש בו משום גוזל ממון חבירו באמת דא״כ היה קשה קושיא שזכרתי ע״כ פי׳ דתלוי בתורם שלא ברשות דנחשב כגזל אבל להרמב״ם שכתב בהדיא אפי׳ בגזל ממש דהיינו שלקט הפירות כדי ליקחם לעצמו בזה אמר כיון שאין בו משום גזל שהרי אמר ב״ה כלך אצל יפות ע״כ הוה תרומה בזה ודאי יש תימה רבה הא באמת לענין גזל ממון לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה בלי ספק והנלע״ד ליישב דהרמב״ם ס״ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא ליה אבל לא בשאר דוכתי וע״כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע״כ צריך אתה לומר כן דאל״כ קשה הא בעינן לדעתכם אליבא דכ״ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקדושין אלא ע״כ דכאן אמרינן דהוה לדעתכם וכאלו אמר בפירוש מתחלה שעשאו שליח לכך ה״נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיית הגמ׳ הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאלו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר ליה אליבא דאביי אי ס״ל הך חילוקא דמצוה שאני ע״כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס״ל מצוה שאני וא״כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס״ל הך חילוקא וא״צ לאוקמי בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחלה היו ב׳ קושיות האחת דוקא לאביי מכח יאוש שלא מדעת והשנית אפי׳ לרבא מכח לדעתכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע״כ לומר דמתרץ קושיא השנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ״ל ברור ונכון להרמב״ם דלא איכפת ליה בעשאו שליח כלל ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס״ל לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוה תרומה כל שלקט כדי ליקחם נראה לתרץ דמיירי שכל מה שלקט לעצמו תרם כולו ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרא דסופו דהוה מצוה מוכיח על תחלתו וכאלו לקט תחלה לשם תרומה והשתא דאתינא להכי להרמב״ם דמיירי בלא עשאו שליח ניחא גם דעת הטור ודבריו כמשמען בלא עשאו שליח וכן דברי הסמ״ג עשין סימן קל״ד מבוארים בלא עשאו שליח.
(טז) ואם לאו כו׳ – שאז ודאי דרך רוגז אמר כן למה אתה לוקח ביפות.
(נח) תרומתו תרומה – דכיון שיש שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא גלוי דעתא דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד וה״ז כשלוחו.
(נט) אין תרומתו תרומה – דכיון שאין שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא לשון הקפדה כאילו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו.
(ס) ואם לקט כו׳ – גילה דעתו בזה דניחא ליה.
(ל) תרומה – דגילה דעתו דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו אבל אם אין שם יפות והוא אומר כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא הקפדה כאלו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו:
(עה) התורם כו׳ או כו׳ – קדושין נ״ב ב׳ ב״מ כ״ב א׳ ופי׳ מש״ש כיצד ל״ד כה״ג דכ״ש לתורם שלא ברשות אלא אפי׳ כה״ג מהני אם נמצאו יפות:
(עו) כדי שיקחם – ר״ל אפי׳ בכה״ג וכ״מ שם באריסיה דמרי ב״א ושם בעובדא דסרסיא. ואע״ג דבב״מ שם אמרינן אליבא דאביי דקי״ל כוותיה בדשוייה שליח ואמרינן ה״נ מסתברא כו׳ ס״ל להרמב״ם דלפי המסקנא ליתא ממש״ש א״ל אמימר כו׳ והתניא כו׳ א״ל הכי א״ר כו׳ וכן בקדושין בעובדא דסרסיא כו׳ ולא כמה שדחקו תוס׳ שם ד״ה אם בדשווייה שליח דפשטא דגמ׳ לא משמע כן וטעמא משום דמצוה סתמא ניחא ליה כמ״ש בב״מ שם ועב״י:
(ליקוט) התורם כו׳ – גירסת הרמב״ם שם ותסברא ועתוס׳ שם ד״ה ה״ג כו׳ וה״פ ותסברא והא אתם כו׳ ר״ל ואמאי צריכין לכלך אצל יפות כו׳ הא שלוחו כמותו אלא הב״ע כו׳ אבל באמת א״צ לכ״ז אלא אליבא דתי׳ דרבא אבל א״צ לתי׳ דרבא דמצוה שאני וכ״מ בעובדא דקדושין נ״ב ב׳ דהא שם לא עשאו שליח ודלא כתוס׳ שם ד״ה אם כו׳ שדחקו בזה וכתבו וא״כ כו׳ ואזלי לטעמייהו דגרסי ה״נ מסתברא כו׳ (ע״כ):
(ז) התורם שלא ברשות – [עט״ז ס״ק ט״ו ועיין בת׳ משכנות יעקב סי׳ ס״ח מ״ש בזה]:
התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה.
(סב) התורם משל חבירו ומצאו בעל הפירות וא״ל כלך אצל יפות וכו׳ עד אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה בפ״ב דמציעא (דף כב:) ובפ״ב דקידושין (נב:) ומ״ש רבי׳ התורם משל חבירו שלא ברשות כ״כ ג״כ הרמב״ם בפ״ד מה׳ תרומות והוא תימה דהא בפ״ב דמציעא אוקמוה דוקא בדשוייה שליח דאל״כ מי הויא תרומתו תרומה והא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הב״ע כגון דשוייה שליח ולא א״ל תרום מהני וסתמיה דבע״ה כי תרום מבינונית ואזל איהו ותרם מן היפות וכו׳ שמא י״ל דשלא ברשות דקאמרי לאו למימרא דלא שוייה שליח אלא היינו לומר דשוייה שליח לתרום ולא הרשהו בפירוש לתרום מן היפות אבל הרמב״ם כ׳ בלשון הזה התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא ב״ה ואמר לו כלך אצל יפות וכו׳ משמע ודאי דשלא ברשות שכתב בסיפא היינו שלא נתן לו ב״ה רשות דלא שוייה שליח כלל וא״כ הדרא קושיין לדוכתא ועוד איכא למידק הני תרי בבי דנקט ומהיכא יליף להו ונ״ל דשלא ברשות בין דרישא בין דסיפא היינו שלא נתן לו ב״ה רשות ולא שוייה שליח כלל וטעמא מדאיתא התם בפ״ב דמציעא אמימר ומר זוטרא ור״א איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי׳ רמוני ותמרי ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל אדהכי אתא מרי בר איסק א״ל לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא א״ל אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא נמי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה א״ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה ובפ״ב דקידושין נמי אמרינן גבי ההיא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מריה דשיכרא אמר ליה אמאי לא תיתב ליה מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משמע דאפילו בכה״ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אילו תרמו מהם ובא ואמר כלך אצל יפות הויא תרומתו תרומה והשתא דאתית להכי הא דתניא אם בא ב״ה ואמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה על כרחך אע״ג דלא שוייה שליח הוא וטעמא דכיון דמידי דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא והוי כאילו שוייה שליח ואע״ג דבפ״ב דמציעא אמרינן הכי נמי מסתברא דבדשוייה שליח עסקינן דאי סלקא דעתך דלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה התם לא הוה מפלגינן בין מידי דמצוה ולאו דמצוה וכדהוה ס״ד דאמימר ורב אשי אבל למאי דאסיקנא לפלוגי בינייהו אזל ליה ההוא ה״נ מסתברא דכיון דמידי דמצוה הוא אע״ג דלא שוייה שליח נמי מהני אי גלי דעתיה בתר הכי והרמב״ם כתב לשון הברייתא ולגלות על פירושה כתב או שירד לתוך שדה חבירו וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) והתורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו ב״ה כו׳ כלשון הזה כתב הרמב״ם והסמ״ג סתמא והוא מל׳ הגמרא התורם שלא מדעת אבל מ״מ איירי דשוייה שליח והא דקאמר שלא מדעת היינו שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה כן איתא להדיא בפ״ב דב״מ ד׳ כ״ב ע״ש מ״ו רז״ל שם ע״א דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקי״ל כוותיה ולא אמרינן כיון דאם היה ידע היה מתיאש בודאי השתא נמי דלא ידע הו״ל יאוש למפרע כאילו ידע ונתייאש ופרכינן עלה מברייתא זו דקתני בה דאם נמצאו יפות ה״ז תרומה למפרע ומשני דעשאו שליח וכ״כ ב״י בתחילה אבל חוזר ומוכיח מדברי הרמב״ם דפי׳ שלא ברשות היינו שלא ברשות לגמרי ואפ״ה מועיל מ״ש כלך אצל יפות ונמצא יפות להיות תרומתו תרומה כיון דמצוה הוא וגלי דעתיה דניחא ליה הוי כאילו עשאו שליח מעיקרא ואע״פ שהגמרא מוקי בשעשאו שליח וכמ״ש מ״ו היינו מתחילה ס״ד כן אבל לפי האמת אפילו בלא שוייה שליח שרי ועיין בב״י. ובאמת אין ראיה ממאי דמשני שם מצוה שאני דשם לא אמר מר זוטרא כן להיות המצוה גורם כאילו נתרצה מעיקרא אלא אלהבא השיב כאן דא״ל אמימר ורב אשי השתא אמאי לא אכל מר כיון דהבעל הבית גילה דעתיה דניחא ליה דהרי אמר להאריס דהו״ל ליתן מן היפות וכמו בתרומה דסמכינן עלה אמרו הו״ל לתרום מן היפות בדשוייה מתחילה שליח אע״ג דלא א״ל לתרום מן היפות ע״ז השיב דאין סומכין גם להבא על אמירתו היה לך ליתן מן היפות כ״א בתרומה שהוא מצוה וניחא לאדם ליעבד מצוה אבל להיות המצוה דתרומה גורם גילוי דעת למפרע ודאי לא קאמר דא״כ הוה הגמרא מסיים שם לאמר השתא דאתינא להכי אין צריך לאוקימתא ראשונה להעמידו בדעשאו שליח. וצ״ע כי באמת הדבר תמוה דא״כ דדעת הפוסקים הוא דמיירי בדעשאו שליח לא הו״ל לסתום אלא לפרש:
(מז) התורם משל חבירו שלא ברשות כו׳ מ״ו כתב שמיירי ששוייה שליח אלא שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה אבל ב״י הוכיח מדברי הרמב״ם שמיירי בלא רשות לגמרי ועד״ר:
(נא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות וא״ל כלך אצל יפות וכו׳ כ״כ הרמב״ם רפ״ד דהלכות תרומות והסמ״ג עשה קל״ד וה״א בפרק האיש מקדש [דף נ״ב] ואף על גב דבפ״ב דמציעא [דף כ״ב] אוקמוה בדשוייה שליח הרמב״ם והסמ״ג ורבינו דחו הך אוקימתא מקמי הא דאיתא התם בהאיש מקדש בעובדא דההוא דקדיש בפרומא דשיכרא בעובדא דאריסיה דמרי בר איסק פ״ב דמציעא דמשמע להדיא דאפילו בדלא שוייה שליח נמי תרומתו תרומה ועיין בב״י האריך בזה כאן ובכסף משנה אבל התוס׳ בפ׳ האיש מקדש כתבו דהך עובדא דקדיש בפרומא דשיכרא מיירי דשוייה שליח מדמייתי עלה הך דתרומה דמוקמינן לה בפ״ב דמציעא דשוייה שליח מיהו רבינו נראין לו דברי הרמב״ם והסמ״ג דלהלכה אפילו לא שוייה שליח כפשטא דלישנא דברייתא דקתני בה ותרם שלא ברשות דלא כמה שצריך לדחוק ולפרש דה״ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה דלא שוייה שליח אלא לתרום מן הבינונית וכמו שכתבו התוס׳ אלא כפשוטו הוא דלא שוייה שליח כלל ותרם שלא ברשות שלא מדעתו של בעל הכרי:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(לב) הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אוֹ שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, וְהֶעָרֹם, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהַסוּמָא, לֹא יִתְרְמוּ; וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה, דְּלִשְׂרֵפָה אָזְלָא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, תּוֹרְמִים שִׁכּוֹר וְסוּמָא וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחַלָּה, תְּרוּמָה, אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר לֵוִי.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סו) משנה ו׳ דפ״א דתרומות:
(°) מפני שאינו שומע הברכה ושאינו מדבר וכן הערום אינן יכולין לברך ושכור וסומא שאינן יכולין לכוין להפריש מן היפה
(סז) ד״ע
(יז) המדבר ואינו שומע כו׳ – בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע ובשכור וסומא הטעם שאינו יכול לכוין ליטול היפות.
(סא) לא יתרומו – מפני שצריך לברך כדלקמן סעיף ע״ח ואלו אין יכולין לברך כהוגן דהמדבר ואינו שומע צריך לשמוע הברכה והשומע ואינו מדבר הרי אינו יכול לברך וערום אסור לברך והשכור והסומא אינן יכולין לכוין להפריש את היפה.
(סב) אפילו לכתחלה – תרומה שאינה צריכה שיעור אבל לא מעשר לוי שצריכה שיעור ומדידה ואלו אינם יכולים לכוין המדידה.
(לא) לוי – שצריך שיעור ומדידה ואלו אינם יכולין לכוין המדידה:
(עז) ובזה״ז כו׳ – דשכור וסומא הטעם משום דא״י לכוין לתרום מן היפה כמ״ש בתוספתא וירושלמי בפ״ק הביאו הר״ש שם יש מהן מפני כו׳ הסומא והשכור כו׳ ובזה״ז א״צ כמ״ש בסנ״ב עמש״ש:
חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא.
(סג) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות והטעם מפורש בתוספתא כפ״ג בחרש מפני שאינו שומע הברכה ואלם וערום מפני שאינם יכולים לברך והשיכור והסומא מפני שאינם יכולים לכוין ולהפריש את היפה:
ודע דתנן התם דבעל קרי נמי לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה והשמיטו הרמב״ם ורבינו משום דמתני׳ ע״פ תקנת עזרא שהתקין טבילה לבעלי קריין וכיון דבטלוה לטבילותא כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כ.) סמי מכאן בעל קרי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מח) חרש המדבר ואינו שומע ואלם כו׳ והטעם שלכתחילה לא מפני שהחרש אינו שומע הברכה ואלם וערום מפני שאינם יכולים לברך והשיכור והסומא מפני שאינם יכולין לכוין ולהפריש את היפה:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(לג) קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נַעֲשָׂה גָּדוֹל, אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סח) משנה ג׳ שם וכרבי יוסי
(יח) לעונת נדרים – מבואר בסי׳ רל״ג ותרומתו תרומה כיון שנדר והקדש שלו קיים.
(סג) תרומתו תרומה – אפי׳ בתרומה. של תורה הואיל ונדריהן והקדישן קיימין מן התורה כדלעיל סי׳ רל״ג.
(עח) קטן כו׳ – פסק כר׳ יוסי שם וע׳ בנדה מ״ו ב׳ (ועיין ש״ך וכ״ה ברמב״ם) ול״נ דהלכה כסתם דלעולם לא הוי תרומה כמש״ש חמשה לא יתרומו ואם כו׳ ומש״ש קטן שלא כו׳ הוא פירושא דמתני׳ הנ״ל דמ״ש קטן אין (תרומתו) תרומה עד אימתי הוא קטן ואמר כל זמן שלא הביא שתי שערות והוא דברי ת״ק שהוא ר״מ שהוא סתם מתני׳ וכמ״ש בירושלמי שם משום ר״מ והביאו הר״ש שם ואע״ג דקי״ל (מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואף למ״ד דרבנן הא קי״ל) תרומה בזה״ז דרבנן משום הא לא אריא ועתוס׳ בנדה שם ד״ה אי כו׳ אלא שדבריהם תמוהים דודאי גירסא של הגמ׳ משובשת וכמ״ש בתוספתא ובירושלמי שם מאן תני קטן דלא כר׳ יהודה וש״מ אלא דאעפ״כ תירוצם מוכרח דמ״מ ליסייעי מדברי ר״מ וער״ש שם במתני׳:
קטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה.
(סד) קטן שהגיע לעונת נדרים וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות וכר׳ יוסי דאמר הכי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מט) קטן שהגיע לעונת הנדרים מבואר לעיל בסימן רל״ג ומה שתולה דין תרומה בעונת נדרים היינו משום דהפרשת תרומה הוי נמי מדין נדר והקדש:
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(לד) הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּתְרֹם לִי, וְהָלַךְ לִתְרֹם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם תָּרַם, וּבָא וּמָצָא כֶּרִי תָּרוּם, אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם; חוֹשְׁשִׁין, שֶׁמָּא אַחֵר תָּרַם בְּלֹא רְשׁוּת. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִכְהַאי גַּוְנָא חֶזְקָתוֹ תָּרוּם, דְּאָמְרִינַן: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא. אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם כֶּרִי תָּרוּם אוֹ לֹא, אָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, דְּהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: וַדַּאי לֹא יִגַּע בּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא תָּרוּם (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש והר״ש).}
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(סט) חולין דף י״ב ע״א וכרב נחמן וסיים שם שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו מהא דגיטין דף ס״ד ע״ב וכן פסק ר״ת בתוספות עירובין דף ל״ב ע״א
(ע) כרב ששת דפליג ארב נחמן שם בגמ׳
(יט) שמא אחר כו׳ – ולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה זהו דעת רמב״ם ור״ת וי״א ס״ל דחזקה זו אפילו לקולא והיינו אם יודע שכרי שלו נתרם אבל אם ספק לו אם כרי שלו נתרם לא אזלינן לקולא כאלו וכצ״ל אבל אם אינו יודע אם כרי שלו תרום כו׳.
(סד) אבל אם אינו יודע – אם כרי זה תרום או לא כו׳.
(עט) האומר כו׳ – עבתוס׳ דעירובין ל״ב א׳ ד״ה ר״ש. ולר״ת כו׳:
(פ) וי״א כו׳ – טור והוא מדברי תוס׳ שם ואור״י כו׳ וכ״כ הרא״ש שם וכהר״ש מפוליזא שם. אבל דברי הטור והרב א״א להולמן דהא בחולין שם אמרינן ומצא תרום וגם דבריהם אינן מובנים וכן מצאתי במש״ל שגם הוא תמה עליהם:
(ב) (ש״ע סעיף ל״ד) בלא רשות. ע׳ במ״ל (פ״ד מהל׳ בכורות ה״א בסופו) די״ל דבתרומת מעשר או מעשר א׳ וב׳ אף דתרם אחר שלא ברשות מהני:
(ג) (שם בהגה) וי״א דבכה״ג חזקתו תרום. ע׳ במג״א (סי׳ ת״ט) ובמ״ל (פ״ד מהל׳ בכורות) שתמהו בזה דהרי להדיא אמרינן בסוגיא דמצא תרום אין חזקתו תרום והר״ש והרא״ש בא ליתן טעם דאף דקיי״ל כר״ש דבאורייתא אמרינן ג״כ חזקה שליח עושה שליחותו היינו היכא דהמשלח יסמוך עליו בזה נזהר השליח שלא יכשל המשלח משא״כ בתרומה דסבור השליח כיון דהבעלים לא יראו התרומה בצד הכרי יראו דלא נתרמו דלא אסיק השליח דעתיה דאחר ששמע יתרום ומבואר במ״ל שם דאם המשלח לא ידע מדת הכרי וגם נתן להשליח הטובת הנאה ליתן התרומה למי שירצה דבזה דיסבור המשלח דתרם להר״ש והרא״ש סמכינן דתרם דחזקה שליח ע״ש ומ״מ בו ביום אסור לאכול עד ערב:
(ח) דאמרינן חזקה – עיין בספר משנה למלך פ״ד מהל׳ בכורות שהאריך בזה:
כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ״כ ר״ת אבל ה״ר שמשון פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל.
(סה) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומה:
(סו) ומה שכתב דאין חזקתו תרומה בפ״ק דחולין (יב.) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן ופשיט ליה הכי:
(סז) ומה שכתב שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו אלא להחמיר בפ׳ התקבל אהא דקאמר התם (גיטין סד:) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם:
(סח) ומה שכתב וכן פסק רבינו תם כן כתבו התוס׳ בפרק בכל מערבין (עירובין לב.):
(סט) ומה שכתב אבל הר״ש פסק דאפי׳ בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו וכו׳ גם זה כתבו התוספות שם וטעמו משום דהתם איפליגו רב נחמן ורב ששת במילתא דרב נחמן אמר בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו וקיימא לן דהלכתא כרב ששת באיסורי ומשום דקשיא ליה דבפרק התקבל אמרינן בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת ניתן לי ואבד דאין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמרינן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ומשני כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא ובפ״ק דחולין נמי מסיק לעולם אין שליח עושה שליחותו ומשום הכי האומר לחבירו צא ותרום אין חזקתו תרום ואע״ג דרב נחמן קאמר ליה מ״מ משמע דתלמודא הכי מסיק תירץ ר״י דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליחן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לתרום דאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נ) וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות מהכא נמי מוכח דלעיל איירי בשוייה שליח ודו״ק מ״ו נראה דמוכיח מ״ו כן דאי לעיל איירי בלא שוויה שליח כלל ואפ״ה סגי בגילוי דעת דניחא ליה א״כ הכא אי נמי תרם אחר אמאי לא להוי תרומה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה לתרום ע״י שליח שהרי ציוה ואמר לשלוחו שיתרום לו כן נראה שהוא דעת מ״ו ולפי דברי ב״י נלע״ד דיש לחלק דשאני הכא דלא גילה דעתו דניחא ליה בהאי אחר:
(נא) שהשליח חושש שמא לא יסמוך עלי כו׳ ר״ל וא״כ למה אתרום בחנם בשלמא אי יודע שכריו תרום א״כ מי שתרם לא ירא מחששא זו וא״כ יותר יש לתלות בשליח מבאחר.
(נב) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומות וכ״כ הסמ״ג עשה קל״ד דהכי מסקינן בפ״ק דחולין [דף י״ב] ומ״ש דכן פסק ר״ת אבל רבינו שמשון פסק וכו׳ מבואר בתוספות בפרק בכל מערבין [דף ל״ב] בד״ה רב ששת טעם מחלוקת זה:
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לה) פֵּרוֹת הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, וְאֵינָם צְרִיכִים לִטֹּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה, אֶלָּא כָּל הַתּוֹרֵם מֵהֶם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם אֶחָד מֵהֶם וְלֹא יָדַע חֲבֵרוֹ, וּבָא הוּא וְתָרַם, אִם הָיוּ מְמַחִין זֶה עַל זֶה, אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה; וְאִם לָאו, אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. וְאִם לֹא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה. וְנִרְאֶה לִי שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה, ה״ה בְּמַעֲשֵׂר. אֲבָל לִתְרוּמָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין לִתְרוּמָה שִׁעוּר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(עב) ממשמעות המשנה בדין הסמוך שם בכ״מ בשם הר״י קורקוס
(עג) משנה ג׳ פ״ג דתרומות
(עד) מהירושלמי שם אליבא דכ״ע ופי׳ ממחין פירש הכ״מ שם מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד סומך על מה שעושה חבירו ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם
(עה) פי׳ הר״י קורקוס שאין ידוע אם הם ממחין וכרבי יוסי שם במשנה:
(°) פי׳ הכ״מ כשיעור תורה אחד מנ׳ ואצ״ל כשיעור שתרם חבירו
(עו) כרבי יוסי דמפרש דברי חכמים ותרומת השני תרומה דקאמר היינו אף תרומת השני תרומה כ״מ שם
(כ) ממחין זה על זה – פי׳ שהיו מוחין א׳ על חבירו שלא נתרצה בתרומתו של חבירו והיינו אחר שתי ההפרשות אמרינן בזה דתרומת הראשון הוה תרומה על כל פנים דהא באותו פעם לא היתה מחאה והוי כשאר שותפין וע״כ תרומת הראשון תרומה בכל גווני ולא של השני דתרומתו בטעות ואם לאו פי׳ שאין ידוע אם מוחין זע״ז אם תרם האחד כשיעור ודאי הוי כמו ברישא אלא דאם אין כשיעור ממילא גם תרומת השני תרומה דאמרינן דסומכין זע״ז וכל אחד יתרום כנ״ל לדעת הטור.
(סה) פירות השותפים כו׳ – ז״ל העט״ז פירות השותפים חייבים בתרומות ומעשרות דגבי תרומה כתיב תרומותיכם וגבי מעשר כתיב מעשרותיכם לשון רבים של שנים משמע ואין צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה דמסתמא כל אחד שליחות חבירו עושה בשותפות ואם תרם א׳ מהן בלא דעת חבירו ובא חבירו ותרם תרומה שנייה מפני שלא ידע שחבירו תרם אם ידוע בענינם שדרכם לסמוך זה ע״ז ואחד מחזיק מה שחבירו עושה ואם ידע זה שחבירו תרם לא היה הוא תורם והיה סומך על חבירו אפי׳ היה יודע שחבירו לא תרם כשיעור עין שלו או רעה או יפה או בינונית לא היה משנהו אין תרומת השני תרומה שהרי חברו שדרכו לסמוך עליו תרם והוי כשלוחו ואפי׳ לא תרם הראשון אותו השיעור שהיה הוא תורם כגון שתרם הראשון כשיעור עין רעה והוא עין יפה אפ״ה תרומת הראשון תרומה ותרומת השני אינה תרומה ואם לאו שאינו ידוע אם דרכן לסמוך זה על זה אם לא אלמא הם שותפין סתמא אע״ג דאמרינן שותפין סתמא אין צריכין ליטול רשות זה מזה וכל התורם מהם תרומתו תרומה ה״מ כשאין השני מגלה דעתו אם הוא עין רעה או יפה או בינונית אז אמרינן אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה שהרי הראשון עשה שליחותו וכוון דעתו אבל אם לא תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אלא פחות ממנו הא חזינן שלא היה שלוחו של השני שהרי לא כוון דעתו ותרומת שניהם תרומה כל אחד בעד חלקו כן נ״ל לפרש דעת הרמב״ם בפ״ד דתרומו׳ לפי מה שהבין שם הכל בכ״מ ומעתה תמיהני על מה שסיים דבריו בש״ע כאן ונראה שבזמן הזה במעשר כו׳ בשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו כו׳ אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו׳ הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה שלא יגרע ולא יוסיף מדינו לכך כ״ל דבזמן הזה בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה דבמעשר כיון שהפריש הא׳ מעשר כראוי הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום ובתרומה נמי בזמן הזה כיון דשיעורה בכל שהוא וזה שהפריש הראשון הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום. נ״ל.
(לב) הזה – כתב הש״ך תמיהני דבשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו׳ הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה לכך נ״ל דבזה״ז בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה עכ״ל:
(פא) וא״צ כו׳ – ואע״ג דבירושלמי פ״ק והביאו הר״ש שם מתני׳ א׳ מסיק כאן להלכה כו׳ דדוקא דיעבד גמ׳ דידן לא ס״ל הא דירושלמי דברפ״ב דקדושין משמע דאפילו דיעבד לא ממש״ש הואיל כו׳ אתם ולא שותפין כו׳ ולא התורם את שאינו שלו ומדקאמר ולא התורם כו׳ משמע דאפילו דיעבד וכן בגטין נ״ב א׳ תי׳ על אפטרופין כאן להאכיל כו׳ דלא כמ״ש בירושלמי שם וכן אתי כולהו בכה״ג כגון בשותפין שלא תרם כשיעור וכ״ש לר״ע וער״ש שם וכן באריס כמ״ש בסל״ז אם עד שלא כו׳:
(פב) אם היו ממחין כו׳ – ירושלמי והביאו הר״ש שם מה אנן קיימין כו׳ מה כשיעור כו׳ ופסק כר׳ יוסי שהוא מפרש דברי חכמים כמ״ש בפי׳ שם אלא דהל״ל דוקא כשיעור חברו וי״ל משום דבספ״ק דתמורה תני דברי ר׳ יוסי בלשון חכמים אבל מ״מ אינו מוכרח דפליגי גמ׳ אירושלמי די״ל כשיעור חבירו וגם לא ביאר בסתם מהו. ופי׳ ממחין זע״ז דלא כהר״ש ופי׳ שכ״א סומך על חבירו ועבה״ג:
(פג) ואם לא תרם כו׳ – דמש״ש תרומת השני תרומה ר״ל גם השני דר״ע וחכמים ל״פ בראשון כלל ור״י בא לפרש אימתי פליגי או להכריע:
(פד) ונ״ל שבזה״ז כו׳ – דבריו צ״ע דבמעשר מהו שיעור חבירו ששיעורו מפורש ועש״ך:
(פה) אבל לתרומה כו׳ – דכולם שוין בשיעורה ואין נ״מ עתה בין עין יפה או כו׳:
פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב׳ תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה.
(ע) ומה שכתב ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל בפ׳ בכל מערבין:
(עא) פירות השותפין חייבים בתרומות ומעשרות בפרק ראשית הגז (חולין קלו.) וטעמא משום דכתיב מעשרותיכם תרומותיכם:
(עב) ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכו׳ זה נלמד מדין אריס דלקמן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נב) פירות השותפים חייבים כו׳ דכתיב מעשרותיכם תרומותיכם:
(נג) אם היו ממחין זע״ז פי׳ הראשון מוחה בשני שלא יפריש אבל השני לא מחה בראשון בשעה שהפריש הלכך אין תרומת השנייה תרומה והא דאמרינן דשותפין א״צ ליטול רשות רו׳ היינו מסתמא אבל אם מוחה אין חבירו יכול לחרום על חלקו בע״כ והא דקאמר סתם אם היו ממחין זע״ז כו׳ היינו משום דאין מדרך שימחה בראשין שהרי צריכין ליתן תרומה אלא שאם תרם הראשין בעין רעה ובא שני לתרום וליתן יותר בעין יפה בזה קאמר שאם מוחין זע״ז כו׳. ועייי בכ״מ פ״ד דתרומות שפי׳ בע״א ממ״ש כאן שפי׳ שם ממחין מל׳ המחהו אצל חנוני שאחד סומך על חבירו ודבריו מבוארים שם יפה ויתייניב שם מתוך כתבו כמה קושיות שקשיא גם כאן על רבינו שלכאורה הוא דלא כמ״ש הירושלמי שהביא ב״י ע״ש ובש״ע רשמתי קצת מינייהו ע״ש בסעיף ל״ה:
(נד) תרומת שניהם תרומה דהראשון לא תרם אלא על חלקו:
(נג) תרם אחד מהם וכו׳ משנה פ״ג דתרומות פליגי בה ר״ע וחכמים ור׳ יוסי ובירושלמי מפרש דאם היו ממחין זה על זה פי׳ מוחין ד״ה אין תרומה השנייה תרומה דהא כשתרם הראשון עדיין לא מיחה חבירו וברשות תרם דאין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכשבא השני וחזר ותרם והראשון מיחה בידו לפיכך אין תרומתו תרומה ואם אין הראשון מוחה בידו ד״ה גם תרומת שנייה תרומה דגלו אדעתייהו דכל אחד תרם על חלקו ולא על חלק חבירו כי פליגי ר״ע סבר סתם אין ממחין ותרומת שניהם תרומה ורבנן סברי סתמן ממחין ותרומת הראשון תרומה ורבי יוסי סבר אם תרם הראשון ששיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ופסקו הרמב״ם והסמ״ג ורבינו כר׳ יוסי וכתב הסמ״ג הטעם משום דתנן סתם משנה כמותו בפ״ק דתמורה [דף י״ב]:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לו) הָאוֹמֵר לְאֶחָד לִתְרֹם, וְהָלַךְ לִתְרֹם, וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְרֹם, אִם שִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: תְּרֹם מִן הַצָּפוֹן, וְתָרַם מִן הַדָּרוֹם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם לָאו, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין וס״ל דְּכָל שֶׁבִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת, אֲפִלּוּ לֹא שִׁנָּה, לֹא הָוֵי תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(עז) משנה ד׳ פרק ג׳ דתרומות
(עח) כ׳ הכ״מ בשם ר״י קורקוס דס״ל דאפילו ר׳ יוחנן דפליג אריש לקיש בקדושין דף נ״ט ע״א דאתי דבור ומבטל דבור מודה הכא וע״ש
(עט) וכ״כ הראב״ד שם בהשגה וכרבי יוחנן בענין קדושין שם
(כא) אם שינה השליח – פי׳ תרתי בעינן שינה שליח וביטול שליחותו דבביטול לחוד לא סגי דלא אתי דבור ומבטל דבור ובשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל דהו כזה לכך בעינן תרוייהו.
(סו) וביטל המשלח שליחותו קודם שידע – וזה לא ידע ותרם.
(פו) אם שינה כו׳ – ירושלמי שם והביא הר״ש ודברי הרמב״ם תמוהין דשם בירושלמי לא אמרו אלא אליבא דר״ל ור״י פליג עליה וכמ״ש בגמ׳ ברפ״ג דקדושין וגם רבא שני שם אליבא דר״ל בע״א וכבר השיגו הראב״ד וז״ש בהג״ה וי״א כו׳ וכן הקשה הטור עליו אלא דמה שהקשה ל״ל לביטולו כיון ששינה כבר תי׳ בר״ש שם דכה״ג ליכא קפידא וע״כ צ״ל כן אליבא דר״ל להירושלמי:
כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה.
(עג) תרם האחד מהם ובא השני ותרם וכו׳ בפ״ג דתרומות תנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר״ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ״א תרומת הראשון תרומה ר׳ יוסי אומר אם תרם אחד כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם האחד כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי מה אנן קיימין אם בממחין אף ר״ע מודה אי בשאינן ממחין אף רבנן מידים אלא אנן כינן קיימין בסתם ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דממחין היינו שמוחין זה על זה וקאמר דבהא אפי׳ ר״ע מודה דכיון דכשתרם הא׳ עדיין לא מיחה חבירו נמצא שתרם ברשות שאין השותפין צריכים ליטול רשות זה מזה וכשבא הב׳ ותרם אם הראשון מוחה בידו מחאתו מחאה ואין תרומת הב׳ תרומה ואם אין האחד מוחה בידו אפילו רבנן מודו משום דגליא דעתיה דמעיקרא לא תרם אלא על חלקו ולא על חלק חבירו אלא בסתם אנן קיימין ר״ע סבר סתם אינן ממחין ורבנן סברי סתמן ממחין ונסתפקו בירוש׳ אם ר׳ יוסי מפרש דברי חכמים או חולק עליהם וסבר הרמב״ם ז״ל שהוא מפרש דבריהם.
(עד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומה:
ומה שכתב רבינו עליו ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל״ל שינה וכו׳ דברים של טעם הם אלא שהרמב״ם סמך על הירושלמי דאהא דתנן בפ״ג דתרומות הרשה את בן ביתו את עבדו ואת שפחתו לתרום ובטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה קאמר בירושלמי ולית הדא פליגא על דרשב״ל דאמר אין אדם מבעל שליחות בדברים תפתר כגון שא״ל לך קבע בצפון והלך וקבע בדרום:
ומה שכתב ואם שינה אפי׳ לא בטיל השליחות אינה תרומה ל״ק דגרסינן בפ׳ התקבל (גיטין סה:) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות בגרוגרות ועירב לו בתמרים תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב ושני רב יוסף כאן בשלי כאן בשל חבירו ופירש״י בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה אבל אי קשיא הך קשיא דכיון דלא איצטריך הירושלמי לאוקומי כששינה אלא כי היכי דלא תפלוג ארשב״ל לא הו״ל להרמב״ם לאוקמא בהכי דלא קי״ל בהא כר״ל אלא כרבי יוחנן דפליג עליה ואמאי אתי דבור ומבשל דבור כדאיתא בקידושין פ׳ האומר (קידושין נט:) ואסיקנא התם לרשב״ל בתיובתא וכבר השיגו הראב״ד ז״ל השגה זו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נה) כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינוי דברים של טעם הן אלא שהוא ס״ל כר״ל דאין אדם מבטל שליחותיה בדברים אבל רבי יוחנן פליג עליה ואמר אתא דיבור ומבטל דיבור ב״י) ונראה דזה קשיא רבינו על הרמב״ם הלא קי״ל כרבי יוחנן לגבי ר״ל וא״כ אפי׳ בלא שינוי נמי וכמ״ש הב״י אלא אי קשיא הך קשיא עכ״ה):
(נו) ואם שינה אפי׳ לא ביטל כו׳ ז״ל ב״י ולק״מ דהא תירץ רב יוסף דבשלו אם אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לי בגרוגרות עירובו עירוב ופירש״י משום דלא איכפת ליה בשלו (ולפ״ז צ״ל לדברי הרמב״ם דאיירי בתורם השליח משלו על חבירו והלשון שאמר תרום לי מן הצפון כו׳ לא משמע ליה כן דה״ק וממילא דברי ב״י צ״ע ומהתימא דלא מצינו חולק בפוסקים דכ״ע ס״ל דבין בשלו ובין בשל חבירו אין עירובו עירוב וכמ״ש בא״ח סימן ת״ט וע״ש בב״י עכ״ה׳] אבל הראב״ד השיגו בדבר אחר ועיין בבית יוסף:
(נד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום וכו׳ בפ״ד דתרומות וכ״כ הסמ״ג בעשה סי׳ קל״ד וכתב כן ע״פ משנתינו בפ״ג הרשה את בן ביתו או עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם בטל תרומתו תרומה ועל פי הירושלמי דמפרש אליבא דריש לקיש דאמ׳ בריש פרק האומר בקידושין [דף נ״ט] באשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה בה קודם שקידשה אינה חוזרת דלא אתי דבור ומבטל דבור צריך לתרץ דהא דתנן בתרומה דאתי דבור ומבטל דבור ואם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומ׳ היינו דוקא ששינה כגון שא״ל תרום מן הצפון וכו׳ ורבי׳ הוקשה לו ל״ל ביטל וגם שינה דהא אם בטל אפי׳ לא שינה השליח קי״ל דבור מבטל דבור כר׳ יוחנן דפליג אריש לקיש בפרק האומר דאיפסיקא הלכתא לשם כותיה וכן בשינה אפילו לא ביטל קי״ל דאם עבר השליח ע״ד משלחו לא עשה ולא כלום כדכתב בח״מ סימן קפ״ב וכתב ב״י דהך ל״ק דבשנוי כזה מצפון לדרום וכיוצא בזה דלא איכפת ליה תרומתו תרימה אי לאו דביטל שליחותו דבכה״ג אמרינן גבי עירוב ערב לי בתמרי ועירב לו בגרוגרות דבשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה אלא דהא קשיא ודאי דכיון דביטל למה לי דשינה וכן השיגו הראב״ד דכיון דקי״ל כר׳ יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור אפי׳ לא שינה והירושלמי דמוקי לה בשינה אינה אלא אליבא דר״ל דלא אתי דבור ומבטל דבור הילכך בעינן תרתי ביטל ושינה אבל לרבי יוחנן אפילו אם תמצי לומר דבשינה כה״ג דלא איכפת ליה הויא תרומה אי לאו דביטל מ״מ בביטול לחודא בלא שינה נמי לא הויא תרומה וצ״ע ועיין קצת יישוב לזה במ״ש בכ״מ בשם הר״י קורקו״ס ועוד האריך שם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לז) אָרִיס שֶׁתָּרַם, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וְעִכֵּב, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם עִכֵּב, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם עִכֵּב, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פ) תוספתא פ״ק דתרומות ודוקא בדיעבד ולא לכתחלה מהא דקדושין דף מ״א ע״ב שם בשם הר״י קורקוס
(סז) תרומתו תרומה – דמסתמא שליח שוייה.
אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה.
(עה) אריס שתרם ובא ב״ה ומצא וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ד מהלכות תרומה והוא תוספתא בפ״ק דתרומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לח) אַפּוֹטְרוֹפְּסִין תּוֹרְמִין נִכְסֵי יְתוֹמִים.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פא) שם בתוספתא ועיין בח״מ סי׳ ר״ץ סעיף י״ד
(כב) נכסי יתומים – בפרק הנזקין אמרינן בזה דוקא להאכילם אבל לא להניח וכן כתוב בסמ״ג סי׳ קל״ד וכ״כ בכ״מ שהרמב״ם לא הוצרך להביאו לפי שסמך על מ״ש בהל׳ נחלות.
(סח) תורמין כו׳ – ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרינן בגיטין דף נ״ב וכ״כ העט״ז.
(לג) תורמין – ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרי׳ בש״ס דגיטין:
(פז) אפטרופסין כו׳ – העתיק לשון התוספתא אבל מש״ש בסיפא להאכיל קאי גם ארישא וכמ״ש בגטין שם וכמ״ש בח״מ סי׳ ר״ץ:
האפוטרופסין תורמין על של יתומים.
(עו) האפוטרופסין תורמין על של יתומין משנה בפ׳ הניזקין (גיטין נב.) יתומין שסמכו אצל ב״ה או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לט) הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאִם הָיוּ הַבְּעָלִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶם, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פב) שם בתוספתא ורישא בידוע שנתייאשו הבעלים והא דפליגי ת״ק ור״ש במשנה ח׳ פרק כ״ו דכלים איירי בסתמא
(כג) הגנב והגזלן – לפי שקנאו בייאוש בעלים כל שאין מרדפין אחריהם.
(סט) תרומתן תרומה – דקנאן ביאוש והוי הם הבעלים.
(ע) אין תרומתן תרומה – דכיון דרודפין אחריהם הא חזינן דלא מייאשו.
(לד) והאנס – לפי שקנאו בייאוש הבעלים כל שאין מרדפין אחריהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מ) הַבֵּן וְהַשָּׂכִיר וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה, תּוֹרְמִין עַל מַה שֶּׁהֵם אוֹכְלִין, אֲבָל לֹא עַל הַשְּׁאָר.
באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פג) שם בתוספתא
(עא) על מה שהם אוכלין – שהרי אוכלין ברשות בעה״ב אבל לא על השאר שאין אדם תורם דבר שאינו שלו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מא) הַבֵּן, כְּשֶׁאוֹכֵל עִם אָבִיו, וְהָאִשָּׁה בְּעִסָתָהּ, תּוֹרְמִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פד) שם בתוספתא
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מב) הַפּוֹעֲלִים, אֵין לָהֶם רְשׁוּת לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פה) ממשנה ד׳ פ״ג דתרומות
(פח) הפועלים כו׳ – ואפילו בדיעבד כמ״ש בתוספתא שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מג) פּוֹעֵל שֶׁאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת: כְּנֹס לִי גָּרְנִי וּתְרֹם, וְתָרַם, וְאַחַר כָּךְ כָּנַס, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(פו) שם בתוספתא וסיים שם שאין הגורן נכנס אא״כ נתרם
(כד) ותרם ואח״כ כנס – אין בזה שינוי דגם הבעה״ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אלא א״כ תרם תחלה.
(עב) תרומתו תרומה – ואין זה שינוי שליחות דכנוס שאמר בעה״ב ע״כ לאו דוקא שיכנוס ואח״כ יתרום שהרי אין דרך להכניס אא״כ נתרם.
(לה) כנס – דאין בזה שינוי דגם בעה״ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אא״כ תרם תחלה:
(פט) פועל כו׳ – כ״ה גירסתו שם אבל גירסא שלנו אם א״ל בע״ה כנוס לי גורני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אא״כ נתרם וכ״כ הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מד) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִשֶּׁלּוֹ, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁתְּהֵא תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה אִם הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. {הַגָּה: וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם אָמַר: בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי, תִּנָּתֵן לַכֹּהֵן; וְאִם לָאו, טְעוּנָה גְּנִיזָה (טוּר).}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(פז) משנה ספ״ג דתרומו׳ ומנחו׳ דס״ז ע״א
(פח) וכ״כ הרמב״ם שם ממימרא דרב יהודה אמר רב ערכין דף ו׳ ע״א והטעם דטעונין גניזה דחיישינן דלשם הקדש לשמים הפרישה והוא אסור בהנאה בזמן הזה רש״י
(כה) גזרו חכמים כו׳ – משום בעלי כיסין שיתלו פירותם בעובד כוכבים שיפטרו מתרומה.
(כו) טעונה גניזה – דשמא בלבו לשמים.
(עג) גזרו חכמים כו׳ – משום בעלי כיסים שיתלו ממונם בעובד כוכבים כדי לפטרם.
(עד) טעונה גניזה – שמא בלבול שמים בד״א בא״י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח״ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא״צ לתרום ואינה תרומה כלל. הרמב״ם וכ״כ העט״ז.
(לו) גזרו – משום בעלי כיסים שיתלו פירותיהם בעובדי כוכבים כדי לפטרם מתרומה:
(לז) גניזה – שמא בלבו לשמים וכתב הרמב״ם בד״א בא״י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח״ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא״צ לתרום ואינה תרומה כלל:
(צ) עובד כוכבים כו׳ משלוקדושין מ״א ב׳ וכנ״ל ס״ל:
(צא) גזרו כו׳ – מנחות ס״ז א׳:
נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה.
ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל אינה תרומה כלל.
(עז) נכרי שתרם משלו וכו׳ עד אינה תרומה כלל הכל דברי הרמב״ם בפ״ד והוא במנחות פ׳ רבי ישמעאל (מנחות סו.) אלא שמ״ש רבינו על של ישראל היה נראה שהוא יתר כנטול דמי שהרי אינו בדברי הרמב״ם וגם בגמרא לא משמע כן אלא בתורם פירותיו מיירי דהכי איתא בגמרא חלת נכרי בארץ ותרומתו בח״ל מודיעין אותו שהוא פטור ודייק מינה הא תרומתו בארץ אסור ומדמעת ומסיק דהיינו מדרבנן אבל מדברי התוספות נראה בספ״ק דבכורות (יא:) דמפרשי דהא דתנן בפ״ג דתרומות הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה בתורם משלו על ישראל:
(עח) ומה שכתב ומדרבנן הוא תרומה מפרשא טעמא בגמרא משום בעלי כיסין וכתב הרמב״ם בלשון הזה ומדבריהם גזרו שתהיה תרומה משום בעלי כיסין שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתנה אותו בנכרי כדי לפטרו ואצל ח״ל כתב הרמב״ם כלשון הזה אבל נכרי שהפריש תרומה בח״ל לא גזרו עליה ומודיעין אותו שא״צ ואינה תרומה כלל:
(עט) ומה שכתב בודקין הנכרי שהפרישה וכו׳ בפ״ק דערכין (ו.) אמר רב יהודה אמר רב נכרי שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אם בדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים. פירש״י מכריו. מתבואה של עצמו: אם אמר בדעת ישראל הפרשתי. שלמקום שתרומה של ישראל הולכת תלך זו: טעונה גניזה. ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הלכך יגנזוה ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נז) נכרי שתרם משלו על של ישראל ז״ל ב״י הכל מדברי הרמב״ם אלא שמ״ש רבי׳ של ישראל היה נראה שהוא יתר כנטיל דמי שאינו בדברי הרמב״ם ולא בגמרא משמע כן אלא בתורם פירותיו מיירי כו׳ עכ״ל ונראה לתרץ בדוחק דשל ישראל דקאמר ר״ל שתורם אדעתא דשל ישראל וכמ״ש אח״כ בפירוש:
(נח) ומדרבנן היא תרומה ומפרש טעמא בגמרא משום בעלי כיסין פי׳ שלא יהיו העשירים תולין פירותיהן בנכרים כדי לפוטרה מתרומה (ונראה דר״ל דמאחר שהתבואה של נכרים חייב מדבריהם מטעם גזירת בעלי כיסין שלא ימכרו את תבואתם לנכרי בדבר מועט כדי לפטרו מהתרומה א״כ ממילא תרומתן תרומה כדון נותן תרומה מדבר שחיוב מדבריהם על שחיובו מן התורה ועמ״ש לעיל בסעיף מ״ה עכ״ה):
(נט) אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה ר״ל שלמקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו:
(ס) טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא לבו לשמים לשם הקדש ובזמן הזה עסיקינן דהקדש אסור בהנאה רש״י ועי׳ לעיל בס״ס רנ״ח שכתב רבינו בשם הרמב״ם ז״ל נכרי שהתנדב לצורך בית הכנסת מקבלין ממנו לכתחילה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה שמא בלבו יחשב לע״א עכ״ל וגם טעם זה י״ל כאן בתרומה לדעת הרמב״ם:
(נה) נכרי שתרם משלו על של ישראל וכו׳ בפ״ג דתרומות תנן הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש ובגיטין ס״פ שני [דף כ״ג] קאמר והא נכרי וכותי דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו דתנן הנכרי והכותי שתרמו משלהם תרומתן תרומה וכו׳ ופירש רש״י שתרמו את שלהן תרומתן תרומה ואסורה לזרים דסבר אין קנין לנכרי בא״י להפקיע מקדושת מעשר והקדש נכרי הקדש כדילפינן מאיש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ״ל אלמא דמיירי בנכרי שתורם משלו על שלו והכי משמע במנחות פרק ר׳ ישמעאל [דף ס״ז] דתניא חלת נכרי בארץ ותרומתו בח״ל מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת מדקתני מודיעין אותו שהוא פטור אלמא דמיירי בתורם משלו על שלו ודכוותא בתרומתו בארץ נמי בתורם משלו על שלו וקתני דאסורה ומדמעת וכ״כ הרמב״ם פ״ד והסמ״ג סי׳ קל״ד בעשה בסתם הנכרי שהפריש תרומה משלו ולא כתב על של ישראל וא״כ קשה אדברי רבינו שכתב על של ישראל ונראה דרבינו בא לפרש דלא תימא דוקא משלו על שלו תרומתו תרומה מדרבנן מטעם איש איש דהקדש נכרי הקדש כדפירש״י בגיטין שכתבתי בסמוך אבל משלו על של ישראל לא תקנו חכמים דליהוי תרומה דאף בישראל שתורם על של ישראל שלא מדעתו קמיבעיא ליה בגמרא כדלעיל בסמוך ונהי דפשטינן התם דתרומתו תרומה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו וכאילו הוא שלוחו אבל נכרי משלו על של ישראל דאינו שלוחו כדילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אפי׳ תרם נכרי משלו על של ישראל מדעתו לא הויא תרומה כיון דאינו יכול להיות שלוחו קמ״ל דתרומתו תרומה מדרבנן דלפי הטעם דקאמר במנחות [ס״ז] דרבנן גזרו שיהא תרומה משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנום לנכרי וימרחם נכרי מפקע ליה ממעשר השתא אין חילוק בין משלו על שלו בין משלו על של ישראל בכל ענין איכא למיגזר משום בעלי כסין ועוד הביא ב״י מ״ש התוס׳ ספ״ק דבכורות [סוף דף י״א] בד״ה טבלים שאתה וז״ל דהא דאמרינן תורמין משל נכרי בנכרי התורם על של ישראל איירי כדתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה עכ״ל אלמא דהא דתנן הנכרי והכותי דבע״כ בתרמו משלהן על שלהן איירי כדפי׳ ס״ל לתוס׳ דבתורם משלהן על של ישראל נמי איירי ואע״ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דאיכא מירוח דנכרי אידך דאין הנכרי נעשה שלוחו אפ״ה תקנת חכמים הוא דליהוי תרומה משום גזירת בעלי כסין וע״פ דברי התוס׳ הללו כתב רבינו על של ישראל ור״ל אף בזו שתרם משלו על של ישראל נמי הוי תרומה וכ״ש משלו על שלו ודו״ק: ומ״ש ובודקין הנכרי שהפרישה וכו׳ מימרא דרב יהודה אמר רב פ״ק דערכין [דף ו׳] פי׳ חיישינן שמא לבו לשמים לשם הקדש הלכך אם לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה פי׳ שלמקום שתרומה של ישראל הולכת תלך זו טעינה גניזה דהקדש אסור בהנאה וטעונה גניזה בזמן הזה וע״ל ס״ס רנ״ט. ומ״ש בד״א בא״י וכו׳ פי׳ בא״י דתרומה דאורייתא היא גזרו משום בעלי כיסין והצריכוהו ג״כ לבדקו אבל בח״ל דאפילו גבי ישראל לא הויא אלא מדרבנן לא גזרו על של נכרי אטו בעלי כיסין וכיון שאינה תרומה כלל אלא נאכלת לזרים א״צ לבדוק את הנכרי דלא אמרו דצריך לבדוק אלא כשהיא נעשית תרומה דשמא לבו לשמים להקדישה הקדש נכרי הקדש ומשום הכי גבי חלה ופטר חמור שהפריש נכרי כיון שאינה חלה ופטר חמור כלל ואפילו מדרבנן לא הצריכוהו לבדוק וכ״כ ב״י בסוף הלכות חלה ע״ש והשתא ניחא דלא כתבו רבינו להאי בד״א בא״י וכו׳ אלא לאחר שכתב דין בדיקת הנכרי:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(מה) הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר: תְּרוּמָה, וְאָמַר: מַעֲשֵׂר; מַעֲשֵׂר, וְאָמַר: תְּרוּמָה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(פט) משנה ח׳ פ״ג דתרומות
(עה) לא אמר כלום – שהרי מקדיש הוא כמו נדר ובנדר בעינן פיו ולבו שוין כדלעיל סי׳ ר״י.
(ד) (ש״ך ס״ק ע״ה) שהרי מקדיש הוא. ע׳ בס׳ אשל אברהם א״ח מהרב בעל פורת יוסף זצ״ל (סי׳ תמ״ח סק״ח):
אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה״ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן.
אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירימו אותם ואח״כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד.
נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד.
לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא״כ נתן לו שכר שמירתו תחלה.
כתב הרמב״ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי. בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה. אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע״כ. ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור.
אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו.
וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו.
בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת.
בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת.
בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה.
ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד.
כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפילו הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפילו מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל.
פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפילו אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן.
אף על פי שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן. וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל א״צ לעשר אלא מדרבנן. ואצ״ל בלוקח מן הנכרי. ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל.
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפילו לוקח מנכרי.
(פ) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותן מן הגורן לעיר וכו׳ ברייתא בסוף פרק הזרוע (חולין קלד:) אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה:
(פא) אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים וכו׳ ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים וכו׳ בפ׳ הזרוע (שם) ונתן ולא שיטול מעצמו:
(פב) ומה שכתב ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהן וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ׳ י״ב וכן כתב סמ״ג:
(פג) ומה שכתב ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם בריש פרק עד כמה (בכורות כו:):
ומה שכתב ואסור לישראל להניחן לסייען שם הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועה ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו:
(פד) נותן תרומה לכהן ע״מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן וכו׳ פ״ק דקידושין (ו:):
(פה) וכן אסור להם שיחטפו תרומה ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור וכו׳ בפרק הזרוע (חולין קלג.):
(פו) לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו וכו׳ בפרק עד כמה כתבתיה בסמוך:
(פז) כתב הרמב״ם רשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו וכו׳ פ׳ י״ב מהלכות תרומה והוא ברייתא בפ׳ עד כמה (בכורות כז.):
(פח) ומה שכתב בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד מב׳ כהנים אלו בחנם וכו׳ בירושלמי דדמאי פ״ו ואוקמוהו לברייתא זו דפ׳ עד כמה הכי כי היכי דלא תקשי לרבי יוחנן דאמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה:
(פט) ומיהו בבכורות פ׳ עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי וכו׳ אבל בבכור זרוע לחיים וקיבה אסור כלומר וקשיא להרמב״ם שסובר דבכור ושאר מתנות שוים לתרומה ואמת הדבר דהתם לא קתני דרשאי לומר הילך סלע זה וכו׳ אלא בתרומה וקאמר עלה בגמרא ותנא מ״ט לא אמר מתנות כהונה אמר לך תרומה דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלא לא אתי למטעי ביה הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למיטעי בהו סבר מיתחל קדושתייהו אד׳ זוזי ואתי למנהג בהו מנהג חולין ופירש״י אבל הני מתנות ובכור דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור בשר זרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ישראל למכלינהו צלי בחרדל כי היכי דעביד כהן הלכך אתי האי כהן למיטעי בהו וסבר כיון דבני קנייה נינהו תתחל קדושתייהו אד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפ׳ הזרוע והא ודאי שאם הרמב״ם היה מפרש כן לא היה כותב מ״ש ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דהאי תנא ס״ל כב״ש דאמרי׳ (שם לב:) ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וס״ל דה״ה לשאר מתנות והיינו דקאתי למנהג בהו מנהג חולין כלומר להאכילם לישראל וצ״ל דס״ל דהא דאסור למנות ישראל עם הכהן על הבכור לב״ש היינו דוקא בלא פדיון אבל ע״י פדיון מותר והיינו דקאמר דקדושת דמים נינהו ואתי למיטעי לומר שכבר נתחללה קדושתם על הנך ד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ויאכילם לישראל משום הכי לא שרי למימר הכי אלא בתרומה דקדושה קדושת הגוף אבל לא בשאר מתנות וכיון דאנן לא קי״ל כב״ש אלא כב״ה דשרו למנות עליו אפילו נכרי ממילא משמע דכי היכי דשרי למימר הכי בתרומה שרי נמי בבכור ושאר מתנות:
ומה שכתב עוד ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבריה וכו׳ זה פשוט שם ופירש״י אם היה כהן נותן סלע כדי שיתנוהו לכהן אחר קרובו אסור משום דכיון דלדידיה חזי נראה ככהן המסייע והרמב״ם לא חשש לכתוב בהדיא וכהן לכהן לא משום דכיון דכתב רשאי ישראל לומר משמע בהדיא דוקא ישראל הוא רשאי לומר כן אבל לא כהן:
(צ) אסור לעשות סחורה בתרומות ומעשרות כו׳ משנה בפ״ז דשביעית וכתב ר״ש דטעמא משום דדילמא אתי בהו לידי תקלה:
(צא) כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים פשוט בפ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות סו.) ובפרק הערל (יבמות ע.) ובכמה דוכתי ומקרא מלא הוא וכהן כי יקנה נפש וגו׳:
ומה שכתב ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפי׳ נרצע אינו אוכל וכו׳ בר״פ הערל ולמדו כן מדכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש ודרשו תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים:
וכהן אפילו ערל וטמא שאינן אוכלין מאכילין לנשיהם ולעבדיהם משנה ר״פ הערל:
(צב) בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו וכו׳ ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו וכו׳ משנה בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות סו.):
(צג) כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו וכו׳ ג״ז משנה שם והתם מפ׳ טעמא. ודע דהתם משוה כ״ג שנשא אלמנה לכהן הדיוט שנשא גרושה וא״ת למה השמיט רבינו דין כ״ג שנשא אלמנה י״ל מפני שאין כ״ג בזמן הזה ואין להקשות דא״כ כל דינים הללו הו״ל להשמיט שהרי אין אכילת תרומה בזמן הזה מפני שכולנו טמאים די״ל שכתבם משום דנפקא לן מינה להאכיל בחלת ח״ל וכ״כ הוא ז״ל בסמוך:
(צד) בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת וכו׳ פשוט שם וטעמא משום דעבדי מלוג אוכלים בשבילה והיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צ״ב אוכלים בשביל בניה:
(צה) הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אינם אוכלים וכו׳ ג״ז פשוט שם משום דשאינו ילוד אינו מאכיל:
(צו) ואם הניחה מעוברת וגם יש לה זרע ממנו אם יש בהם זכר וכו׳ שם (סו.) במשנה בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי בתרומה מפני חלקו של עובר ופירש״י והניחה מעוברת. אע״פ שיש לה בנים ממני והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צ״ב לפי שהן של יורשיה ויש לעובר בהן חלק ואין לעובר כח להאכיל בתרומה ותניא בברייתא הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלים כדרך שהיא אוכלת עבדי צ״ב לא יאכלו מפני שהן חלקו של עובר רשב״י אומר זכרים כולם יאכלו נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום וא״כ הויא נקבה פסל׳ דכיון שכל אותם שלפנינו נקבות יש לו לעובר חלק בהם ואפילו היא נקבה וכתב הרא״ש לענין פסק הלכה נראה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים ואם יש לו אחים אינו פוסל כרשב״י דאמר ייכרים יאכלו כולם דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוטא. אבל הרי״ף פסק דלית הלכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הלכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ח מה׳ תרומה ודברי רבינו כאן הם ע״פ פסק הרא״ש ז״ל:
(צז) ומה שכתב ובת כהן שנשאת לכהן והניחה מעוברת וכו׳ שם אמרו לו לרבי יוסי מאחר שהעדת בנו על בת ישראל לכהן אף בא כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר א״ל זו שמעתי וזו לא שמעתי ובגמ׳ איבעיא להו טעמא דרבי יוסי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא או דלמא משום שאינו ילוד אינו מאכיל למאי נ״מ לעובר במעי כהנת ואסיקנא התם בקשיא למ״ד דטעמיה משום שאינו ילוד אינו מאכיל וא״כ כל שהוא במעי כהנת מאכיל כאילו נולד כבר והיינו לפסק הרא״ש אבל להרי״ף ולהרמב״ם שפסקו דאין לעובר קנייה ולא חלק עד שיולד אע״פ שהוא במעי כהנת אינו מאכיל כלל ומיהו אמר ועבדי מלוג אוכלים מפני שהיא בת כהן ואע״ג דתנן התם העובר פוסל ואוקמיה בגמרא בבת כהן משום דכתיב בנעוריה פרט למעוברת לא אמרו כן אלא בבת כהן לישראל דהכי איתא בגמרא אי בת כהן לישראל היא פסיל לה בנעוריה פרט למעוברת משמע אבל בת כהן לכהן אפילו מעוברת בנעוריה מיקרי כיון שאינה מעוברת אלא מכהן:
(צח) בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה כלל לאכול משנה שם ובפרק יש מותרות (פו פז.) ומה שאמר מת הזרע חוזרת משנה בפ׳ יש מותרות:
(צט) בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת משנה בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:) ובפרק יש מותרות (יבמות פה:):
(ק) בת כהן נשואה לישראל חש״ו פוסלה ובת ישראל נשואה לחש״ו כהן אינו מאכילה משנה וגמ׳ בפ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות סז. סח. סט.):
(קא) ישראל שבא על בת כהן באונס או בפתוי אינו פוסלת ואם נתעברה ממנו פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או בפתוי אינה אוכלת עד שתלד משנה שם (סט.):
(קב) כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפי׳ הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת והלכה הבת ונשאת לממזר וכו׳ עד שהרי זרע הישראל קיים הכל במשנה פ׳ אלמנה לכ״ג (יבמות שם):
(קג) בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכלת בשבילו ונשאת לישראל וכו׳ בת אותו זרע חוזרת לאכול וכו׳ משנה שם בפרק יש מותרות:
(קד) אע״פ שאין עתה תרומה נ״מ לחלה וכו׳ בא ליתן טעם למה כתב כל דינים אלו הואיל ואין אכילת תרומה בזמן הזה:
(קה) אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל אינו חייב לעשר אלא אדרבנן וכו׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) אהא דדריש התם מכנפשך דלוקח חייב פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא מפני מה חרבו חנויות בית הינו ג׳ שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואף על פי שהרמב״ם כתב כן בה׳ מעשר ולא בה׳ תרומה אין לומר דלא תיפטר מדאורייתא אלא ממעשר ולא מתרומה דא״כ מאי פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב לישני ליה נהי דבמעשר לא מיחייב בתרומה מיהא חייב אלא ודאי אף מתרומה פטור מדאורייתא ולא כתבה הרמב״ם גבי מעשר אלא משום דקרא גבי מעשר כתיב:
ומה שכתב על לוקח מן הנכרי ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בא״י כן משמע בהקומץ רבה (מנחות לח.) בהא דתניא אר״ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין וכו׳ וכ״כ התוס׳ בס״פ השואל (בבא מציעא קא.) ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) וכ״כ הראב״ד בפי״א מהלכות מעשר אצל דברי הרמב״ם שם ובפ״ה מה׳ תרומות נראה דאף מדרבנן פטור ואע״פ שהוא סבור דאין קנין לנכרי בא״י להפקיע מתרומה ומעשרות כמבואר בדבריו פ״א מהלכות תרומה וגם סמ״ג כתב בשם רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורים בתבואה של נכרי בזמן הזה הואיל ואף בקדושת ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי וכ״כ מורי רבינו יהודה וכן הכרח עכ״ל:
ומיהו כתב הרמב״ם דהיינו דוקא כשנגמרה מלאכתו בידי נכרי אבל אם לקחן ישראל מיד נכרי אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים בכל מן התורה וכתבו רבינו בסמוך בשמו וגם סמ״ג כתב כן:
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה וכו׳ כ״כ התוס׳ בהפועלים ובהקומץ רבה ובפ״ק דבכורות בשם ר״ת משום דקשיא ליה דבהפועלים דרש״י תבואת זרעך ולא לוקח ובפ״ק דבכורות (יא:) משמע דלוקח אפילו מנכרי חייב לעשר מן התורה ותירץ דבהפועלים מיירי בלוקח אחר מירוח ובפ״ק דבכורות איירי בלוקח קודם מירוח מתבואת זרעך קרינן ביה ואע״פ שכתבו שם התוס׳ דריב״ם משני איפכא דהלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה לא חשש רבינו לכתוב אלא דברי ר״ת משום דאיהו מריה דתלמודא טפי ועוד דהרמב״ם פסק כמותו בפ״ב מה׳ מעשר ועוד דלדבריו צריך לחלק בין לוקח מישראל ללוקח מנכרי וכמ״ש סמ״ג דהלוקח מנכרי הוי איפכא דלוקח קודם מירוח חייב ולוקח אחר מירוח פטור ולפי׳ ר״ת לוקח מנכרי ולוקח מישראל שוים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) דכתיב בה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליה אם יש לו זרע משום צד. שמעתי טעם ללימוד זה מדהו״ל למכתב ואין לה זרע ולא ב״כ דרשינן מ״ש וזרע כאילו אמר ויש לה זרע וסיים ואמר אין לה הא כיצד ומוכרחין לפרש דה״ק דאין לה זרע עתה כיון דיש לה זרע לזרעה או זרעה חי משום צד אינה חוזרת לבית אביה. ויהו טעם דרשה שדרשינן כה״ג אמ״ש ועד אין בה הא יש בה אפילו עד אחד אינה שותה אע״ג דכל מקום שנא׳ עד הו״ל שנים:
(יא) ומיהו מדרבנן חייב לעשר וז״ל ב״י ובפ״ה מהלכות תרומות נראה מדברי הרמב״ם דאף מדרבנן פטור ואע״פ שהוא סבור שאין קנין לנכרי בא״י להפקיע מתרומות ומעשרות כמבואר בדבריו פ״א מהלכות תרומה וגם סמ״ג כתב דשמא אפילו מדרבנן פטורים בתבואה של נכרי בזמן הזה הואיל ואף בקדושת ישראל אין שם חיוב מן התורה עכ״ל וגם הרמב״ם סכר דתרומה בזמן הזה מדרבנן אפילו בא״י כמ״ש רבינו בשמו בריש הסימן ומ״ש הרמב״ם דאין קנין לנכרי בא״י נ״מ לענין שכתב הרמב״ם גופא בפ״א וז״ל כותי שקנה קרקע בא״י לא הפקיע כו׳ לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ״ל ר״ל ומיירי בבית ראשון. וצ״ע מ״ש הב״י שנראה מדברי הרמב״ם שפטור הא בהדיא כתב הרמב״ם שפטור כמש״ר בשם הרמב״ם בסמוך פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא״י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכולן ומשמע דאפי׳ מדרבנן פטור דכל היכא דחיובא מדרבנן כתב אצלו בפי׳ דחייב מדרבנן {עד כאן המגיה}) ודוחק לתרץ ששם מיירי שאינו לוקחו ממנו אלא אוכל מפירות הנכרי כשהם עדיין ברשותו ומיהו י״ל דפטור מכולם דקאמר הרמב״ם י״ל ר״ל מדאורייתא דאל״כ קשה גם כן דמלשון רבינו שכתב ל׳ הרמב״ם כו׳ משמע דלא פליג עליה ובהדיא כתב רבי׳ כאן דחייב לעשר מדרבנן והו״ל לכתוב והרמב״ם כתב בלשון פלוגתא. אבל בסמוך מוכח בהדיא דהרמב״ם ס״ל דפטור אפי׳ מדרבנן כמ״ש בפרישה ורבי׳ שכתב ל׳ הרמב״ם לא דקדק בלשונו כמו שדרכו בהרבה מקומות (והעתיקו משום דינים אחרים שכתב אחר זה {עד כאן המגיה}). ועי׳ בכ״מ בפ״א מה׳ תרומות שכתב שם המחלוקת שהיה בין חכמי צפת שחכם אחד קם לפסוק כמ״ש הטור כאן ומנהגם היה מעולם לעשות כהרמב״ם שלא לעשר מתבואה הלקוחה מנכרי ואותו חכם שינה מנהגם ופיתה אחרים שיקבלו על עצמן לעשות כדבריו וכתב שאח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן הדברים ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי העולם לא יעשר אדם הלוקח מהנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה משום לא תתגודדו ועוד משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ואיתא בגמרא בההיא דשמואל דא״ל אכול מישחא ואי לא כתיבין עלך זקן ממרא עכ״ל ע״ש ואותו חכם היה מהר״ר יוסף חתן מהר״ר אהרן אב״ד מפוזנא ז״ל והמחלוקת היה בימיו:
(סא) תקנו חכמים שיטפל בו כו׳ משום הפסד תרומה:
(סב) אלא מדעת הבעלים שנאמר ונתן ולא שיטול מעצמו מדאיתא בפרק הזרוע ב״י והרמב״ם מפיק מקרא אחרינא. והיינו דוקא כשמפרישין בעיר דאילו בשדה ובגורן כבר כתב רבינו לעיל במעשר עני דהעניים באין ונוטלין אותן בע״כ וכאן כתב דאסור הן תרומה הן שאר מתנותיו אם לא שתאמר שמתנותיו דוקא קאמר ר״ל של כהן:
(סג) ואסור לישראל להניחן ולסייען ואם עשו כן חיללו ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו גמרא:
(סד) יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה כו׳ פרש״י בפ״ק דקידושין דף ו׳ ע״ב יצא ידי נתינה ומוכר לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין לו תרומות ומעשרות בשכרו כו׳ ובפדיון הבן קאמר לעיל סימן ש״ה דמותר אלא שלא יעשה כן שמפסיד שאר הכהנים:
(סה) וכן אסור להם שיחטפו כו׳ לכאורה היה נראה דר״ל בשעה שלוקחין מיד הבעלים וברשותן לא יטלו בדרך חטיפה אבל שוב ראיתי שפירש״י בפרק הזרוע דף קל״א ע״א ודף קל״ג ע״א ז״ל בעלים ששולחין המתנות ביד תינוקת להוליכן לכהן אסור לכהן אחר לחטוף מידיהן שנאמר ונתן ולא שיחטוף מעצמו עכ״ל וא״כ צ״ע למה כתבו רבי׳ הרי כבר כתב דשלא מדעת הבעלים אסור ושמא י״ל שרבינו לא כיון במה שאמר וכן אסור להם שיחטופו כו׳ לחטיפה שאמור בגמרא אלא אתא לאשמועינן דין חדש מסברא דנפשיה שאפי׳ אם הבעלים נותנין לו מדעתו אל יטול דרך חטיפה:
(סו) ולא בכור לשומר עדרו יש לדקדק דלעיל ס״ס שי״ז כתב ז״ל רועה כהן שנותן הבהמה בחצר כו׳ עד לא אמרינן כיון שהוא רועה שלו הקנה לו חצירו שיקנה לו הבכור מיד כו׳ משמע שפשוט לו שיתנו הבכור לרועה ואף א״ת ששם איירי שנתן לו שכר שמירתו תחילה מ״מ אינו פשוט שיתנו לו שהרי לפעמים אסור אפילו ליתנו לו:
(סז) אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור כצ״ל וכן הגיה מ״ו וכ״כ בספרי הרמב״ם להדיא וכן מצאתי בי״ד של כתב ונראה דר״ל דהבעלים נותנין לכהן התרומה בשביל הטובה שעשה הכהן עמו או שיעשה עמו (ואפשר דה״ה אם אומר שנותן לו בשביל מה שנתן לו אבי אמו ישראל שהוא ג״כ אסור וזהו שדקדק רבי׳ באומרו בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן כו׳ בחנם כו׳ ודו״ק עכ״ה):
(סח) אבל בבכור זרוע לחיים וקיבה אסור ומפרש בגמרא הטעם דתרומה דקדושת הגוף היא כיון דלא מתחלא לא אתי למטעי ביה אבל הני קדושת בכור ומתנות דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור מתנות לישראל מוכרן ותו לא בעי ישראל למכילנהו בצלי ובחרדל כי היכי דבעי כהן הלכך אתי האי כהן למטעי בהו וסבר כיון דבני קנייה נינהו תתחל קדושתייהו אהנך ד׳ זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי כן מפרש רש״י שם אבל הרמב״ם מפרש בע״א ב״י:
(סט) אבל כהן לכהן אסור פירש״י אם הכהן נותן סלע כדי שיתננה לכהן אחר קרובו אסור משום דכיון דלדידיה חזיא נראה ככהן המסייעו:
(ע) אע״פ שלוקח מכהן ומוכר לכהן דדילמא אתי בהו לידי תקלה ר״ש:
(עא) כהן שנשא ישראלית מאכילה כו׳ דכתיב וכהן כי יקנה נפש וגו׳:
(עב) אפי׳ נרצע אינו אוכל כו׳ דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש ודרשו תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים ובסמוך כתב רבינו שאע״פ שאין לנו עתה תרומה מ״מ נפקא מיניה גם לנו בדינים הללו לענין חלה:
(עג) וכהן אפי׳ ערל וטמא כו׳ שעומדין ליתקן:
(עד) כהן הדיוט שנשא גרושה וה״ה לכ״ג שנשא אלמנה אלא מפני שאין עתה כ״ג השמיטו רבינו ב״י:
(עה) עבדי מלוג לא יאכלו שהם אוכלים בשבילה והיא עצמה אינה אוכלת הואיל שבאיסור קיימה אצלו ג״כ עבדיה אינם אוכלים בשבילה:
(עו) ועבדי צאן ברזל יאכלו שהם אוכלים בשבילו שנחשבים כשלו שהרי הוא חייב באחריותן:
(עז) היא ועבדיה אוכלין בין של מלוג כו׳ דהיא אוכלת בשביל זרעה ועבדי מלוג אוכלין בשבילה ועבדי צ״ב אוכלים בשביל הבנים:
(עח) לא היא ולא העבדים אוכלים עד שתלד דכל זמן שהולד במעי אמו נחשב כזר והרי עכשיו אין לה זרע מכהן והעבדים אין להם בעלים שיאכילו אותן:
(עט) תאכל היא וכל העבדים ולא חיישינן שמא תלד זכר והעובר אינו מאכיל ויפסול חלקו בעבדים דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות הו״ל זכרים מיעוטא אשיר״י:
(פ) ועבדי צ״ב לא יאכלו פי׳ שמא יהא העובר זכר וכל עבדי צ״ב יהיו שלו דאין לנקבה במקום זכר כלום ואף אם יהיה העובר נקבה הרי יש לו ג״כ חלק בעבדים ופוסל חלקו:
(פא) ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה כו׳ דבת כהן לא שייך למימר שהעובר הוא זר:
(פב) ויש לה זרע או שהניחה כו׳ דזרע של ישראל פוסלת:
(פג) או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת בשומרת יבם לא משום קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ובארוסה לא משום דגזרינן שמא תשתה היא כוס של תרומה ותתן לאביה ולאחיה ולאמה הואיל שהיא עדיין בבית אביה פרק אלמנה לכ״ג דף ס״ז:
(פד) אפילו מתה אמו ר״ל של ממזר דהיינו בתה:
(פה) וילדה ממנו בן אבל אם ילדה בת ואותה בת נישאת לעבד הולד כשר כמוה דנכרי ועבד הבאין על בת ישראל הולד כשר כיון שאין קידושין שלהן תופסין וכמבואר באבן העזר: (תאכל אחר מות אביו ר״ל אביו של הבן האחרון דהיינו בנו של ישראל עכ״ה):
(פו) ופוסל את אם אמו אע״פ שמתה אמו:
(פז) ויש לה זרע ממנו פי׳ ומת בעלת ישראל:
(פח) נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה פי׳ ונ״מ לענין כל הדינים הנזכרים:
(פט) אבל זורע ומוכר כו׳ פי׳ אפי׳ לנכרי משום דכתיב עשר תעשר ואכלת ולא מוכר אלא שחכמים חייבו למוכר אפי׳ מוכר לישראל שלא ימכרנו עד שיעשר תחילה:
(צ) וכן הלוקח אפי׳ מישראל כו׳ ויודע שהישראל שמכר לו בודאי לא עשרו (וצ״ע דבסמוך כתב רבינו דאיירי בשלקחה מעם הארץ שהוא ספק ואם לקחה מחבר א״צ לעשר עכ״ה) וא״צ לומר בלוקח מן הנכרי דכתיב תבואת זרעך:
(צא) ומיהו מדרבנן חייב לעשר עיין בדרישה.
(צב) כזורע בתוך שלו אפי׳ לוקח מנכרי דתבואת זרעך קרינן ביה:
(נו) אסור לכהן וכו׳ ואף אחר שהורמו וכו׳ כלומר אף אחר שהורמו שאין שם איסור אינו דרך כבוד שיטלום מעצמן כדאיתא פ׳ הזרוע:
(נז) כתב הרמב״ם ורשאי ישראל כו׳ עד אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה טובת הנאה אסור כצ״ל פי׳ דנראה כמוכר מתנות כהונה בדמים:
(נח) ומ״ש ומיהו בפ׳ עד כמה וכו׳ כלומר וקשיא להרמב״ם שכתב דבכור ושאר מתנות שוים לכהונה והא דמחלק תלמודא בין תרומה לשאר מתנות ה״ט דתרומה דקדושת הגוף לא אתי למטעי למנהג בה מנהג חולין אבל שאר מתנות דקדושת דמים הן אי שרית בהו טובת הנאה אתי למיטעי ולנהוג בהם מנהג חולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפ׳ הזרוע ועיין בר״פ עד כמה [דף כ״ז] ובפרש״י לשם ועיין בב״י שכתב ליישב דברי הרמב״ם
(נט) ומ״ש רבינו דכהן לכהן אסור שם מפורש בברייתא ופירש״י שאם היה כהן נותן סלע לישראל כדי שיתנוהו לכהן אחר קרובו אסור דנראה ככהן המסייע כיון דלדידיה חזיא:
(ס) אסור לעשות סחורה וכו׳ פי׳ ר״ש דטעמא דדילמא אתי בהו לידי תקלה:
(סא) כהן הדיוט שנשא גרושה וכו׳ משנה ר״פ אלמנה לכ״ג ועבדי מלוג לא יאכלו לפי שהן שלה וכיון שהיא חללה ואינה אוכלת גם עבדיה אינן אוכלין אבל עבדי צאן ברזל הן שלו והוא אוכל גם עבדיו אוכלין ועוד מפרש בגמרא טעמים אחרים ואע״ג דבאלמנה לכ״ג נמי הכי דינא לא כתבו רבינו כיון שאין כ״ג בזמן הזה אבל אכילת תרומה אע״ג דאינו נוהג בזמן הזה לפי שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אפ״ה כתבם רבינו משום דנ״מ להאכיל חלת ח״ל כמ״ש בסמוך וכך כתב ב״י:
(סב) בת ישראל שנשאת לכהן וכו׳ שם ורבינו ה״ק דאם יש לה זרע ממנו ואינה מעוברת לד״ה היא והעבדים אוכלין וכו׳ וטעמא שהרי עבדי מלוג אוכלין בשבילה כיון שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל נמי אוכלין בשביל בניה:
(סג) הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו נמי לד״ה לא היא ולא העבדים אוכלין דשאינו ילוד אינו מאכיל אבל אם היא מעוברת וגם יש לה זרע בהא פליגי תנאי ופסק הרא״ש כרשב״י דאם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים דתלינן דהעובר היא נקבה ואין לה חלק בנכסים א״נ הוא נפל ולא תלינן שהוא זכר כיון שהוא המעוות אבל אם כולן נקבות היא ועבדי מלוג אוכלין דכיון שהיא אוכלת בשביל בנותיה גם עבדיה אוכלין בשבילה ועבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר דהעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו בין שהוא זכר בין שהיא נקבה ואף ע״פ דהרי״ף והרמב״ם בפ״ח דהלכות תרומות פסקו דעובר אין לו זכייה ואין לו חלק עד שיולד רבינו פסק לחומרא וכדעת הרא״ש:
(סד) ובת כהן שנשאת לכהן וכו׳ כך הוא להרא״ש דפסק דעובר יש לו זכייה דהיא ודאי אוכלת כיון שהיא בת כהן ועבדיה נמי אוכלין משום דהא דעובר אינו מאכיל אינו אלא מטעם דעובר במעי זרה זר הוא א״כ כל שהוא במעי כהנת לאו זר הוא ומאכיל כאילו נולד כבר:
(סה) בת כהן שנשאת לישראל וכו׳ משנה שם ונפקא לן מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל הא יש לה זרע לא תאכל ומכנעוריה דרשינן פרט למעוברת:
(סו) בת ישראל מאורסת לכהן וכו׳ עד בשביל זרעה מכהן הכל משנה בפרק אלמנה לכ״ג ובפ׳ יש מותרות:
(סז) אפילו למ״ד לא בטלה וכו׳ בפ׳ הפועלים [דף פ״ח] יליף לה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת דהכי משמע זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר ומדרבנן המוכר חייב לעשר קודם שימכור ואם עבר ומכר טבל הלוקח חייב לעשר:
(סח) ומ״ש ואצ״ל בלוקח מן הנכרי וכו׳ בפרק השולח [דף מ״ז] אפליגו רבה ור׳ אלעזר אם יש קנין לנכרי בארץ להפקיעה מתרומות ומעשרות ומכל מצות התלויות בארץ או אם אין קנין לנכרי וכו׳ ומפרש רבינו דלא נחלקו אלא אם יש קנין מדאורייתא אבל מדרבנן לכ״ע אין קנין חייב לעשר והוא מדברי התוס׳ בס״פ השואל [דף ק״א] ובפ׳ הפועלים לשם וכך הוא דעת הראב״ד בהשגות סוף פי״א דהלכות מעשר דעל מ״ש לשם הרמב״ם דתבואה של נכרי פטורה מן המעשר כתב אמר אברהם חייבין מדרבנן ובסמוך בלשון הרמב״ם כתוב ג״כ דאם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום משמע דאפילו מדרבנן פטור וחולק עליו רבינו מיהו בסמוך כתבתי דנקטינן להקל על כי דברי הרמב״ם:
(סט) ומ״ש ודוקא בלוקח אחר שמירחום וכו׳ כ״כ התוס׳ בפרק הפועלים בשם ר״ת דכשלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר דהיינו מירוח וגמר הוא מלאכתן הוי כאילו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה ואפילו בלוקח מנכרי כדמוכח בפ״ק דבכורות (בכורות י״א) והיינו בלוקח קודם מירוח ומרחן ישראל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(מו) הִפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם, הֲרֵי זֶה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם (במדבר יח, כז).
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צ) ברייתא גטין דף ל״א ע״א כפי׳ רש״י והתוספות שם
(עו) ה״ז תרומה כו׳ – דדוקא בסעיף מ״ה שכוון לומר תרומה ואמר מעשר שבעל בדבור פיו מה שהיה במחשבתו אין תרומתו תרומה משא״כ הכא.
(צב) הפריש כו׳ – קדושין שם ושבועות כ״ו ב׳ ועתוס׳ כגטין ל״א א׳ ד״ה כך כו׳ (ונראה דלא פליגי רבנן כו׳) וד״ה במחשבה כו׳ (וכן ודאי דבלא דיבור כו׳) וכ״כ בבכורות נ״ט ובמנחות נ״ד:
(ליקוט) הפריש כו׳ – י״ט י״ג וש״מ כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כו׳ ורבנן ל״פ עליה דאבא אלעזר ב״ג אלא בת״מ ובפ״א דתרומה חמשה לא כו׳ האלם כו׳ ואמר בירושלמי משום ברכה דוקא וברפ״ב דקדושין מה להנך שכן כו׳ ובפ״ג דשבועות (כ״ו ב׳) משום דהוי תרומה וקדשים ב׳ כתובים כו׳ וכ׳ תוס׳ בגטין ל״א וש״מ דאף בתרומת מעשר ל״פ רבנן אלא לענין אומד אבל במחשבה ל״פ דקרא כתיב בגופיה ונחשב כו׳ וערש״י בגטין שם ד״ה ובמחשבה נותן עיניו בצד זה כו׳ ותרוייהו נפקי כו׳ והאי דיליף כו׳ וכן אמרינן בפ״ק דחולין (ז׳ א׳) ודלמא ר״מ נתן עיניו כו׳ ואע״ג די״ל דדמאי שאני (ועתוס׳ בחולין שם ו׳ ב׳ ד״ה והתיר כו׳ ואומר ר״ת כו׳ וכן משמע כו׳) וכ״מ בתוס׳ דגטין שם (סד״ה במחשבה) מ״מ אין לחלק וראיה (דבחולין שם מיירי בודאי) מדקאמר שם לא נחשדו כו׳ ובדמאי מותר כמ״ש בפ״ד דחלה (ער״ש שם במתני׳ ו׳ שכתב אע״פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח כו׳. וצ״ע) וכ׳ תוס׳ שם וש״מ דמ״מ אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת וי״ט כמ״ש בפ״ה די״ט (ל״ו ב׳ במתני׳) ואפי׳ דמאי כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״ד א׳ במתני׳) ופ״ז דדמאי דע״כ לא שרי ר׳ יהודה בר״פ כ״א דשבת משום נותן עיניו כו׳ אלא במדומע אבל לא בטבל ואף במדומע פליג עליה רשב״א בברייתא וכ״ש ת״ק ונראה דת״ק פליג ג״כ ארשב״א ואוסר אף ליתן עינו אף במדומע מדקאמר בגמ׳ ר״י כרשב״א ס״ל מכלל דת״ק פליג אבל ע״י קריאת שם מע״ש מותר להפריש אף טבל כמ״ש בפ״ז דדמאי וכל זה ה״ה לחלה (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מז) הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה עַל תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה תְּרוּמָה.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צא) ממשנה דסוף טבול יום
(עז) ה״ז תרומה – ואם לאו אינה תרומה.
(לח) נתקיים – ואם לאו אינה תרומה. ש״ך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מח) הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, וְנִחַם עֲלֵיהֶם, הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין שְׁאָר נְדָרִים, וְתַחֲזֹר חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עח) ותחזור חולין כמו שהיתה – והפירות טבלים עד שיפריש פעם שניה אותם שהפריש תחלה או פירות אחרות.
(צג) ה״ז נשאל כו׳ – עירובין ל׳ ב׳ נדרים נ״ט א׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מט) הָאוֹמֵר: שֶׁל מַעְלָה תְּרוּמָה וְשֶׁל מַטָּה חֻלִּין, אוֹ בְּהֶפֶךְ, דְּבָרָיו קַיָּמִים.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צג) ירושל׳ סוף פ״ד דתרומות
(עט) דבריו קיימים – שהדבר תלוי בדעת התורם.
(לט) קיימים – שהדבר תלוי בדעת התורם:
(צד) האומר כו׳ – ירושלמי ספ״ד אמר מה שלמעלן תרומה מה שלמטן חולין מה שלמטן תרומה מה שלמעלן חולין לדעתו הדבר תלוי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נ) הַתּוֹרֵם אֶת הַגֹּרֶן, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָה עַל הַכֶּרִי וְעַל מַה שֶׁבַּקֻּטָּעִין (פי׳ שִׁבֳּלִים קְטוּעִים שֶׁלֹּא נִדּוֹשׁוּ) וְעַל מַה שֶּׁבַּצְּדָדִים וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. הַתּוֹרֵם אֶת הַיֶּקֶב, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לִתְרֹם עַל מַה שֶׁבַּחַרְצַנִּים וְעַל מַה שֶּׁבַּזַּגִּים. הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר שֶׁל שֶׁמֶן, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַל מַה שֶּׁבַּגֶּפֶת (פי׳ פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים); וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן, אֶלָּא תָּרַם סְתָם, נִפְטָר הַכֹּל, שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁתְּרוּמָה עַל הַכֹּל.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צד) תוספתא פ״ג דתרומות וקצתו איתא במשנה ד׳ פ״ה דמעשרות
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נא) הַתּוֹרֵם כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים, וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים בְּצַד הַכַּלְכָּלָה, הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁבְּלִבּוֹ לִתְרֹם עַל הַכֹּל.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צה) שם בתוספתא
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נב) אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַיָּפֶה. וְנִרְאֶה לִי דְּהַשְׁתָּא דִּלְאִבּוּד אָזְלָא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, אֵין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ; וּמִיהוּ בְּמַעֲשֵׂר הַנִּתָּן לְלֵוִי וּלְעָנִי, יֵשׁ לְהַקְפִּיד בְּכָךְ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(צו) (°) מכאן עד סעיף ס״ו הוא לשון הרמב״ם שם בפרק ה׳ דתרומה:
משנה ד׳ פ״ב דתרומות
(צה) ונ״ל דבזה״ז כו׳ – דכל מה שתורם הוי מהרע ועתוס׳ דיבמות פ״ט א׳ ד״ה אין. ועוד אר״י כו׳:
(צו) ומיהו כו׳ – דהם מותרין אפילו בטומאה כמ״ש בסעיף ס״ז וכ״ש במעשר עני:
ואין תורמין אלא מן היפה.
(נא) אין תורמין אלא מן היפה משנה בפ״ב דתרומות ודריש לה בגמרא פרק האשה רבה (יבמות פט:) מדכתיב בהרימכם את חלבו ממנו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מב) ואין תורמין שלא מן היפה שנא׳ בהרימכם את חלבו ממנו.
(מח) ואין תורמין אלא מן היפה וכו׳ כתב ב״י ויש בדברי רבינו ערבוב וכו׳ ולפעד״נ דט״ס הוא והבבות מהופכות וכצ״ל (ואין תורמין אלא מן היפה ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו) וקאי ואם תרם אין תרומתו תרומה על הני תרתי דתלוש ומחובר ומין שאינו מינו אבל לא קאי אהך דרע ויפה דרישא משום דאיכא לחלק דאם הוא כלאים בחבירו אין לתרום אפי׳ מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה כל שכן מן הרעה על היפה ואם אינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרעה אבל לא מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין מפני שאין הזונין מאכל אדם כדכתב הרמב״ם בפ״ה והסמ״ג עשה קל״ד וכדתנן במסכת תרומות פרק קמא ופרק שני וכבר הקדים רבינו שאין רצונו להאריך בדינים אלו אבל מ״ש אחר כך דאין תורמין מן היבש וכו׳ ולא מדבר שנגמר מלאכתו וכו׳ בהני תרתי אם תרם תרומתו תרומה כדתנן ספ״ק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(נג) אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ; וְאִם תָּרַם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹת מִין אֶחָד. כָּל מִין חִטִּים מִין אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וּדְבֵלָה מִין אֶחָד, וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מִן הַיָּפָה עַל הָרָעָה; וְאִם תָּרַם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ, תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע, אֲבָל לֹא מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה, וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, חוּץ מִן הַזּוֹנִין (פי׳ זֶרְעוֹנִים שְׁחֹרִים הַנִּמְצָא בֵּין הַחִטִּים) עַל הַחִטִּים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם אֹכֶל אָדָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צז) שם במשנה
(צח) משנה ב׳ פ״ק דכלאים וכת״ק
(צט) משנה ד׳ פ״ב דתרומות
(ק) שם במשנה פי׳ תאנים הם הלחים והגרוגרות הם היבשים ודבילה הם אחר שנתחברו יחד בעיגול
(קא) שם משנה ו׳
(צז) הקישות כו׳ – מתני׳ ספ״ב וכת״ק:
(ט) אין תורמין – ע׳ בתשו׳ נו״ב תניינא חלק אה״ע סי׳ קמ״ב טעם למה השמיטו הטור והמחבר דין מפריש מטהור על הטמא ע״ש:
(י) כל מין תאנים – עיין בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״א סי׳ ו׳ מה שהקשה על זה:
ולא ממין על שאינו מינו.
(נב) ומה שכתב ולא ממין על שאינו מינו ג״ז במשנה בפ״ב דתרומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נד) אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ; וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ; וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(קב) משנה שם ספ״ק
(פ) אין תורמין כו׳ ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו – שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור מיהו היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא הלכך בדיעבד תרומתו תרומה.
ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו.
(נג) ומה שכתב ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו׳ ואין תורמין מן התלוש על המחובר וכו׳ ג״ז משנה בפ״ק דתרומה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מג) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כו׳ ומכ״ש אם שניהם אין נגמרה מלאכתן: (ולא מן הלח על היבש וברמב״ם פ״ה דתרומות כתב כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר אין תורמין מזו על זו אא״כ דרכו להשתמר ב׳ ימים וכן ירק שדרכו להשתמר ג׳ ימים מצטרף ותורם מזה על זה ב״י עכ״ה):
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(נה) אֵין תּוֹרְמִין מֵהַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְאִם תָּרַם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם אָמַר: פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁים יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זֶה לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, וְנִתְלְשׁוּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְהוּא שֶׁהֵבִיאוּ שְׁנֵיהֶם שְׁלִישׁ בְּעֵת שֶׁאָמַר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קג) שם משנה ה׳
(קד) כרבי יוחנן קידושין דף ס״ב ע״א דתניא כוותיה בברייתא שם ע״ב
(קה) מהירושלמי פ״ק דתרומות
(פא) אין תרומתו כו׳ – דק״ו הוא ממין על שאינו מינו שזה וזה חייב בתרומה לא ק״ו לזה שאינו חייב בתרומה עדיין.
(פב) ונתלשו דבריו קיימין – דהואיל ובידו לתלוש אינו מחוסר מעשה.
(מ) ונתלשו – דהואיל ובידו לתלוש אין מחוסר מעשה:
ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נו) אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלַּח עַל הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִן הַיָּבֵשׁ עַל הַלַּח; וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(קו) תוספתא דתרומות פ״ד
(פג) אין תורמין כו׳ – משום דדומה לב׳ מינים מש״ה גזרו ביה הלכך בדיעבד הוי תרומה.
ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה.
(נד) ומה שכתב ואין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהלכות תרומות וכתב כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אא״כ דרכו להשתמר ב׳ ימים וכן ירק שדרכו להשתמר ג׳ ימים כגון המלפפונות כל שלקט בג׳ ימים מצטרף ותורם מזה ע״ז ויש בדברי רבינו עירבוב שכתב על כל הני אין תרומתו תרומה והא ליתא דהא בכל הני אם תרם תרומתו תרומה חוץ ממין על שאינו מינו ומן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש דבהנך אין תרומתו תרומה אבל בשארא תרומתו תרומה ואין להגיה ולומר דיש לגרוס ואם תרם תרומתו תרומה דאכתי ק״ל למה ממין על שאינו מינו ומהתלוש על המחובר וכו׳ תרומתו תרומה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מד) ואם תרם אין תרומתו תרומה ז״ל ב״י ויש בדברי רבינו ערבוב דברים שכתב על כל הני אין תרומתן תרומה והא ליתא דהא בכל הני אם תרם תרומתו תרומה חוץ ממין על שאינו מינו ומן התלוש על המחובר או איפכא ואין להגיה ולגרוס ואם תרם תרומתו תרומה דא״כ יהיה קשה ממין על שאינו מינו ומתלוש על המחובר דהרי שם אין תרומתו תרומה וי״ל דלא קאי אהני כ״א אדסמיך ליה אמן הלח על היבש דאם תרם תרומתו תרומה ולא בא לפרש דין קמאי כיון דאין נוהגין לע״ע לא רצה להאריך וכעין מ״ש אחר זה:
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(נז) אֵין תּוֹרְמִין מִפֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ עַל פֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְלֹא מִפֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה עַל פֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ; וְאִם תָּרַם, אֵינָהּ תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁנָה שָׁנָה (דברים יד, כב). לִקֵּט יָרָק עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד שֶׁלֹּא בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְחָזַר וְלִקֵּט אַחַר שֶׁבָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה, שֶׁזֶּה חָדָשׁ וְזֶה יָשָׁן. וְכֵן אִם לִקֵּט אֶתְרוֹג בְּעֶרֶב ט״וּ בִּשְׁבָט עַד שֶׁלֹּא בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְחָזַר וְלִקֵּט אֶתְרוֹג אַחֵר מִשֶּׁבָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ, אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמַּעַשְׂרוֹת תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת, וְט״וּ בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעַשְׂרוֹת הָאִילָן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קז) משנה ה׳ פ״ק דתרומות
(קח) ברייתא ר״ה די״ב ע״א
(צח) שנאמר שנה שנה – גמרא ר״פ בתרא דבכורות:
(צט) וכן אם ליקט אתרוג כו׳ – ברייתא וגמרא שם (בר״ה י״ד ט״ו):
(ק) מפני כו׳ – מתני׳ שם (בריש ר״ה) וגמ׳ (י״ב א׳) תנא לירקות ולמעשרות כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נח) אֵין תּוֹרְמִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּרוֹת הַפְּטוּרִים עַל הַחַיָּבִים, וְלֹא מֵהַחַיָּבִים עַל הַפְּטוּרִים; וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(קט) משנה ה׳ פ״ק דתרומות
ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין.
(נה) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל וכו׳ ולא מפירות שאינם חייבים בתרומה כגון לקט שכחה ופיאה והפקר וכו׳ משנה בפ״ק דתרומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מט) ומ״ש ואין תורמין מפירות הארץ וכו׳ עד ואם תרם אין תרומתו תרומה רבינו נקט בקצרה ולצדדין איתפרש דמפירות הארץ על פירות ח״ל וכו׳ ומפירות שאינם חייבים בתרומה וכו׳ פירושו אינה תרומה כל עיקר אבל כשאחר חיובו מדבריהם פירושו אינה תרומה גמורה דבתורם מדבר שחיובו מדבריהם ע״ד שחיובו מן התורה תנן תרומה ויחזור ויתרום ובתורם מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות וכ״כ הרמב״ם בפ״ה אבל רבינו הקדים בתחלת דבריו שאין רצונו להאריך בדינים אלו:
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(נט) תָּרַם מִדְּמַאי (פי׳ דָּא מַאי, כְּלוֹמַר פֵּרוֹת אוֹ תְּבוּאָה שֶׁנִּלְקְחָה מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵין יָדוּעַ אִם הֵרִים הַמַּעֲשֵׂר כָּרָאוּי, וְחַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת מִדְּרַבָּנָן). עַל דְּמַאי, אוֹ עַל וַדַּאי, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם מִכָּל אֶחָד מִפְּנֵי עַצְמוֹ.
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(קי) משנה ספ״ה דדמאי
(פד) תרם כו׳ – דוקא תרם אבל לכתחלה לא יתרום מן הדמאי על הדמאי דשניהם ספק ושמא א׳ תרם והב׳ אינו תרם וה״ל מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור וכל שכן שאין תורמין מן הדמאי על הודאי.
(פה) תרומתו תרומה – מן הספק.
אפילו אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה.
(נו) ומה שכתב אפילו אחד חיובו מד״ת ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה כן כתב הרמב״ם פ״ה מה׳ תרומות והוא נלמד ממתניתין דפ״ה דתרומות גבי תורם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב ומדמאי על הודאי:
(נז) ומה שכתב רבינו ואם תרם אין תרומתו תרומה טעות הוא דבתורם מדבר שחיובו מדבריהם על דבר שחיובו מן התורה תנן תרומה ויחזור ויתרום ובתורם מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות וכן פירש הרמב״ם בפ״ה מהלכות תרומה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מה) אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה ז״ל ב״י טעות הוא דבתורה מדבר שחיובו מדבריהם על דבר שחי בו מן התורה תנן תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ובתורם דבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומות ומעשרות וכ״פ הרמב״ם עכ״ל. ונלע״ד שרבינו לא נחית לפרש כל פרטי דיני תרומות ומעשרות על בוריין כמ״ש בתחלה כיון שאין נוהגין תרומות כו׳ לא אאריך כו׳ הלכך לא כתב אלא שאין בזה כדין תרומות וסמך אמה ששנה במשנה שבזה יתקן כך ובזה כך וק״ל:
באר הגולהש״ךטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ס) תָּרַם מִוַּדַּאי עַל דְּמַאי, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קיא) שם במשנה (ב׳)
(פו) תרם כו׳ – אבל לכתחלה לא דה״ל מן ודאי חיוב על ספק פטור.
(פז) תרומתו תרומה – מספק.
(פח) עד שיוציא כו׳ – דשמא הדמאי כבר נתרם וה״ל תרומתו זו עדיין טבל.
(מא) תרומה – מספק ולא תאכל חרומה זו עד שיוציא כו׳ דשמא הדמאי כבר נתרם וה״ל תרומה זו עדיין טבל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(סא) אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלָּקוּחַ עַל מַה שֶּׁגָּדַל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְלֹא הַלָּקוּחַ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל הַלָּקוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ בְּהֶפֶךְ.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(קיב) טור בשם ס׳ התרומות והב״י בשם התוספו׳ בפרק הפועלים ובסוף פ״ק דבכורות
(פט) אין תורמין מן הלקוח כו׳ – מפני שהלקוח אפי׳ מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מה״ת שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח וה״ל כמו מן הפטור על החיוב או איפכא וכן הלקוח מן העובד כוכבים אין חיובו כמו בלקוח מישראל.
(מב) הלקוח – מפני שהלקוח אפי׳ מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מן התורה (שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח) וה״ל כמו מהפטור על החיוב או איפכא (וכן הלקוח מעובד כוכבים אין חיובו כמו הלקוח מישראל):
(קא) אין תורמין כו׳ – דלקוח הוא מדרבנן כמ״ש בפ״ז דב״מ (פ״ח) ואין תורמין מד״ת על ד״ס ומד״ס על ד״ת כמ״ש בתוספתא אין תורמין מפירות א״י על פירות סוריא ולא כו׳ כנ״ל (בס״ק כ״א) ובמנחות ל״א א׳ קסבר אין קנין כו׳:
כתוב בסה״ת אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ״ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פירותיו ואצ״ל בלוקח מנכרי דלא.
(קיד) כתוב בס״ה אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל אינם אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי וכו׳ כן דקדקו התוס׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פח.) ובספ״ק דבכורות (יא.) מההיא דר״ש שזורי דפרק הקומץ רבה (מנחות לא.):
בפ״ו דדמאי תנן המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי יחלק לפניהם כלומר ואינו צריך לא לתרום ולא לעשר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו וכתב הרמב״ם בפ״ז מהלכות מעשר איזהו חוכר ואיזהו מקבל חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשתה הרבה בין עשתה מעט מקבל הוא שיקבל אותו בחלק ממה שתעשה חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהם וכך פירשו בירושלמי ומשמע לרבינו דטעמא דמקבל פטור מלתרום ומלעשר הוי משום דס״ל להאי תנא יש קנין לנכרי אבל הרמב״ם אע״פ שפסק דאין קנין לנכרי פסק כסתם מתני׳ דיחלק לפניהם וטעמו משום דבחלק הנכרי לא שייך לפלוגי בין יש קנין לאין קנין דאע״ג דאין קנין מ״מ אין ישראל חייב לעשר חלקו של נכרי ורבינו נמי אפשר דלא איירי בחלקו של נכרי דבההוא לית דין ולית דיין אלא בחלקו של ישראל קאמר דלמ״ד יש קנין א״צ לעשר כיון שאין הקרקע של ישראל:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם דאין קנין לנכרי בא״י הוא בפ״א מהלכות תרומה וטעמו מדאיפליג רבה ור״א במילתא בס״פ השולח (גיטין מז.) ומשמע התם דרב אשי ס״ל כרבה דאמר אין קנין דמתרץ מתני׳ אליביה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(פא) כתב בסה״ת וכו׳ כ״כ בהלכות א״י והוא מדברי התוס׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פ״ח):
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(סב) אֵין תּוֹרְמִין שִׁבֳּלִים עַל חִטִּים, וְזֵיתִים עַל שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים עַל יַיִן; אֲבָל תּוֹרְמִים שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹת צִמּוּקִים.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קיג) משנה ח׳ פ״ק דתרומות
(קיד) שם משנה ט׳
(צ) אין תורמין שבלים כו׳ – גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש והחמירו בגזירה זו ואמרו שאפילו אם תרם אינה תרומה.
(צא) אבל תורמין כו׳ – דדמי לתורם משני מינים שאינם כלאים זה בזה מן היפה על הרע דשפיר קעביד.
(קב) אין תורמין שבלים כו׳ – ירושלמי ספ״ק ר״א בשם רשב״ל ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן ממה שהוא מצוה את הלוי לתרום מן הגמור הדא אמר שאסור ליתן לו שבלין אבל משמע דאף על עצמו אסור לתרום וכמ״ש במתני׳ ספ״ק דחלה ואינן ניטלין כו׳ וע׳ סעיף נ״ד (ונשמט בטוש״ע שם עוד בבא ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכמ״ש במתני׳ ספ״א דתרומות והעתיקה הרמב״ם):
(ליקוט) אין תורמין שבלים כו׳ – ספרי פ׳ קרח כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב למה נאמר לפי שהוא אומר והרמותם ממנו שומע אני יתרום שבולין על חטין וענבים על יין וזיתים על שמן ת״ל כדגן מן הגרן מן הגמור מכאן אמרו התבואה משימרח והיין משיקפה והשמן משירד לבור (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(סג) תּוֹרְמִים זֵיתֵי שֶׁמֶן עַל זֵיתֵי כֶּבֶשׁ, אֲבָל לֹא מִזֵּיתֵי כֶּבֶשׁ עַל זֵּיתֵי שֶׁמֶן; מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל עַל הַמְּבֻשָּׁל, אֲבָל לֹא מִן הַמְּבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל; מִן הַצָּלוּל עַל שֶׁאֵינוֹ צָלוּל, אֲבָל לֹא מִשֶּׁאֵינוֹ צָלוּל עַל הַצָּלוּל; מִתְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִנְיָן מִגְּרוֹגָרוֹת עַל תְּאֵנִים בְּמִדָּה, אֲבָל לֹא תְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִדָּה וְלֹא גְּרוֹגָרוֹת עַל תְּאֵנִים בְּמִנְיָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְרֹם לְעוֹלָם בְּעַיִן יָפָה. וְתוֹרְמִים חִטִּים עַל הַפַּת, אֲבָל לֹא מִן הַפַּת עַל חִטִּים לְפִי חֶשְׁבּוֹן; וּבְכָל אֵלּוּ אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. ונ״ל דְּהָאִידָּנָא דִּתְרוּמָה לְאִבּוּד אָזְלָא, אֵין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם; וּמִיהוּ בְּמַעֲשֵׂר הַנִּתָּן לְלֵוִי וּלְעָנִי, יֵשׁ לְהַקְפִּיד בְּכָךְ.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קטו) שם פ״ב משנה ז׳:
(°) פי׳ עומדין לכבישה בחומץ והם רעים
(קטז) שם במשנה משום שהוא יפה לשתיה מן המבושל
(קיז) תוספתא פ״ד דתרומות
(קיח) ירושלמי פ״ב דתרומו׳ ותוספתא פ״ד ומייתי לה במנחות דף נ״ד ע״ב פי׳ תאנים לחים גרוגרות תאנים יבשים וכלי המחזיק מאה גרוגרות׳ לא מחזיק טפי מכ׳ תאנים
(קיט) תוספתא דתרומות פ״ד ופי׳ בכ״מ שהחטים נקראי׳ יפה מפני שהם מתקיימי׳ יותר מהפת ועוד שמהחטין יכול לעשות פת והפת אינו יכול להחזירו לחטין
(צב) ומיהו במעשר כו׳ – שלעולם צריכין לתת במדה יש להקפיד בכך.
(קג) מתאנים כו׳ עד במדה – איתא ג״כ במנחות נ״ד ב׳:
(קד) על החטים אלא לפי חשבון – כצ״ל וכ״ה בתוספתא שם וכ״כ כ״מ ע״ש:
(קה) ובכל אלו כו׳ – כנ״ל סנ״ג:
(קו) ונ״ל כו׳ – כנ״ל סנ״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(סד) אֵין תּוֹרְמִין חֹמֶץ עַל יַיִן, אֲבָל תּוֹרְמִין יַיִן עַל חֹמֶץ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קכ) שם בתוספתא וכחכמים דסברי דמין אחד הם אלא שאין תורמים מן הרע שהוא חומץ על היפה והוא היין
(צג) אין תורמין כו׳ – דה״ל מן הרע על היפה.
(צד) אבל תורמין כו׳ – שהיין והחומץ מין א׳ הם וה״ל מן היפה על הרע.
(קז) אין כו׳ אבל כו׳ – כר׳ ישמעאל בר״י בתוספתא פ״ד דמילתיה כרבנן כמש״ש ובב״ב פ״ד ואע״ג דבתוספתא שם מתיר חומץ על יין לפי חשבון ט״ס הוא וכן משמע בגמרא דב״ב שם דקאמר שהוא מהרע על היפה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(סה) הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן עַל הַיַיִן, וְנִמְצֵאת חֹמֶץ, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ, אֵינָהּ תְּרוּמָה; וְאִם אַחַר שֶׁתְּרָמָהּ הֶחְמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אִם סָפֵק, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. וְכֵן הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קכא) משנה ריש פ״ג דתרומות:
(°) פירוש אף ע״פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוון לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה
(צה) התורם כו׳ – והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אע״ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה.
(צו) אם ספק הוי תרומה – שאסור לזרים ויחזור ויתרום.
(מג) תרומה – שאסור לזרים והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אף ע״ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה. ש״ך:
(קח) התורם כו׳ – צ״ע דהא מתני׳ זו אתיא כרבי וכ״ה בתוספתא שם התורם חבית כו׳ דברי רבי שרבי אומר יין כו׳ ומ״מ הלכה כרבנן ואע״ג דסתם כאן במתני׳ כוותיה סתמא דספ״ב אתיא כריב״י כמ״ש בירושלמי ספ״ב מתני׳ דריב״י דא״ר ישמעאל בר״י משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה ר׳ אומר יין וחומץ שני מינין אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה כו׳ ואע״ג דתניא הבודק כו׳ ופליגי ר״י וריב״ל בב״ב צ״ו א׳ ההיא אתי אפילו לרבנן משום דלא נתכוין להפריש אלא יין וכמ״ש בתוספתא שם וחכ״א מין א׳ היה בלבו לתרום יין על יין מה שבידו חומץ אין תרומה כו׳ היה בודק כו׳ וכ״כ תוס׳ בב״ב פ״ד ב׳ ד״ה יין כו׳ וי״ל דמתני׳ נמי הכי מיירי וא״צ לומר דסתמא דמתני׳ סתרי אהדדי וההיא דתוספתא מיירי שהיה בלבו לתרום אף מהחומץ והרמב״ם כתב לשון מתני׳ וער״ש שם ותוס׳ ביבמות פ״ט א׳ ד״ה קישות כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(סו) אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מֵהַנִּשְׁאָר, וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.
ש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(צז) מפריש א׳ מעשרה כו׳ – ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ וגו׳ והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבו׳ שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בני ישראל לנחלה.
(מד) מעשרה – והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי וגו׳ וע״ל ריש הסימן:
(קט) אחר כו׳ – ע״ל סעיף י״ט:
(קי) מהנשאר – ער״ש בפ״ז דדמאי מתני׳ ד׳ ד״ה עשרה כו׳ וכ״כ תוס׳ על מתני׳ זו בכמה מקומות ע״ש ושם:
ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי.
(כא) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר וכו׳ אמאי דכתבה לעיל שמפריש תרומה גדולה קאי ומ״ש ויתנהו לכהן או ללוי בפרק ב׳ דכתובות (כתובות כו.) תניא רשב״א אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה מעשר ראשון דלוי הוא כר׳ אלעזר בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר״ע ראב״ע אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאמר ראב״ע אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא ומשמע דלר״ע דקודם קנסא הוי דוקא ללויים בתר קנסא אף לכהנים אבל לראב״ע דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא וכ״כ התוס׳ וכיון דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו א״כ יתנהו לכהן או ללוי והרמב״ם כתב דמעשר ראשון ללוים שנאמר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה ואח״כ כתב ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים נראה מדבריו שלא קנס אלא את הלוים שבזמנו לבד וכן נראה ממ״ש עוד בסוף ה׳ מ״ש ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודים משמע מלשון זה דעכשיו אינו ניתן אלא ללוי דאל״כ הכי הו״ל למיכתב ומזמן עזרא ואילך שמעשר ראשון ניתן לכהנים לא היו מתודים צ״ל שהוא פסק כר״ע דאמר מעשר ראשון ללוי וסובר ז״ל דאף לר״ע קנסינהו שלא יתנו להם אלא לכהנים ולפי זה כי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא הדר ביה ממאי דאוקמה כר׳ אלעזר ב״ע דהשתא כר״ע נמי אתיא וסובר ז״ל דלא קנס עזרא את הלוים אלא בזמנו דוקא ומשמע ליה הכי מדאשכחן בכמה דוכתי שהיו נותנים מעשר ראשון ללוים בפרק כל הגט (גיטין ל.) ובפרק הזרוע (חולין קלא:) ובפרק יש מותרות (יבמות פו:) ובמעשה דר״ג וזקנים (משנה מעשר שני ה׳) שהיו באים בספינה ובכמה דוכתי וטעמא דמסתבר הוא שלא לקנוס אלא לבני הדור ההוא שלא עלו עמו ולא לדורות הבאים שלא נמצא בהם עון ולפי זה נ״ל דהא דקתני כך מעשר ראשון חזקה לכהונה בימי עזרא הוא דקאמר דוקא וקשה לי מדתנן בסוף סוטה (מז.) יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר וקאמר עלה מאי טעמא לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר ללוים ואנן קא יהבינן לכהנים ופירש״י יהבינן לכהנים משום דקנסינהו עזרא ללוים והרי יוחנן כה״ג אחר עזרא הוה כמה דורות ואפ״ה היו נותנים לכהנים וי״ל דע״י שהורגלו לתת בימי עזרא לכהנים אף לאחר זמנו גם כן נהגו כן ולא היה יכולת ביד יוחנן כהן גדול לבטלם ממנהגם לפי שהיה נראה בעיניהם כגזל לבטל מליתן למכיריהם מה שהיו רגילין לתת להם ולפיכך העביר הודיית המעשר א״נ דבני דורו של יוחנן כהן גדול סבירא להו כר׳ אלעזר ב״ע ואיהו ס״ל כר״ע ומיהו סמ״ג כתב ועזרא קנס את הלוים בזמנו וכו׳ ומפני כך שנינו שיוחנן כהן גדול בטל וידוי המעשרות ע״כ ולדבריו א״א לומר כתירוץ שני אלא כתירוץ ראשון ואכתי קשה מדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פו:) ההיא גינתא דהוה שקיל ר׳ אלעזר ב״ע מעשר ראשון מיניה אזיל ר״ע אהדרא לפיתחא לבי קברי ומסיק התם למ״ד קנסא לכהנים משום הכי אהדור לפתחא דהכי קאמר ליה בתורת קנסא אית לך בתורת חלוקה לית לך ואם איתא דלא קנס עזרא אלא בזמנו היכי א״ר עקיבא בתורת קנסא אית לך כיון דלא הוי בזמנו דעזרא דר׳ אלעזר ב״ע עשירי לעזרא הוה ושמא יש לומר דלר״ע הוא דלא קנס עזרא אלא לזמנו דכיון דדינו ללוים ולא לכהנים ליכא למימר שעקר הדין ממקומו והפכו לעולם אבל לר׳ אלעזר ב״ע דמדינא הוי אף לכהנים לעולם קנסינהו שלא יתנו אלא לכהנים והא דא״ל ר״ע לר׳ אלעזר ב״ע בתורת קנסא אית לך לדבריו דרבי אלעזר בן עזריה קאמר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) ויתננה לכהן או ללוי לר״ע כך היה לאחר שקנס עזרא הלוים על שלא עלו עמו שמתחילה לא היו נותנין אותה אלא דוקא ללוים ולר״א בן עזריה כך היה הדין מעולם שהמעשר יכול ליתן אף לכהן אלא שעזרא קנס שלא ליתן ללוי כלל אלא דוקא לכהן וכתב הרמב״ם שעזרא לא קנס אלא לדורו אבל אחר דורו חזר לדרכו והיו נותנין לכהן או ללוי למי שירצה ב״י ע״ש:
(כ) ואח״כ מפריש אחד מעשרה וכו׳ פלוגתא דר״ע ור״א בן עזריה בפ״ב דכתובות ופסק כר״ע דקאמר מעיקרא מקמי דקנסינהו עזרא ללוים על שלא עלו עמו לירושלים הוי מעשר ללוים בלחודייהו ולבתר קנסא הוה בין לכהנים בין ללוים דללוים נמי יכול ליתן שהרי ר״ג בספינה נתן לר״י בן חנניא שהיה לוי וכ״כ התוס׳ לשם וכ״כ עוד בפ׳ המוכר את הספינה וכ״כ בספר התרומה בהלכות א״י וז״ל הרמב״ם בפ״א דה׳ מעשר ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים עכ״ל משמע דס״ל דלא קנס עזרא אלא ללוים שבדורו בלבד אבל אחר דורו דין תורה במקומו עומד שלא ינתן אלא ללוים ודברי רבינו כדברי התוס׳ שלכל הדורות קנס עזרא ויכול ליתנם לכהן כמו ללוי ולהלכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא לא יתנו אלא ללוים ולא לכהן ודלא כרב בהגהת ש״ע שכתב די״א דינתן אף לכהן ומה שקשה אדברי הרמב״ם כבר יישבה בית יוסף באורך בסימן זה וגם בכסף משנה לשם:
ש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(סז) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְיִשְׂרָאֵל, וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּטֻמְאָה. לְפִיכָךְ בַּת לֵוִי שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת, נוֹתְנִין לָהּ מַעֲשֵׂר וְאוֹכֶלֶת. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ, אוֹ הֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד, וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעֲלָהּ, קָנְסוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בְּמַעֲשֵׂר.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(קכב) (°) מכאן עד סעיף ע״א הוא לשון הרמב״ם בפ״א מהלכות מעשר:
פשיטותא דגמ׳ יבמות דף פ״ה ע״ב וכרבנן שם דף פ״ו ע״א
(קכג) ברייתא שם דף צ״א ע״א
(קכד) משנה שם דף פ״ז ע״ב
(קכה) כדמפרש רב ששת שם בדף צ״א
(צח) מעשר ראשון – אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר חולין הוא ומותר באכילה לישראל כו׳ שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכל מקום שנאמר במעשרות קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני.
(מה) בטומאה – וכ״מ שנאמר במעשר קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני:
(קיא) ומותר כו׳ – ספרי פ׳ קרח ואכלתם אותו בכל מקום אפי׳ בקבר שהיה בדין הואיל ותרומה קרויה תרומה ומ״ר קרוי תרומה כו׳ וכ״ה ביבמות פ״ו ב׳ ובספרי ובספרי זוטא שאכילתו הוא כאכילת חולין לכ״ד ע״ש:
(קיב) אבל כו׳ או כו׳ – דבריו מגומגמין דהא קי״ל בגמרא שם אפילו בשני עדים וכמ״ש בא״ה סי׳ י״ז סנ״ו:
והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) ומ״ש והנשאר הוא ממונו וכו׳ בפ׳ יש מותרות פליגי בה רבנן ור״מ ופסקו הפוסקים דאין הלכה כר״מ דאמר מעשר ראשון אסור לזרים:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(סח) לְוִיִּם וְכֹהֲנִים מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְכֵן הַכֹּהֲנִים מַפְרִישִׁין שְׁאָר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְהֵם לְעַצְמָם.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(קכו) ספרי פרשת קרח
(צט) מפרישין מעשר ראשון מתבואה שלהם – כדי להפריש ממנו תרומת מעשר שהוא טובל את התרומה והלוי נותן התרומת מעשר לכהן.
(ק) והם לעצמם – אלא שמפרישים אותם כדי שלא יאכלום בטבלם שכן למדו חז״ל מדכתיב כן תרימו גם אתם אתם אלו הלוים גם לרבות הכהנים.
(מו) מפרישין – מתבואה שלהם ונותנין התרומת מעשר של הלוים לכהנים והכהנים מפרישין תרומות ומעשרות כדי שלא יאכלו בטבלים:
(קיג) לוים כו׳ – ספרי זוטא שם אין לי אלא מעשר לוים שנוטלין מאחרים מישראל מנין אתה מרבה מעשר לוים שלהן ר״ל שחייבים להפריש מעשר וליתן ת״מ לכהן כמ״ש ברישא שם יכול שאין לחייב תרומה אלא מעשר ישראל מעשר גוים וגרים כו׳ ת״ל כו׳ אין לי כו׳ ת״ל מעשר מן המעשר. ובספרי שם כן תרימו גם אתם למה נאמר לפי שהוא אומר ואל הלוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל ישראל נותנין מעשר ללוים ואין לוים נותנין מעשר ללוים הואיל ואין נותנין מעשר ללוים שומע אני יהא אוכלין אותו בטבלו ת״ל כן תרימו גם אתם תרומת ה׳ רש״א א״צ ומה חלה שאינה נוהגת בכל הפירות נוהגת בפירות כהנים מ״ר שנוהג בכל הפירות אינו דין שינהוג בפירות כהנים ומה ת״ל כן תרימו גם אתם א״ל אלא מעשר של ישראל מעשר של עצמן מנין ת״ל כן תרימו גם אתם ר״ל דת״ק יליף מכן תרימו שעכ״פ צריכין להפריש מעשר משדותיהם ולהרים ממנו תרומת מעשר ורש״א שצריכין להפריש מעשר א״צ אלא להרים ת״מ ממנו:
(ליקוט) לוים וכהנים כו׳ – תוס׳ דחולין ל״ז ב׳ ד״ה שלא כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) לוים וכהנים כו׳ – מכות י״ט ב׳ רי״א כהן שעלתה כו׳ (ע״כ):
(קיד) וכן הכהנים כו׳ – כמש״ש בחלה ול״ק חלה אלא משום שר״ל ק״ו ועד״ר שם:
(ליקוט) וכן הכהנים כו׳ – וכן בחלה כמ״ש בקדושין מ״ו ב׳ שאני התם כו׳ וקסבר כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) וכן הכהנים כו׳ – ב״ב פ״א ב׳ ודלמא כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) וכן הכהנים כו׳ – ערש״י בבכורות י״א ב׳ ד״ה ואותו אבי כו׳ וה״ה כו׳ ועמש״ש ובמ״א (ע״כ):
(ליקוט) ערש״י בקדושין נ״ח א׳ ד״ה כמי שהורמו כו׳ וש״מ (ע״כ):
(קטו) והם לעצמן – כמ״ש בסעיף ס״ט ועבה״ג:
ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו.
וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אף על פי שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר. וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אף על פי שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל.
ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר.
לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן.
(כד) וכן כהן ולוי צריכים להפריש מעשר משלהם וכו׳ וכן הדין בכל התרומה והמעשרות וכולי צריכים להפרישן כמו ישראל כ״כ הרמב״ם בהלכות מעשר פ״א ויליף לה מדכתיב (במדבר י״ח) כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם הלוים גם אתם לרבות את הכהנים וכתב סמ״ג בסימן קל״ה דהכי איתא בספרי:
ומה שכתב שהן לעצמן כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר ויליף לה מדכתיב (שם) כי תקחו מאת בני ישראל והוא ירושלמי במסכת מעשר שני ומיהו בפ״ו מהל׳ הנזכר כתב כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים ולוים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם ע״כ ונ״ל שמה שכתב בפ״א שהם לעצמו מיירי בפירות היוצאים משדותיהם או שקנו קודם שתגמר מלאכתן:
(כה) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה וכו׳ אבל אם דש הישראל וכולי חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו וכו׳ בפ׳ ג׳ שאכלו (ברכות מז:) אהא דתנן דמזמנים על מעשר א׳ שניטלה תרומתו פשיטא ל״צ שהקדימו בשבלים וכו׳ וכדרבי אבהו דא״ר אבהו ארשב״ל מעש״ר שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה שנא׳ והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א״ל רב פפא לאביי א״ה אפי׳ הקדימו בכרי א״ל עליך אמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן ואיתא נמי בפרק כ״ש (פסחים לה:) ובפ״ק דביצה (יג.):
(כו) לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים כלומר תרומת מעשר דאלו מתרומה גדולה פטור הוא אלא קונסין אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן בפ״ק דביצה שם:
ומה שכתב ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן ומן העצה וכן ומ״ש ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן משנה בפ״י ממסכת תרומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן כו׳ כדי להפריש ממנה ת״מ כו׳ קשה הא דכתב אף על פי שהיא לעצמן כדי להפריש ממנה ת״מ תינח לוי אבל כהן דת״מ נמי שלו ומעכבו לעצמו למה צריך להפריש מעשר ואי משום שהוא מטבל (ר״ל התרומת מעשר הוא מטבל אפילו לכהן ועיקר קושית רבינו במ״ש אף על פי שהוא לעצמן הוא למה צריך מעשר וק״ל {עד כאן המגיה}) ועיקר הקושיא היה למה צריך להפריש מעשר שמעשר אינו עושה טבל ז״א שהרי כתב רבינו בסמוך לקמן וכל אלו התרומות והמעשר ואפי׳ מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתן וראייתו מהגמרא וכמ״ש ב״י שם וז״ל הרמב״ם דפ״א מהלכות מעשר לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר יכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת״ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות הכהנים עכ״ל והנה אף שלכאורה לשון רבינו הוא כלשון הרמב״ם מכל מקום לשון הרמב״ם יתיישב טפי דמתחילה קאמר דאף בלא טעם טבל צריכין להפריש מעשר כדי להפריש ממנו ת״מ ועיקר טעם זה נקט משום לויים ומשום טעם כהנים מסיק וכן שאר תרומות ומעשרות צריכין להפריש משום שהם טובלין וממילא האי טעמא נמי ללוים דמש״ה צריכין להפריש המעשר אבל רבינו שכתב אף על פי שהוא לעצמן לא יתיישב שפיר ועל כל פנים צריכין לדחוק ולפרש דמשום לוים כתב כן ור״ל בלא טעם דמטבל צריך להפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר ואחר כך מסיק וכן הדין בכל כו׳ כלומר ועוד ט״א שהרי בכל התרומות כו׳ והיינו מטעם שמטבלין וכמ״ש הרמב״ם אבל זה דוחק לכן נראה כמ״ש בפרישה:
(כ) וכן כהן ולוי צריכים להפריש מעשר משלהן כו׳ כדי להפריש ממנה תרומת כו׳ כ״כ הרמב״ם בהלכות מעשר בפ״א ויליף לה מדכתיב כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם הלוים גם אתם לרבות את הכהנים. ומ״ש שהן לעצמן יליף לה מדכתיב כי תקחו מאת בני ישראל. ומה שנותן טעם שהכהן והלוי צריכין להפריש מעשר משלהן כדי להפריש ממנה תרומת מעשר קשה תיפוק ליה שצריך להפריש מפני שהמעשר עושה טבל כל זמן שלא מפרישו כדאמרינן לקמן דאפי׳ מעשר עני עושה טבל וי״ל דגבי מעשר אי לאו משום ת״מ לא הוי עושה טבל הואיל שהוא לעצמן ואין בו שום קדושה שהרי מותר אפי׳ לזרים אבל בשביל ת״מ שיש לו דין תרומה גדולה עושה טבל אע״פ שהוא לעצמו. ומה שמעשר עני מטבל היינו משום שצריך ליתנו לעניים אחרים ואסור לעכבו לעצמו ואפילו אם הוא עני אבל מכל מקום לא א״ש שכתב וכן הדין בכל תרומות ומעשרות אע״פ שהן לעצמן כו׳ ולשון מעשרות שהוא לשון רבים משמע שמיירי גם כן במ״ע והוא לעצמו ואפי׳ הכי צריך להפרישו אף על פי שהוא חולין גמור ומ״ש לקמן שמ״ע צריך העני להפרישו וליתנו לעני אחר ואינו יכול לעכבו לעצמו מיירי כשאינו כהן ומיהו יש לומר דהכהן גם כן צריך ליתן מעשר עני לעני ולא רשאי לעכבו לעצמו ומ״ש ואף על פי שהן לעצמן לצדדין קתני וקאי אתרומות ר״ל תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ולא אמעשר עני וע״כ מיכרחין לומר דמ״ש אע״פ שהן לעצמן לא בכל עניין איירי דהא לעצמן משמע דקאי אלוי וכהן וע״כ גבי לוי אי אפשר שמיירי בכל ענין דהא תרומות צריך הלוי ליתן לכהן ואפשר לומר גם כן מה שנקט ומעשרות לשון רבים ל״ד ולא איירי אלא במעשר ראשון ואיידי דנקט התרומות נקט נמי ומעשרות אבל דוחק לומר דקאי אמעשר שני דזה לא שייך טפי בכהן ולוי מבישראל דבמעשר שני כהן ולוי וישראל שווין הן ועיין בדרישה:
(כא) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה כו׳ דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן כו׳ דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו משמע שני מעשרות ומה ראית האי אידגן (ר״ל דאם דש ישראל כבר נעשה דגן וחלה עליו חובת כהן דכתיב ראשית דגנך הילכך מסתברא דהאי קרא דזכותא דכהן אדש תשדייה רש״י עכ״ה) והאי לא אידגן גמרא בפרק קמא דביצה:
(כב) לא יתן ממנו תרומה ר״ל תרומת מעשר ב״י:
(כג) אלא קונסין אותו לדוש ולהבר מ״ו הגיה לדוש ולזרותו וליתן כו׳ (ובירמיה ד׳ כתיב לא לזרות ולא להבר עכ״ה) וכן במיימוני ובסמ״ג ובסימן קע״ג כתב רבינו גם כן לדוש ולהבר: (והעצה ס״פ כלל גדול דף ע״ו ע״א מאי עצה תבן של מין קטנית עכ״ה):
(כד) ומ״ש וכן כהן ולוי צריכים להפריש וכו׳ כבר כתבתי בשם סמ״ג שכתב דה״א בספרי וכ״כ הרמב״ם בפ״א מה׳ מעשר וכן כל שאר מתנות כהונה צריך הכהן והלוי להפריש אפילו פטר חמור והוא לעצמו מלבד פדיון הבן שאין כהן ולוי חייבים להפריש כלל כמו שנתבאר בסימן ש״ה:
(כה) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים וכו׳ מימרא דריש לקיש פ׳ קמא דביצה (ביצה י״ג) ופ׳ כל שעה (פסחים ל״ה) ופ׳ ג׳ שאכלו ומפיק לה מקראי והכי פירושו לא מיבעיא דהישראל אין צריך ליתן לכהן אלא אחד מחמשים תרומה במה ששייר ואין צריך ליתן ממה שהקדים ללוי בשבלים אלא אף הלוי פטור ונמצא שהכהן מפסיד התרומה ממה שהיה מגיע לו משבלים שהקדימו הלוי:
(כו) לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומת המעשר בשבלים וכו׳ וליתן תרומת המעשר דגן ואינו חייב ליתן תרומת המעשר מן התבן וכו׳ כצ״ל והיא ברייתא פרק קמא דביצה [דף י״ג] בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותן גורן ענבים עושה אותן יין זיתים עושה אותן שמן ומפריש עליהן תרומת מעשר ונותנן לכהן וקאמר רבא קנסא ופירש רש״י על שהקדים וגרס להערים לעבור על דברי תורה שהמשנה סדר המעשרות בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר דה״ק לא תאחר תרומה להקדים לה מעשר עד כאן לשונו ואיתא תו התם דלא בעי ת״מ מדידה אלא מפרישה באומד כדין תרומה גדולה וכדאבא אלעזר בן גומל ורבינו שלא כתב כך נראה שפוסק דבעי מדידה כסתם משנה פ״ד דתרומות דלא כאבא אלעזר בן גומל וכן פסקו הרמב״ם והסמ״ג והר״ש בפירושו האריך על זה בפ״ק דתרומות:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(סט) אֵין מוֹצִיאִין מַעֲשֵׂר מִיַּד הַכֹּהֲנִים. וְכֵן כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָם מִכֹּהֵן לְכֹהֵן.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קכז) ממשנה ספ״ק דפאה שאף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מידם
(קטז) אין כו׳ וכן כו׳ – חולין קל״א א׳ ושאר מתנות כהונה כו׳ ושם ב׳ כגון הזרוע כו׳ מ״ר דלוי הוא כו׳ אלא כגון כו׳ ולא פריך אלא למה מוציאין מלוי לכהן אבל מכהן לכהן ניחא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ע) הָאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו טְבָלִים, וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל הַמַּעֲשֵׂר בְּטִבְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, אֵין מְשַׁלְּמִין הַמַּתָּנוֹת לְבַעֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ (במדבר יח, כד) אֵין לְךָ בָּהֶם כְּלוּם עַד שֶׁיָּרִימוּ אוֹתָם. וּבְחוּץ לָאָרֶץ מֻתָּר לְאָדָם לִהְיוֹת אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קיז) אע״פ כו׳ – לשון התוספתא דתרומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עא) מְעַשְּׂרִין מִמָּקוֹם זֶה עַל מָקוֹם אַחֵר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר מִן הַמֻּקָּף. אֲבָל אֵין מְעַשְּׂרִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ; וְלֹא מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר; וְלֹא מִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב; וְאִם עִשֵּׂר, אֵינוֹ מַעֲשֵׂר.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קל) משנה ה׳ פ״ב דביכורים שנינו כן בתרומת מעשר ומשמע דכ״ש למעשר עצמו
(קלא) מימרא בכורות דף כ״ד ע״ב וירושלמי פ״ב דתרומות
(קלב) נלמד מהדין שבסמוך וחולין דכ״ו ע״א
(קא) ואין צריך לעשר כו׳ – כמו שנתבאר לעיל סעיף כ״ד.
(קיח) מעשרין כו׳ – כ״מ בירושלמי פ״ב דתרומות תמן תנינן התורם את הבור ואמר ה״ז תרומה ע״מ שתעלה שלום מן השבר כו׳ תני אר״י בר״א בתרומה גדולה שהיא צריכה לתרום מן המוקף אבל בתרומת מעשר אפילו שאר כל הדברים שלום הן היה תורם תרומה ות״מ כא׳ אינה שלום יהודה בר׳ אומר לא עלתה ע״ד של זה לעבור על ד״ת להקדים ת״מ לתרומה גדולה ופריך שם על סברא זו לא עלתה כו׳ ואם איתא הא אין יכול להפריש תרומת מעשר עד שיקרא מעשר כמ״ש בפ״ה דדמאי. וער״ש בסוף טבול יום:
(ליקוט) מעשרין כו׳ וא״צ כו׳ – יבמות צ״ג א׳ דר׳ ינאי כו׳ ותרומה לא היה צריך להפריש כמ״ש (בירושלמי פ״ג דמעשרות) א״א לגורן שתעקר עד שיתרם וז״ש שקל עשר כו׳ וז״ש כאן מעשרין בסתמא אפילו ת״ח אף שבת״מ אסור ועתוס׳ שם ב׳ ד״ה אלא שרחקו עצמן בזה ותוס׳ אזלי לשיטתן שגם בת״מ חילקו בין חול לשבת אבל הרמב״ם לא ס״ל כן ועסכ״ד בהג״ה (ע״כ):
(ליקוט) מעשרין כו׳ – מתני׳ בספ״ג דגטין ל״א א׳ המניח כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה המניח כו׳ ואזלי לשיטתייהו בתוס׳ שם ל׳ ב׳ בד״ה וכי נחשדו כו׳ וי״ל מדרבנן כו׳ והא דקאמר רשאי כו׳ אבל הרמב״ם לשיטתו שפי׳ כי״מ בתוס׳ שם (לאו דוקא כנ״ל בס״ק ס״ח) ולא חילק בין שבת לי״ט ותרומות דמתני׳ היינו תרומת מעשר (ע״כ):
(קיט) אבל כו׳ – בכורות נ״ד א׳ ובירושלמי פ״ב כמה פעמים אין תורמין ולא מעשרין מזה כו׳ ע״ש:
(קכ) ולא מן כו׳ – מנחות ל״א א׳. ובהרבה מקומות דלמא אתי לעשורי מן החיוב כו׳ וז״ש ואם עישר כו׳ דאל״כ לא הוי גזרינן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עב) כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה, כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אֵין מְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אִם הִפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכָל הַתּוֹרֵם מְעַשֵּׂר.
מקורות וקישורים לשו״עביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קכא) כל שאמרנו כו׳ כל שאמרנו כו׳ – בספרי יליף זה מזה וכן למד מקרא דמעשר על תרומה וכן להיפך ע״ש בכמה מקומות נלאתי לכותבן וכן בירושלמי ובגמ׳ בכמה מקומות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עג) כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בָּהֶם לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, כָּךְ אִם עִשְּׂרוּ מַעַשְׂרוֹתֵיהֶם מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁאֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת.
אור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

אור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עד) הַשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, בֵּין בְּגָדְלָן בֵּין בְּקָטְנָן, פְּטוּרִים, לְפִי שֶׁאֵינָן אֹכֶל.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קלג) ברייתא חולין דף כ״ה ע״ב וכרבי ישמעאל ברבי יוסי וכן הורה רבי חנינא שם דמרים בין גדולים בין קטנים לפיטור
(קכב) השקדים כו׳ – וכן פי׳ תוס׳ בחולין שם ע״ש ובעירובין כ״ח ב׳ וש״מ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עה) אֵין מְעַשְּׂרִין אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קלד) פרשת קרח ומשנה ד׳ פ״ב דתרומות לענין תרומה
(קב) אלא מן המובחר – שנאמר בהרימכם את חלבו ונחשב לכם כתרומת גורן וכתרומת יקב כשם שהמעשר שמפרישין הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן החלב שבו יהיה מה שמפריש מן הגורן ומן היקב.
(קכג) אין מעשרין כו׳ – ספרי שם ואמרת אלהם בהרימכם ה״ז אזהרה לב״ד של לוים שלא יהו תורמין אותו אלא מן המובחר. וה״ה למעשר עצמו כמ״ש בסע״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עו) אֵין מְעַשְּׂרִין בְּאֹמֶד, אֶלָּא בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן. וְכָל הַמְדַקְדֵּק בַּשִּׁעוּר מְשֻׁבָּח. וְהַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת, מַעַשְׂרוֹתָיו מְקֻלְקָלִין שֶׁהֲרֵי הַטֶּבֶל מְעֹרָב בָּהֶן, וּפֵירוֹתָיו מְתֻקָּנִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קלה) משנה ט״ז פ״ק דאבות
(קלו) משנה ו׳ פ״ד דתרומות
(קלז) ברייתא עירובין דף נ׳ ע״א
(קג) אלא במדה כו׳ – כל מין לפי מה שרגילין בו מדה או משקל או מנין.
(קד) והמרבה כו׳ – ואם ימעט גם פירותיו טבלים הלכך ידקדק בשיעורם.
(קכד) אלא כו׳ וכל המדקדק כו׳ – ע״ל סכ״ד וה״ה במעשר דחד טעמא להו ששיעורם מפורש בתורה והמרבה כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עז) הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת מַעֲשֵׂר, אֵינוֹ מַעֲשֵׂר אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁחִלֵּק אֶת הָעֲרֵמָה, אֲבָל צָרִיךְ מִזֶּה הַחֵלֶק שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד, הָיוּ לוֹ מֵאָה סְאָה, הִפְרִישׁ מֵהֶם חֲמִשָּׁה לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, אֵינוֹ מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עַל הַחֲמֵשׁ סְאִין מַעֲשֵׂר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא מֵהֶם, חֲצִי סְאָה, שֶׁהוּא הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קלח) משנה ריש פ״ד (דמעשרות) [דתרומות] וכפי פירושו
(כז) אלא מהם – כיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם לפי שנראה כאילו מפריש מטבל על המעשר.
(קה) אינו מעשר – שיחול על נ׳ סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו.
(קו) ואינו יכול להפריש כו׳ – שכיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם מפני שנראה כמפריש מטבל על תרומה.
(מז) אינו – שיחול על נ׳ סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו:
(קכה) המפריש כו׳ – כמ״ש בפירושו שם וכגירסתו שם אבל לא ממקום אחר ופירושו דחוק אבל גירסא שלנו למקום אחר ועפי׳ ר״ש שם וכן כל הסוגיא של הירושלמי שם כגי׳ זו ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(עח) הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ: אקב״ו לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ קֹדֶם: לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר, וְכֵן מְבָרֵךְ עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם הִפְרִישׁ הַכֹּל זֶה אַחַר זֶה מִיָּד, וְלֹא סָח בֵּינֵיהֶם, כּוֹלְלָן בִּבְרָכָה אַחַת וּמְבָרֵךְ: לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(קלט) תוספתא דברכות פ״ו
(קז) קודם שיפריש כו׳ – דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
(קכו) המפריש כו׳ – מתני׳ י״א פ״ה דמ״ש וער״ש שם ד״ה מלברכך כו׳ ותוספתא פ״ג היה הולך להפריש תרומה ומ״ר ומ״ש מאמתי מברך כו׳ כנ״ל (בס״ק כ״א):
(קכז) ואם הפריש כו׳ – תוספתא פ״ו דברכות היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות כו׳ כנ״ל:
(קכח) ולא סח – שם ועמ״ש בא״ח סי׳ ח׳ סי״ב וסי״ג:
ועל כולם מברך בשעת הפרשתם.
(נ) ועל כולם מברך בשעת הפרשתן זה פשוט שכל שהוא מקיים מצוה מברך עליה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מא) ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ז״ל ב״י פשוט הוא שכל המקיים מצוה מברך עליה.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(עט) כָּל פְּרִי שֶׁמִּקַּטְנוּתוֹ הוּא רָאוּי לַאֲכִילָה וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּגוּפוֹ, מִיָּד הוּא חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת. וְכָל פְּרִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה בְּקָטְנוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קמ) (°) מכאן עד סעיף פ״ה הוא מדברי הרמב״ם שם בפ״ב מהלכות מעשר:
משנה ריש מעשרות
(קח) וכל פרי כו׳ עד שיגיע לעונת המעשרות – דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי הארץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטנית שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות וקודם שתגיע התבואה אפי׳ לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה.
(מח) לעונת – דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וקודם שתגיע התבואה לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה עכ״ל הש״ך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פ) אֶשְׁכּוֹל שֶׁהִגִּיעַ בּוֹ אֲפִלּוּ גַּרְגִּיר יְחִידִי, כֻּלּוֹ חִבּוּר לְמַעַשְׂרוֹת, וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ כֻּלּוֹ, וְלֹא אוֹתוֹ אֶשְׁכּוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הָרוּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַגֶּפֶן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הָאֶשְׁכּוֹל. וְכֵן רִמּוֹן שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת, כֻּלָּהּ חִבּוּר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קמא) ירושלמי שם:
(°) פי׳ גרגר אחד וכל הרוח נמי הוי חבור
(קכט) אשכול כו׳ – ירושלמי שם מיישא תני רמון שנקרח בו אפילו פרידה א׳ כולה חיבור למעשר אשכול שבישל בו אפילו גרגר יחידי כולו חיבור למעשרות א״ר חנינא פושטו הוא לן כל אותו הגפן כל אותו המין חזרו ופושטו כל אותו הרוח ר״י ב״ר בון בון אומר כל אותו הכרם היה כרם קטן ועשאו גדול גדול ועשאו קטן אחד ועשאו שנים שנים ועשאן אחד. בעיא היא. ופסק כר״ח ואיני יודע למה כי אין שיטתו כן (אלא כמ״ד הנאמר באחרונה כמ״ש בפירשו בפרק ב׳ דסוטה) ואפשר שמפרש שמ״ש היה כרם קטן כו׳ קושיא היא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פא) שִׁמְרֵי יַיִן שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם וְסִנְּנָן, אִם נָתַן ג׳ וּמָצָא ד׳, מוֹצִיא מַעֲשֵׂר מִזֶּה הַיָּתֵר מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמָה, שֶׁהַתּוֹרֵם מִתְּחִלָּה בְּלִבּוֹ עַל הַכֹּל. וְאִם מָצָא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא יָתֵר עַל מִדָּתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טַעַם יַיִן, פָּטוּר.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קמב) משנה ו׳ פ״ה דמעשרות:
(°) פי׳ מיין גמור ולא מבעיא מיניה וביה אבל לא ממנו על יין גמור דאין תורמין אלא מן היפה
(כח) ממקום אחר – ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין.
ומ״ש בלבו על הכל ממילא נפטרו גם השמרים.
(קט) ממקום אחר – ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין.
(קי) פטור – דבטל הוא במים.
(מט) ממקום – ולא מיניה ובי׳ שמא יפריש מים ולא יין:
(נ) הכל – וממילא נפטרו גם השמרים:
(נא) פטור – דבטל הוא במים:
(קל) שמרי כו׳ ואם כו׳ אע״פ כו׳ – ב״ב צ״ו צ״ז וביותר מכדי כו׳ והתנן המתמד כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה ה״ה כו׳:
(קלא) ואינו מפריש כו׳ – מתני׳ ד׳ פ״ה דמעשרות:
(ליקוט) ואינו מפריש כו׳ – ירושלמי שם (על המתני׳ ו׳) מהו מוציא מעשרות הא תרומה לא שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן (ע״כ)
(קלב) ואע״פ כו׳ – ב״ב צ״ז א׳ בעא מיניה כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פב) פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִתְלְשׁוּ, וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן, כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ, וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם אֲכִילַת עֲרַאי עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלָאכְתָן, וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלָאכְתָן אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגוֹמֶר פֵּירוֹתָיו לְמָכְרָן בַּשּׁוּק. אֲבָל אִם הָיְתָה כַּוָנָתוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלָאכְתָן, עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ לְמַעֲשֵׂר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קמג) ל׳ הרמב״ם ריש פ״ג מהלכות מעשר ממשנה ה׳ ו׳ פרק קמא דמעשרות
(קיא) עד שיקבעו למעשר – בכניסתן לבית כמו שיתבאר בסמוך ומה בין המוכר לשוק למוליך לביתו כשהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי וכשהוא מוליך לשוק בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד שהרי המקח קובע כמו שיתבאר בסמוך.
(קלג) כגון תבואה כו׳ – שם מתני׳ ו׳:
(קלד) ומשתגמר כו׳ – ואע״ג דאמרינן בב״מ פ״ח א׳ אין הטבל כו׳ שם אמר מדאורייתא ומדאורייתא קובע ומתחייב הכל א׳ כמש״ש אר״י אין הטבל מתחייב כו׳ ורי״א אפילו חצר קובעת ולכן קודם שיראה פני הבית וחצר מותר אפי׳ באכילת קבע בכל ענין אלא דמדרבנן אסור באכילת קבע לאדם ובמוליך לשוק אסור אפי׳ אכילת עראי מדרבנן שנקבע מדרבנן אבל מד״ת אין חילוק רשב״א סי׳ שס״א וע״ש בביאור הסוגיא וע״ש תוס׳ ד״ה עד שיראה כו׳ וי״ל דמודה כו׳. ונראה מ״ש אין הטבל כו׳ אפילו בכל הששה דברים דסעיף פ״ג לבד בית וכ״כ הרמב״ם רפ״ד והוא פלוגתא בירושלמי [פ״ב ופ״ג ורפ״ד] א״ר יוחנן מקח ושבת וחצר אינן תורה ר׳ אמי בשם ר״ל המחוור שבכולן זו חצר בית שימירה ופסק הרמב״ם כרשב״ל משום דסוגיא דגמ׳ הנ״ל אף ר״י ס״ל כן וסוגיא דירושלמי מוחלפת מגמ׳ דידן וזה שפריך גמ׳ שם הא לוקח חייב ומה שפריך ממ״ש משיפקסו כו׳ פי׳ הרשב״א כיון דמדאורייתא פטור לגמרי היאך מחייבי רבנן אפילו עראי. ואף דתנן במתני׳ בד״א במוליך לשוק כו׳ והיאך מספקא לגמ׳ נ״ל דמספקא להו אם מ״ש בד״א קאי אכולה מתני׳ או אסיפא אירק ומיהו במסקנא קאי אכולה מתני׳ וכל השקלא וטריא שם בדאורייתא ולכן השמיטה הרמב״ם כאן אבל הראב״ד ס״ל אף מדרבנן ולכן השיגו כאן אבל דבריו אינן מובנים שהרכיב דגן תירוש ויצהר יחד ועתוס׳ בסוגיא שם והר״ש במתני׳ שם ורשב״א שם:
(קלה) עד שיקבעו כו׳ – מתני׳ עד שהוא מגיע לביתו וא׳ מהדברים הקובעים נקט מתני׳ וע׳ ספ״ג וכמ״ש בספ״ד די״ט שכל הקובעין הן אחר גמר מלאכה ועתוס׳ שם ל״ה א׳ ד״ה אחד שבת כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פג) אֶחָד מִו׳ דְּבָרִים קוֹבֵעַ הַפֵּרוֹת לְמַעַשְׂרוֹת: הֶחָצֵר, וְהַמִּקָּח, וְהָאֵשׁ, וְהַמֶּלַח, וְהַתְּרוּמָה, וְהַשַּׁבָּת. וְכֻלָּם אֵין קוֹבְעִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּם. כֵּיצַד, פֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלָאכְתָן, אוֹכֵל מֵהֶם אֲכִילַת עֲרַאי עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁלּוֹ. נִכְנְסוּ לַבַּיִת שֶׁלּוֹ, נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וְאָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וּכְשֵׁם שֶׁהַבַּיִת קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר, כָּךְ הֶחָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר, שֶׁאִם נִכְנְסוּ הַפֵּרוֹת לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, נִקְבְּעוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת. וְכֵן אִם מְכָרָן, אוֹ בִּשְּׁלָן בְּאוּר, אוֹ כְּבָשָׁן בְּמֶלַח, אוֹ הִפְרִישׁ בָּהֶם תְּרוּמָה, אוֹ נִכְנְסָה שַׁבָּת עֲלֵיהֶם, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַבַּיִת. הִכְנִיסָן לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלָאכְתָן, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. הִתְחִיל (לִגְמֹר) מְלָאכְתָן, מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת, חַיָּב לְעַשֵּׂר הַכֹּל. כֵּיצַד, הִכְנִיס קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין קֹדֶם שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף, מִשֶּׁיַּתְחִיל לְשַׁפְשֵׁף אַחַת נִקְבְּעוּ הַכֹּל לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַתּוֹרֵם פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי, חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים, שֶׁאִם תְּרָמָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ נִקְבְּעָה לְמַעֲשֵׂר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קמד) ג״ז שם
(קמה) ממשוה ריש פ״ג
(קמו) סוף פ״ב
(קמז) משנה ריש פ״ד
(קמח) משנה ד׳ פ״ב
(קמט) משנה ב׳ פ״ד
(קנ) מימרא דכי אתא רבין א״ר יוחנן ביצה דף ל״ה ע״ב
(קנא) משנה ה׳ פ״ק דמעשרות:
(°) מכאן ועד סעיף פ״ט לשון הרמב״ם בפ״ד
(קנב) משנה ה׳ פ״ג דמעשרות
(קנג) ב״מ דף פ״ח ע״א
(קנד) שם בפ״ג מהלכות מעשר וציינתיו בריש הסעיף
(קנה) מסקנת הגמ׳ שם בב״מ ע״ב וכתירוצא בתרא
(קנו) כצ״ל וכן הוא ברמב״ם
(קנז) משנה ה׳ פ״ק דמעשרות ושם בב״מ והשפשוף הוא שמשיר את השיער הצומח בהם כשהם קטנים
(קיב) החצר – ובית קובע מן התורה כמו שיתבאר והשאר מדרבנן שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכיון שהביעור צריך להיות מן הבית ממילא שמעינן שאינו נקבע עד שיכניסו לבית והחצר דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואסור לאכול וכ״ת א״כ בית למה לי דכל שכן הוא מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית מה בית משתמר אף חצר המשתמרת.
(קיג) ואסור לאכול מהם – אפי׳ עראי עד שיעשר.
(נב) החצר – ובית קובע מן התורה והשאר מדרבנן ואסור לאכול אפי׳ עראי עד שיעשר:
(קלו) א׳ מששה כו׳ – ירושלמי רפ״ד אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלת. וכולן מפורשין במתני׳ שם. והראב״ד השיגו דלמה לא חשיב שבעה הכובש. ואינה קושיא דכובש ומולח נחשבין לאחד כמ״ש (חולין צ״ז ב׳ וש״מ) כבוש ה״ה כמבושל מליח כרותח וכמו שאינו חושב רותח דצלי ומבושל לשנים וכן בירושלמי הנ״ל:
(קלז) וכולן כו׳ – ספ״ד די״ט וסובר דה״ה לאור ומלה ולכאורה בספ״ק דקאמר אבל לא יתן לקדירה כו׳ משמע דאפילו קודם גמר מלאכה אלא שהר״ש תירץ שם ע״ש בד״ה אבל כו׳ דכיון כו׳ א״נ כו׳:
(קלח) כיצד פירות שדעתו כו׳ – כנ״ל בסעיף שקדם:
(קלט) נכנסו לבית – וה״ה לחצר ואף מדאורייתא כר׳ יוחנן וכמ״ש הרמב״ם בפ״ד כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר כו׳ [כמו שכ׳ כש״ע כאן] אלא משום דחצר בעינן המשתמרת כמ״ש בירושלמי הנ״ל ובגמרא דב״מ שם ובמתני׳ פ״ג דמעשרות ולא נחית כאן לפליגי בהכי ונקט בית ובפ״ד ביאר ודברי כ״מ תמוהין שדייק מכאן דהרמב״ם פסק כר׳ ינאי דהא כאן לא חשיב דאורייתא דהא נקט כל הששה דברים ואינן דאורייתא רק בית כנ״ל:
(קמ) שלו – ירושלמי פ״ב והביאו הר״ש שם מתני׳ ב׳ הדא אמרה כו׳:
(קמא) דרך השער – ב״מ שם ורפ״ו דברכות:
(קמב) וכן אם כו׳ – ר״ל אחר שנגמרה מלאכתן ואסור אפילו עראי וז״ש לא יאכל כו׳ דכל הסעיף זה מיירי באכילת עראי:
(קמג) הכניסן לבית כו׳ – קאי אלמעלה דבית קובעת ולא מיירי במכרן כו׳. והוא דין הנ״ל דבית אינה קובעת קודם גמר מלאכה:
(קמד) התחיל לגמור כו׳ – ב״מ שם ועתוס׳ שם ד״ה לא משיפקסו כו׳ ואמר התחיל כמש״ו משיתחיל לשפשף אחת כו׳ וכמ״ש מכי אתחיל כו׳:
(קמה) וכן כו׳ חוץ מכלכלת כו׳ – מתני׳ ד׳ פ״ב וכרבנן:
(יא) והשבת – עיין בשער המלך פ״ה מהלכות מעשר הלכה כ״ב שכתב דכי היכי דשבת קובע למעשר ה״נ יום טוב די״ט נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא״כ מה״ט י״ט נמי דינא הכי שהרי מצוה לענג גם את י״ט והביא עוד ראיות ושוב כתב בשם המאירי ז״ל שכתב די״ט אינה קובעת ע״ש וכן ראיתי בספר צל״ח על ביצה סופ״ד שכתב דדוקא שבת קובעת למעשר אבל לא יום טוב ושכן דעת הפני יהושע בסוף מסכת הנ״ל וכתב הטעם דבי״ט לא מצינו עונג רק שמחה ושמחת בחגך ושמחה זו היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו כלל מעשר ותרומה ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פד) מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל הַתְּבוּאָה לְהַכְנִיסָהּ בְּמוֹץ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְזוֹרֶה מְעַט מְעַט אַחַר שֶׁהִכְנִיס לַבַּיִת, וּפָטוּר לְעוֹלָם מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַתְחִיל לִגְמֹר הַכֹּל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קנח) [קנח] משנה ד׳ פ״ב וכחכמים:
מימרא דרב הושעיא ברכות ל״א ע״א וכפי׳ רש״י שם
(קיד) מותר כו׳ – שאין הבית קובע מה״ת אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסם לבית קודם מירוח לא הוקבע למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו מ״מ אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לבית בעודו במוץ קודם מירוח כדי שיאכל ממנה הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות אבל להאכילה לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים לא גזרו.
(נג) במוץ – שאין הבית קובע מן התורה אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן והוא המירוח ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע אבל אכילת עראי לא אסרו מ״מ אסור להערים להכניס במוץ כדי שיאכל הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומעשרות אבל להאכיל לבהמתו עראי אפי׳ כמה פעמים לא גזרו עכ״ל הש״ך:
(קמו) מותר להערים כו׳ – פ״ה דברכות ופ״ק דפסחים ופ״ג דע״ז ופ״ו דמנחות ופ״ב דנדה וערש״י ותוס׳ שם ושם דוקא בהמתו מותר אכילת קבע אבל לאדם דוקא עראי וכמ״ש בפ״ק די״ט י״ג א׳ הכניס שבלין כו׳ ודלא כה״ר אפרים שכתב דאף לאדם מותר בכה״ג אף קבע מחמת הסוגיא דמנחות ועתוס׳ שם וכן שאר סוגיות הנ״ל משמע כר׳ אפרים אלא שתוס׳ ורש״י תירצו ויישבו הכל ורשב״א סי׳ שס״א הסכים לר׳ אפרים והא דקאמר בהמתו אמערים קאי שמערים שעושה בשביל בהמתו כדי שלא יראה כגוזל את השבט והא דפ״ק די״ט התם לאכול בעודו בשבלין דוקא עראי שאפשר שיתחייבו שיוציאם וימרח ויכניסם אבל אם זרה בבית מותר אפילו בקבע ע״ש. אבל דעת תוס׳ עיקר וכן משמע לשון הרמב״ם דקאמר שתהיה בהמתו כו׳ וזורה כו׳ דוקא מעט:
(קמז) שהרי כו׳ – ר״ל קושית תוס׳ בב״מ שם ד״ה לא משיפקסו כו׳ ותימא כו׳ וחילקו בין חטין ושעורין לקשואין ודלועין ע״ש אבל הוא חילק דבסעיף שקדם מתחיל לגמור הכל משא״כ כאן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פה) הַגּוֹמֵר פֵּירוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ טָבְלוּ לְמַעֲשֵׂר.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קנט) ירושלמי ריש פ״ד דמעשרות וכרבי יוחנן
(קטו) הגומר כו׳ – וכן הקובע פירותיו של חבירו בא׳ מן הו׳ דברים שקובעו למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר.
(נד) הגומר – וכן הקובע פירותיו של חבירו בא׳ מן הששה דברים שקובע למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:
(קמח) הגומר כו׳ – ירושלמי רפ״ד כבש ושלק שלא מדעת בעלים פלוגתא דר״י ור״ל דאתפלגון הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רי״א נטבלו ור״ל אמר לא נטבלו א״ר יודן תמן אפשר לו שלא לכבוש ופסק הרמב״ם כסברא ראשונה דס״ל דברי ר׳ יודן דחייא הוא וכ׳ וכן הקובע בא׳ מששה דברים כו׳ ועש״ך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פו) אֵיזֶהוּ גְּמַר מְלֶאכֶת הַיַּיִן, מִשֶּׁיַּנִּיחֶנּוּ בְּחָבִית וְיִשְׁלֶה הַחַרְצַנִּין וְהַזַּגִּין מֵעַל פִּי הֶחָבִית. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבּוֹר, כְּשֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ לְהַעֲמִידוֹ בֶּחָבִית, שׁוֹתֶה עֲרַאי וְקוֹלֵט מִן הַגַּת הַעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר וּמִכָּל מָקוֹם, וְשׁוֹתֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קס) משנה ז׳ פ״ק דמעשרות
(קסא) כר״ע עבודת כוכבים דף נ״ו ע״א וכן משמע בב״מ דף צ״ב ע״א דהלכה כר״ע
(קמט) היין כו׳ – אע״ג דבע״ז דייק ממתני׳ קיפוי דבור פ׳ כמסקנא דגמרא שם דמתני׳ כת״ק אבל ר״ע סובר קיפוי דחבית ופ׳ כר״ע משום דבב״מ צ״ב ב׳ סוגיא דגמ׳ כוותיה:
(ליקוט) ע״פ החבית – צ״ע למה פסק כר״ע וסתם מתני׳ בפ״ד דמעשרות ג״כ כת״ק שהוא כבור קטן וכ״כ בעצמו וכמש״ל בסעיף פ״ז (ע״כ):
(קנ) אבל כו׳ – מתני׳ קפ״א וס״ל דקיפוי לא מהני שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פז) כֵּיצַד הִיא אֲכִילַת עֲרַאי, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְקַלֵּף שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל, מְקַלֵּף אַחַת אַחַת וְאִם קִלֵּף וְכִנֵּס לְתוֹךְ יָדוֹ, חַיָּב לְעַשֵּׂר. (הָיָה מוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים, מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל וְאִם נִפָּה לְתוֹךְ חֵיקוֹ, חַיָּב לְעַשֵּׂר.) וְכֵן נוֹטֵל מִן הַיַּיִן וְנוֹתֵן לִקְעָרָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן, וְאוֹכֵל; אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צוֹנֶנֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבוֹר קָטָן. וְכֵן סוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ יָדוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קסב) משנה ה׳ פ״ד דמעשרות
(קסג) כן הוא שם במשנה וברמב״ם
(קסד) משנה ריש פ״ד דמעשרות
(קסה) שם במשנה
(קנא) תבשיל צונן – ירושלמי שם בלא כך אין האור טובל תפתר בתבשיל צונן והביאו הר״מ והר״ש שם:
(קנב) אבל לא כו׳ – ר״ל אפילו לריקנית כמ״ש בירושלמי שם לקדירה חייב אר״א לקדירה ריקנית ומתני׳ אמרה כן המקפה לתבשיל פטור לקדירה חייב מפני שהוא כבור קטן וכ״כ הרמב״ם והר״ש במתני׳ שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פח) כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל עֲרַאי מִפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן, כָּךְ מֻתָּר לְהַאֲכִיל מֵהֶם לְחַיָּה, לִבְהֵמָה וּלְעוֹפוֹת, כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וּמַפְקִיר מֵהֶם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם גָּמְרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר, לֹא יַפְקִיר וְלֹא יַאֲכִיל לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת אֲכִילַת קֶבַע, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וּמֻתָּר לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה עֲרַאי מִן הַטֶּבֶל, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּמַאֲכִילָה פְּקִיעֵי (פֵּרוּשׁ עֳמָרִים שֶׁל תְּבוּאָה הַמֻּנָּחִים בְּקַשׁ) עָמִיר עַד שֶׁיַּעֲשֵׂם חֲבִילוֹת.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קסו) משנה סוף פ״ק דפאה
(קסז) ממשנה ג׳ פ״ק דדמאי הלוקח לזרע ולבהמה וכו׳ משמע דוקא דמאי אבל ודאי חייב לעשר
(קטז) לא יפקיר – להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט.
(נה) יפקיר – להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט:
(קנג) ומותר להאכיל כו׳ – ר״ל אפילו נגמר מלאכתו ובתוספתא (פ״ב דמעשרות) רשב״א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וסובר דרבנן פליגי עליה וע׳ בהשגות שם:
(ליקוט) ומותר להאכיל כו׳ – מתני׳ ד׳ פ״ג והחרובים כו׳ ומפרש שכבר נגמרה מלאכתו דאם לא כן אף לאדם מותר דהא עראי הוא כמ״ש מפני שהוא כו׳ ואפילו הכי מותר לבהמה ובירושלמי שם ר״י בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו דשלא במקומו הוי כנגמר מלאכתו ואמר שם מותיב ר״י בן שאול לרבי והתנינן החרובין עד שלא כינסן לראש הגג א״ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הן ואין ר״ל דאינו מאכל אדם דא״כ פטורין מן המעשר כנ״ל סעיף י״ג אלא ר״ל דמאכיל לבהמה ומותר עראי וער״ש שם במתני׳ א׳ ד״ה בני ביתו ומתני׳ ד׳ ד״ה עד שלא כו׳ וד״ה מוריד כו׳ שפירש דוקא בשלא נגמרה מלאכתו וע״ש (ע״כ):
(קנד) ומאכיל פקיעי כו׳ – תוספתא פ״ב דמעשרות כנ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(פט) תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בְּחָצֵר, אוֹכֵל מִמֶּנָּהּ אַחַת אַחַת, וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף, חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּקַּרְקַע. אֲבָל אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה, מְמַלֵּא חֵיקוֹ וְאוֹכֵל שָׁם, שֶׁאֵין אֲוִיר חָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קסח) (°) מכאן עד סעיף צ״ד ל׳ הרמב״ם שם בפ״ד:
משנה ח׳ פ״ג דמעשרות וכת״ק
(קסט) שם במשנה
(קנה) אבל כו׳ – שד״ה היא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צ) הָיְתָה עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר וְנוֹטָה לַגִּנָּה, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּהּ בַּגִּנָּה כְּדַרְכּוֹ, כְּאִלּוּ הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה. הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לֶחָצֵר, הֲרֵי זֶה כִּנְטוּעָה בְּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם אֶלָּא אַחַת אַחַת.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קע) שם משנה י׳
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צא) גֶּפֶן שֶׁנְּטוּעָה בֶּחָצֵר, לֹא יִטֹּל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל כְּאֶחָד וְיֹאכַל, אֶלָּא מְגַרְגֵּר אַחַת אַחַת. וְכֵן בְּרִמּוֹן, לֹא יִטֹּל אֶת כָּל הָרִמּוֹן, אֶלָּא פּוֹרֵט אֶת הָרִמּוֹן בָּאִילָן, וְאוֹכֵל הַפֶּרֶט מִשָּׁם. וְכֵן בַּאֲבַטִּיחַ, סוֹפְתוֹ (פי׳ חוֹתְכוֹ) בַּקַּרְקַע, וְאוֹכְלוֹ שָׁם.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעא) שם משנה ט׳ וכר״ע:
(°) פי׳ שובר ואוכל הגרגרים שבתוכה
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צב) הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה, וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִן הֶחָצֵר לֹא יִגְמֹר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעב) משנה ג׳ פ״ח דתרומות וכרבי יהושע
(קנו) אע״פ שיצא כו׳ – ספ״ד די״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צג) כֻּסְבָּר הַזָּרוּעַ בְּחָצֵר, מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכְלוֹ; וְאִם צֵרֵף, חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעג) משנה ט׳ פ״ג דמעשרות ופי׳ כסבר הוא זרע גלאיינדרי בלע״ז
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צד) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְאָכְלָן, נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וּמֵאֵימָתַי יִקָּבְעוּ, מִשֶּׁיִּתֵּן דָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעד) (°) מכאן עד סעיף קט״ו ל׳ הרמב״ם שם בפ״ה:
ירושל׳ פ״ג דמעשרות
(קיז) הלוקח פירות כו׳ – שאין חייבין לעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה שנאמר עשר תעשר תבואת זרעך וגו׳ ואכלת וגו׳ אינו חייב אלא הגומר לאכלן אבל חייב מדרבנן וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב דרבנן בד״א שלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה וכבר נתבאר שהמקח קובע למעשר בדבר שנגמרה מלאכתן הלכך הלוקח פירות תלושים לאכול נגמרו מלאכתן ביד מוכר נקבעו למעשר מדרבנן מיד.
(קיח) אף ע״פ שלא משך – שהרי דמים קונות מן התורה.
(נו) דמים – שהרי דמים קונות מן התורה:
(קנז) הלוקח כו׳ – כמ״ש. בספ״ג:
(קנח) תלושין – רפ״ה לקח כו׳ ופ״ב מתני׳ ו׳:
(קנט) ומאימתי כו׳ – מסקנא דירושלמי פ״ג הדא אמרה דמים כמקח הן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צה) הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן דָּמִים וְהָיָה בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ, בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקַּח, לֹא נִתְחַיֵּב לְעַשֵּׂר. וְאִם הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם, מִשֶּׁגָּמַר בְּלִבּוֹ מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר, אִם רָצָה לְהַחֲזִיר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעה) בריו׳ ב״ב דף פ״ח ע״א
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צו) הַלּוֹקֵחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אוֹ שֶׁלָּקַח תָּלוּשׁ לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, לֹא נִקְבְּעוּ, וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעו) משנה ריש פ״ה דמעשרות
(קיט) לא נקבעו כו׳ – שאין המקח קובע אלא כשלוקח דבר שנגמרה מלאכתו לאכלו בעצמו דומיא דהגומר פירות של שדהו דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.
(נז) במחובר – ואין המקח קובע אלא בתלושים כמ״ש בסצ״ד:
(קס) או שלקח כו׳ – כ״ה גי׳ רמב״ם במתני׳ שם לקח לשלוח כו׳ וכ״כ בפי׳ שם אבל גי׳ הר״ש לקט כגי׳ שלנו ועתי״ט שם שהאריך בזה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צז) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְתֵן לִי בּוֹ ה׳ תְּאֵנִים, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל אַחַת אַחַת, וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף, חַיָּב לְעַשֵּׂר. הֵא לְךָ אִיסָר זֶה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי, בּוֹרֵר אַחַת אַחַת, וְאוֹכֵל. בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי, מְגֻרְגָּר מִמֶּנּוּ בָּאִילָן, וְאוֹכֵל. בְּרִמּוֹן שֶׁאָבֹר לִי, פּוֹרְטוֹ בָּאִילָן, וְאוֹכֵל. בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי, סוֹפֵת בַּקַּרְקַע, וְאוֹכֵל. וְאִם קָצַץ אֶת הַתְּאֵנִים וְצֵרְפָם, אוֹ שֶׁקָּצַץ הָאֶשְׁכּוֹל אוֹ הָאֲבַטִּיחַ, חַיָּב לְעַשֵּׂר, שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אֶלָּא הַנִּתְלָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לֵיהּ: הֵא לְךָ אִיסָר בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים אֵלּוּ, בִּשְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת אֵלּוּ, בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ, בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, וְאוֹכֵל עֲרַאי, וּפָטוּר; שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בַּמִּקָּח, שֶׁהֲרֵי לְקָחָן בִּמְחֻבָּר.
באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעז) משנה ה׳ פ״ב דמעשרות וכרבי יהודה
(קעח) שם משנה ו׳.
(קכ) שהרי לקחן במחובר – ואין המקח קובע אלא בתלושים כמו שנתבאר בסעיף צ״ד.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צח) הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ, זֶה לֶאֱכֹל וְזֶה לֶאֱכֹל, שְׁנֵיהֶם נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת, שֶׁהֲרֵי לָקְחוּ בְּתָלוּשׁ. זֶה לַקְצוֹת וְזֶה לַקְצוֹת, שְׁנֵיהֶם לֹא נִקְבְּעוּ, שֶׁאֵין הַמֶּכֶר קוֹבֵעַ דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. לָקַח הָאֶחָד פֵּרוֹת שֶׁהֶחֱלִיף, לַאֲכִילָה, וְלָקַח הָאֶחָד חֲלִיפֵיהֶן לְהַקְצוֹתָן, זֶה שֶׁלָּקַח לַאֲכִילָה חַיָּב לְעַשֵּׂר, וְזֶה שֶׁלָּקַח לְהַקְצוֹת לֹא נִקְבַּע לְמַעֲשֵׂר.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קעט) שם בסוף הפרק ופי׳ לאכול הוא בתאנים הלחים ולקצות הם התאנים השטוחים לייבש ולעשות אותם גרוגרות
(קפ) שם וכרבי יהודה
(קכא) זה לקצות וזה לקצות – פירוש ששניהם אינם מחליפים לאכול אלא לעשות מהם קציעות.
(נח) לקצות – פירוש ששניהם אינם מחליפין לאכול אלא לעשות מהם קציעות:
(קסא) זה לקצות כו׳ – כן איפסיק בספ״ד די״ט וכנ״ל ספ״ג:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(צט) עַם הָאֶרֶץ שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר: טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים, אוֹכְלִים וּפְטוּרִים, שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה קוֹבַעַת.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפא) משנ׳ שם בריש פ״ב ואיכא שם במשנה שאם הכניסו לבתיהם מעשרים ודאי וכו׳ וכמו שפירש בירושלמי וכמה חילוקי דינים בזה וכתבם הרמב״ם שם יעויין שם
(קכב) ופטורים כו׳ – ולא חיישינן שמא העם הארץ כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו שכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם ואינם מתחייבים במה שנותן להם.
(נט) ופטורים – ולא חיישינן שמא הע״ה כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו דכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם:
(קסב) שאין כו׳ – ירושלמי שם שמואל אמר דר״מ היא דרמ״א אין מתנה כמכר אר״י ד״ה היא אשאאלית לאילון דר׳ ינאי ואמרין נהיגין הוינן יהבין אילין לאילין בחקלא ואכלין ולא מתקנין מאי כדין כמ״ד מאליהין קבלו את המעשרות ואזיל הרמב״ם לשיטתו שכן ס״ל כמ״ש בס״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ק) הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַּפֵּרוֹת, בֵּין בִּתְלוּשִׁין בֵּין בִּמְחֻבָּרִין, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם לֶאֱכֹל מִן הַתּוֹרָה בַּמֶּה שֶׁהֵם עוֹשִׂים, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם הִתְנָה עִמָּהֶם שֶׁיֹּאכְלוּ מַה שֶּׁלֹּא זִכְּתָה לָהֶם תּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכְלוּ בָּנָיו עִמּוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנוֹ בִּשְׂכָרוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאכַל אַחַר גְּמַר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ, הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, הוֹאִיל וְאוֹכֵל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפב) שם משנה ז׳
(קכג) ופטורין מן המעשר – שהתורה זכתה להם ולא דמי למקח.
(קסג) בין בתלושין כו׳ – מתני׳ שם ומחוברין ירושלמי פ״ג הביא הר״ש שם מתני׳ ג׳ מפרש בירושלמי כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קא) הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בַּשָּׂדֶה, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, אוֹכְלִים מִפֵּרוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְהוּא שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, לֹא יֹאכְלוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל. (אֲבָל) אוֹכְלִים אַחַת אַחַת מֵהַתְּאֵנָה, אֲבָל לֹא מִן הַסַל וְלֹא מִן הַקֻּפָּה וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפג) משנה ב׳ פ״ג דמעשרו׳
(קפד) ציינתיו לעיל בסעיף פ״ב
(קכד) בזמן שאין להם עליו מזונות כו׳ – כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה״ג.
(קכה) ופטורים מן המעשר – שכיון שעכשיו אין להם מזונות והוא נותן להם אע״פ שלא פסק עמהן ועדיין לא נגמרה מלאכתן לא הוי פורע חובו מטבל אבל אי נגמרה מלאכתן ביד בעל הבית ומסתמא לא גמרן למכרן אלא לאכלן והרי כבר נטבלו ואסורים לפועלים.
(ס) מזונות – כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה״ג:
(קסד) והוא כו׳ ואע״פ כו׳ שאין כו׳ – למד זה ממתני א׳ שם המעביר כו׳ ולקצות לא נגמרה מלאכתו כנ״ל וע׳ בפי׳ שם ואם יש כו׳ לפי שאין ראוי כו׳ וכמ״ש בסקי״ט דאי משום מקח אין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כנ״ל וער״ש שם שדחק בזה וס״ל להרמב״ם דגם רישא בזמן שא״ל מזונות כו׳ ג״כ בדבר שלא נגמרה מלאכתו דגבי פועלים א״צ כניסה לבית והוי כמוליך לשוק ודייק זה מדקאמר לקצות. ואינו מוכרח דנקט משום סיפא ומשום בניו וב״ב ולכן תני סיפא המוציא פועליו לשדה ואפי׳ בדבר שנגמרה מלאכתו וצ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קב) אֶחָד הַמְבַשֵּׁל וְאֶחָד הַשּׁוֹלֵק וְאֶחָד הַכּוֹבֵשׁ, קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר. אֲבָל הַמְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת עַד שֶׁהִכְשִׁירָן, הֲרֵי זֶה סָפֵק.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפה) משנה שם ריש פרק ד׳
(קפו) לעד״נ שלמדו ממה שהאיר עונינו ה״ה בפ״ט מהלכות מ״א שהמעושן הוא בעיא בירושלמי בפ׳ הנודר מן המבושל ולא איפשטא והביאו המחבר בב״י בי״ד בסי׳ פ״ז ועיין שם בכ״מ
(קכו) הרי זה ספקדמספקינן בש״ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר.
(סא) ספק – דמספקינן בש״ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר:
(קסה) אבל המעשן כו׳ – בעיא בירושלמי פ״ו דנדרים לענין מעשר וש״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קג) הַטּוֹמֵן פֵּרוֹת בָּאֲדָמָה, אוֹ בַּזֶּבֶל, אוֹ בַּתֶּבֶן, עַד שֶׁהִכְשִׁירָם לַאֲכִילָה לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפז) שם במשנה
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קד) הַנּוֹתֵן יַיִן לְתַבְשִׁיל חַם, אוֹ שֶׁנָּתַן שֶׁמֶן לִקְדֵרָה בְּאִלְפָּס, כְּשֶׁהֵן מְרֻתָּחִין, נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפח) משנה ז׳ פ״ק דמעשרות
(קסו) הנותן כו׳ – ירושלמי רפ״ד וכנ״ל ספ״ז:
(קסז) או כו׳ – מתני׳ ספ״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קה) מָזַג יַיִן בְּמַיִם חַמִּין, נִקְבַּע. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בִּשֵּׁל הַיַּיִן. וַאֲפִלּוּ בְּגַת אָסוּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קפט) שם משנה ד׳ פ״ד
(קסח) מזג כו׳ נקבע – כמ״ש בפי׳ שם שחמין קובע משום אור אבל בפ״ק דשבת (י״א ב׳) אמרינן מפני שהוא מחזיר את המותר וכן אמרינן בירושלמי כאן א״ר יוחנן על החמין חייב שהוא קבע על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה דאר״י בשם ר״ז ר״י ור״ז בשם ר״א אף במה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע מסדור המתני׳ שם דברישא זיתים מן המעטן וסיפא המקלף המולל כו׳ הכל משום קבע ועראי הוא וכן פי׳ הר״ש שם:
(קסט) ואצ״ל כו׳ – כנ״ל בסעיף שקדם ובסק״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קו) הַסוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לְתוֹךְ הַכּוֹס, נִקְבָּע. לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי, אֵינוֹ נִקְבָּע.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצ) ירושלמי שם
(קצא) מפורש שם בתבשיל צונן
(קע) הסוחט כו׳ – ירושלמי שם ר״ז ר״ח בר אשי בשם רב אשכול שסחטו לכוס נטבל לתמחוי לא נטבל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קז) הַמּוֹלֵחַ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה, נִקְבְּעוּ. טָבַל הַזֵּיתִים אַחַת אַחַת בְּמֶלַח וְאָכַל, פָּטוּר.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצב) שם במשנה
(קצג) מסקנת הגמ׳ ב״מ דף פ״ט ע״ב
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קח) הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַשָּׂרָף מֵהֶם, פָּטוּר.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצד) שם במשנה ריש פ״ד דמעשרות
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קט) הַנּוֹטֵל זֵיתִים מֵהַמַּעֲטָן, טוֹבֵל אַחַת אַחַת בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו, חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצה) שם במשנה ג׳
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קי) הַתּוֹרֵם פֵּרוֹת תְּרוּמָה שֶׁצָּרִיךְ לִתְרֹם אַחֲרֶיהָ שְׁנִיָּה, נִקְבָּע לְמַעֲשֵׂר, וְלֹא יֹאכַל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁיּוֹצִיא הַתְּרוּמָה שְׁנִיָּה וִיעַשֵּׂר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצו) ממשנה ד׳ שם ומהירושל׳ שם:
(°) עיין פירושו בסעיף ק״ל
(קעא) התורם כו׳ – עמ״ש בסעיף ק״ל וצ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיא) פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלָאכְתָן וְחָשְׁכָה עֲלֵיהֶם לֵיל שַׁבָּת, נִקְבְּעוּ, וְלֹא יֹאכַל מֵהֶם, אֲפִלּוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצז) ביצה דף ל״ה ע״א וירושלמי פ״ב דתרומות אפילו ליקטן שלא לצורך שבת
(קכז) נקבעו – שכיון שנעשו ראויים לאכילת שבת ואם היה אוכלה בהן בשבת הוי ליה קבע משום דכתיב וקראת לשבת עונג הלכך אסור לאכול מהם אפילו אחר השבת עד שיעשר דכיון שנקבעו בשבת נקבעו ולא פקע.
(קעב) פירות כו׳ – ירושלמי פ״ב פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהן השבת רי״א השבת טובלת רשב״ל אומר אין השבת טובלת וקי״ל כר״י וכן משמע בספ״ד די״ט שבת לאפוקי מדהלל כו׳ וקדש כו׳ (וע״ל ס״ק קע״ה בליקוט):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיב) תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים לְשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן, לֹא יֹאכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצח) משנה ב׳ פ״ד דמעשרות
(קכח) לא יאכלם כו׳ – שהרי יחדום לשבת.
(קעג) תינוקות כו׳ – לפי מ״ש בס׳ שקדם א״צ לזה ובירושלמי שם והביאו הר״ש שם קאמר דמתני׳ קמ״ל דבע״ש מותר אכילת עראי ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיג) תְּאֵנָה שֶׁהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לֶאֱכֹל פֵּירוֹתֶיהָ בְּשַׁבָּת, וְלִקֵּט מִמֶּנָּהּ כַּלְכָּלָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, הוֹאִיל וּפֵרוֹת אֵלּוּ מְיֻחָדִים לְשַׁבָּת וְהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קצט) שם בירושלמי
(קכט) לא יאכל מהם – אפי׳ קודם השבת.
(קעד) תאנה כו׳ – מתני׳ שם וכמ״ש בירושלמי שם ר״א בן אנטיגנוס בשם ר״א דר״י תפתר בתאנה המיוחדת לשבת כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיד) הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְחָשְׁכָה עָלָיו לֵיל שַׁבָּת, לֹא יִגְמֹר אֲכִילָתוֹ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם הִנִּחָן לְאַחַר הַשַּׁבָּת, הֲרֵי זֶה גּוֹמְרוֹ.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ר) משנה ג׳ פ״ח דתרומות וכר׳ יהושע וכפי פירושו דר״א ס״ל דיגמו׳ בשבת ומינה נשמע לר׳ יהושע דלא יגמור היינו בשבת
(רא) שם וכפי גירסתו ועיין בכ״מ
(קל) ה״ז גומרו – באכילת עראי ואינו מעשר שכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גלה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת.
(סב) גומרו – באכילת עראי ואינו מעשר דכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גילה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת ש״ך:
(קעה) היה כו׳ ואם כו׳ – כגירסא שלנו בסיפא רי״א יגמור [וכמ״ש הרמב״ם בפי׳ שם ודברי כ״מ תמוהין ודברי תי״ט ביותר] וכן גורס בפ״ד די״ט שם ולא כשאמר ר״י יגמור כו׳. אבל צ״ע היאך אי קושית הגמ׳ שם ורמינהי היה כו׳ וכ״מ בירושלמי דתרומות שם ובפ״ג דמעשרות מ״ט דר״א משום שהתחיל בהיתר תני ר״נ אומר לא שאמר ר״א משום שהתחיל בהיתר אלא שרא״א ימתין עד מ״ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור. ועיקר דין זה צ״ע דהא בלא״ה שבת קבע כמ״ש בסעיף קי״א וכן הקשה הר״ש שם ותוס׳ תירצו שם ד״ה ר״א בתי׳ השני באשכול שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע בגמ׳ דפריך ורמינהי כו׳ ולפ״ז צ״ל דבין ר״א בין ר״י ס״ל דחצר ושבת קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא״כ לדידן ליתא לדין זה והר״ש שם תי׳ כיון שהתחיל בהיתר אבל בירושלמי הנ״ל פליג ר״נ ע״ז וצריך לדחוק דה״ק לא משום שהתחיל בהיתר יגמור בשבת ובחצר אלא ימתין כו׳ וסוגיא דספ״ד די״ט צ״ל דס״ד דבשבת ובחצר יגמור ע״כ מיירי בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדברי ר״נ הנ״ל דמשום דהתחיל בהיתר א״א שיגמור בשבת ומ״ש יגמור ל״ד אלא משום ר״י דאפ״ה לא יגמור ומשני התם כדקתני כו׳ ואפילו בנגמרה מלאכתו ומשום דהתחיל בהיתר כצ״ל לדעת הרמב״ם. אבל אין הלשון של הירושלמי משמע כן אלא דברי ר׳ נתן כר״ל דאין שבת קובע לאחר שבת אלא בייחדן לשבת וכ״ה הסוגיא די״ט שם וערש״י שם ל״ד ב׳ ד״ה שבת קובעת כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה תינוקת כו׳ וד״ה ר״א הנ״ל בתי׳ הראשון ובשבת אסור לאכול אפילו לא ייחדן כמ״ש רש״י שם וז״ש בגמ׳ שם כיון דכתיב וקראת כו׳ ומ״מ י״ל דלא קי״ל כן כמש״ש בדברי ר׳ יוחנן שבת לאפוקי כו׳ ור״י כשיטתו ולא ס״ל הא דר׳ נתן: (ליקוט) עמש״ש דגמ׳ דידן ס״ל כר״ל וכ״ד רש״י ותוס׳ ומש״ש וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר היינו ג״כ לשבת עצמו וכמ״ש במתני׳ היה אוכל באשכול כו׳ (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קטו) כָּל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה, כְּגוֹן הַגַּרְעִינִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כָּךְ אָסוּר לְאָכְלוֹ מֵהַטֶּבֶל וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה, מִדְּבָרִים אֵלּוּ, כָּךְ מֻתָּר בְּטֶבֶל וּמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.
אור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

אור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קטז) אֵין מַּדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא. אֵין מְחַפִּין בַּטֶּבֶל. וְאֵין זוֹרְעִין אֶת הַטֶּבֶל. וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלָאכְתָן אָסוּר לִזְרֹעַ מֵהֶם עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל הָעוֹקֵר שְׁתָלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאֵינוֹ כְּזוֹרֵעַ טֶבֶל, שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת. וְכֵן הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וּשְׁתָלָם בְּמָקוֹם אַחֵר, אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף בְּגוּפָן, מֻתָּר. וְאִם שְׁתָלָם כְּדֵי שֶׁיִּקְשׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶם, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רב) (°) מכאן ועד סעיף קכ״ה הוא לשון רמב״ם שם פ״ו:
ברייתא שבת דף כ״ו ע״א ופי׳ רש״י ואין צ״ל בטבל טהור
(רג) תוספתא פ״ק דדמאי
(רד) מדתנן בספ״ק (דדמאי) [דפאה] ונוטל מן הגורן וזורע וכו׳ דברי ר״ע משמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים
(רה) משנה ריש פ״ה דמעשרות
(רו) שם במשנה ב׳
(קלא) בטבל טמא – וכ״ש בטהור ובחול ואצ״ל בשבת שנאמר משמרת תרומותי בשמירות ב׳ תרומות הכתוב מדבר בין בטהורה בין בטמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.
(קלב) בד״א בתבואה – שכבר תלשה מהקרקע.
(קלג) אם נתכוון להוסיף בגופן מותר – שהרי יעשר מהם לכשיגדלו.
(קלד) אסור – שהרי מפקיען מיד מעשר מכל וכל וה״ל כזורע חטים או שעורים של טבל.
(סג) מדליקין – בחול ואצ״ל בשבת:
(סד) מותר – שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:
(סה) כזורע – שהרי מפקיעין מידי מעשר מכל וכל:
(קעו) ואפילו פירות כו׳ – כחכמים דפליגי על ר״ע וכמ״ש (בירושלמי) ברפ״ה דמעשרות העוקר שתלים כו׳ ר׳ אבהו בשם ר״ל ר״ע היא דתנינן תמן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דר״ע ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן ד״ה היא מודים חכמים לר״ע בשתלים חטים גמר מלאכה שתלים אינן גמר מלאכה וכ׳ הרמב״ם בפי׳ שם וז״ש בד״א כו׳:
(קעז) אם נתכוין כו׳ – כמש״ש לזרע וער״מ בפי׳ שם ופלוגתא היא בירושלמי שם א״ר מנא ל״ש אלא לזרע הא לוכל פטור ר״ח בשם ר׳ יוחנן לא שנייא בין לזרע בין לוכל חייב מפני שהיא גורנן ופ׳ כר׳ מנא דפשטא דמתני׳ משמע כוותיה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיז) אֵין מוֹכְרִין טֶבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹח טֶבֶל, וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר, שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֹאכַל טֶבֶל.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רז) משנה ת׳ פ״ה דדמאי
(רח) שם בירושלמי
(רט) שם משנה ג׳ פ״ג
(רי) עובדא שם בירושלמי
(קלה) אין מוכרין כו׳ – שמא יבא הלוקח לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא.
(סו) ולחבר – שמא יבא הלוקחו לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא:
(קעח) ולחבר – ירושלמי שם והביאו הר״ש שם:
(קעט) ואסור כו׳ – דלא כר׳ יוסי בפ״ג וכמ״ש הרמב״ם בפי׳ ובירושלמי שם ארשב״ג שלח לי ר׳ יוסי ברבי אתרוג וא״ל זה בא בידו מקסרין ולמדתי בו ג׳ דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא בידי אחר כו׳ שאילו בא בידו אחר היה מעשר מזה על זה ויעשר ממנו עליו דו חשש להדא דבר קפרא דב״ק אמר אין דרך ב״א להיות משלחין לחביריהן דברים חסרים ולא מתני׳ היא ר׳ יוסי מתיר ובלבד שיודיענו אתא מימר לך אע״ג דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה וז״ש ואפילו חבר לחבר ושם בפ״א דדמאי ר׳ ירמיה שלח לר״ז חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא והוה ר׳ ירמיה סבר מימר מה ר״ז מיכול דלא מתקנא והוה ר״ז סבר מימר מה אפשר דר״י משלחא לי מילא דלא מתקנא בין דין לדין אתאכלת טבלא כו׳ וז״ש שמא כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיח) הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מוֹכֵר אוֹמֵר: עַל מְנַת שֶׁהֵם טֶבֶל מָכַרְתִּי, וְלוֹקֵחַ אָמַר: לֹא לָקַחְתִּי מִמְּךָ אֶלָּא מְעֻשָּׂרוֹת, כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן; קְנָס הוּא לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר טֶבֶל.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריא) תוספתא פ״ג דמעשר שני וירושלמי פרק ז׳ דדמאי
(קלו) כופין את המוכר כו׳ – וישלם ללוקח החולין.
(סז) המוכר – וישלם ללוקח החולין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קיט) אֵין פּוֹרְעִין חוֹב מֵהַטֶּבֶל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריב) מברייתא הרי שאנסו וכו׳ חולין דף קל״א ע״ב
(קפ) אין פורעין כו׳ – עבה״ג ועמ״ש בסעיף ק״א: (ליקוט) אין כו׳. חולין קל״א א׳ גיטין מ״ד א׳ וב״מ ק״א א׳ ומקבל כחוכר כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה סברוה כו׳ ובחוכר מן הדין כו׳ (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכ) הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה.
באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריג) משנה ת׳ פרק ה׳ דדמאי
(קלז) מזה על זה – והוא שיודע בודאי ששניהם לא עשרו שהם הודיעוהו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכא) הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. וְהַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ריד) שם משנה ב׳ פ״ו
(רטו) שם במשנה וכר׳ יהודה
(קלח) החוכר כו׳ – פי׳ שחוכר הקרקע מהעובד כוכבים לזרוע ולתת לו כך וכך סאה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט לא יתן לעובד כוכבים קצבתו עד שיעשר הכל ואח״כ יתן לו מה שקצב עמו.
(קפא) והמקבל כו׳ – פ׳ כר״י משום דשקלו וטרו אליביה בב״מ ק״א א׳: (ליקוט) והמקבל כו׳. מפרש כפירש״י בב״מ ק״א א׳ ד״ה יש קנין וא״נ אין קנין כו׳ אבל תוס׳ מפרשים שם דוקא משום דיש קנין מקבל לאו כחוכר דמי וחדא מילתא היא יש קנין כו׳ ומקבל כו׳ ע״ש בד״ה סברוה כו׳ כך נראה לר״י לפרש כו׳ וכ״כ בסה״ת וע״ש שהביא גם שיטת ר״ת. ופ׳ הרמב״ם כר״י שאינו חולק על ת״ק וכ״כ תוס׳ שם ועוד מדשקלו וטרו אליביה וכמ״ש בפט״ו דשבת (קי״ב. מדקמתרץ ר׳ יוחנן כו׳) וכ״כ הרמב״ם כ״ז בפירושו במתני׳ שם (ע״כ):
המקבל שדה מן הנכרי בארץ ישראל למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בארץ ישראל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) למ״ד יש קנין לנכרי ז״ל ב״י אבל הרמב״ם אף על פי שפסק דאין קנין לנכרי פסק דא״צ לעשר וטעמו משום דבחלק הנכרי לא שייך לפלוגי בין יש קנין לאין קנין דאע״ג דאין קנין מ״מ אין ישראל חייב לעשר חלקו של נכרי ורבינו נמי אפשר דלא איירי בחלקו של נכרי דבההוא לית דין ולית דיין אלא בחלקו של ישראל קאמר דלמ״ד יש קנין א״צ לעשר כיון שאין הקרקע של ישראל עכ״ל וקשה הא לעיל כתב רבינו אפי׳ הלוקח פירות מן הנכרי אחר מירוח ולמ״ד יש קנין חייב לעשר וזה שיש לו חלק בגוף התבואה לא גרע ואדרבה בזה הסברא נותנת שיש לחייבו יותר מבלוקח ממנו ודוחק לומר מ״ש הכא א״צ לעשר ר״ל מה״ת ולכן נראה דפירושו כמ״ש בפרישה. ושמא י״ל דדוקא בלוקח גזרו שיעשר שהוא מילתא דשכיח אבל מקבל לא שכיח כולי האי לא גזרו כמ״ש לעיל בסמוך גבי פירות א״י שיצאו ח״ל בשם כסף משנה:
(קט) למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר נראה פירושו דא״צ לעשר מחלקו של נכרי ולא אמרינן הואיל שהישראל עובדה ומתעסק בקרקע נראה כאילו גדל הכל בשלו והוי כאילו מכר פירותיו לנכרי דחייב מדרבנן אבל למ״ד דאין קנין לנכרי צריך לעשר אפי׳ מחלקו של נכרי מטעם דפרישית ועי׳ בדרישה:
(קי) אבל החוכר ממנו בדבר ידוע כו׳ חוכר היינו שמקבל השדה בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשאה הרבה בין עשאה מעט מקבל היינו שמקבל מפירות שיעשה לשליש או לרביע:
(קיא) והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בא״י פי׳ לענין דינים אחרים אבל בדין המקבל הנ״ל אע״פ שסבר שאין קנין לנכרי מ״מ סבר דא״צ לעשר כמ״ש ב״י בשמו:
(פב) המקבל שדה מן הנכרי וכו׳ פי׳ מקבל בתורת אריסות למחצה לשליש ולרביע למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר ממה שמגיע לו למקבל כיון דהתבואה היא של נכרי שגדלה בשדה שלו אלא שנותן לישראל מחצה או שליש ורביע שכר עבודתו מפירות שלו אבל החוכר ממנו בדבר ידוע חשובה השדה כשלו דשכירות ליומיה ממכר הוא וחכירות היינו שכירות אלא דשכירות הוא במעות והחכירות הוא בתבואה או במעות הילכך אפי׳ יש קנין לנכרי בארץ צריך לעשר:
(פג) ומ״ש והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בא״י פי׳ ואפ״ה מחלק בין מקבל לחוכר דמקבל א״צ לעשר חלקו של נכרי אבל חוכר צריך לעשר מכל התבואה שגדלה בשדה דאע״פ שקצב לו לתת לו כך וכך סאה תבואה אפ״ה כיון שהתנה עמו לתת לו כך וכך בין עשתה הרבה בין עשתה מעט א״כ כל התבואה הגדילה בשדה היא של חוכר אלא שעליו מוטל החוב לפרוע לו כך וכך אבל כל התבואה היא של החוכר ועיין במשנה פ״ו דדמאי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(קכב) כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁנִּגְמְרָה מְלָאכְתָן, מוֹצִיאִין הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת מִידֵיהֶם וְנוֹתְנִים אוֹתָם לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רטז) ירושלמי מדיוקא דמתניתין ספ״ק דפאה דתנן עד שימרח וכו׳ הא אם מירחו אינה שלהם ומשום קנסא
(קלט) מוציאין התרומה כו׳ – דקנס הוא להם שקנסו אותם כדי שלא יקפצו לגתות ולגרנות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ודוקא כשקנו אחר שנגמרה מלאכתן שחל עליהם חיוב הפרשה ביד ישראל אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם.
(סח) מוציאין – אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם:
(קפב) כהן כו׳ – מתני׳ ספ״ק דפאה וירושלמי הביאו הר״ש שם ותוספתא פ״ז דדמאי כנ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכג) כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁים, קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלָאכְתָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָכַר בִּמְחֻבָּר, הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריז) תוספתא פ״ו דדמאי
(קמ) הרי התרומה והמעשר שלהם – ולא אמרי׳ שמכרו זכותם לישראל שמכרום לו שכיון שמכרו קודם גמר מלאכתן עדיין לא היה להם זכות בתרומות ומעשרות שבהן שימכרוהו לישראל אבל אם מכרוהו לאחר גמר מלאכתן כבר היה להם זכות שהרי יכולין להפרישן לעכבן לעצמן אמרינן כל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל והישראל נותנה לכל כהן שירצה וכאן לא שייך קנס.
(סט) שלהם – אבל אם מכרוהו אחר גמר מלאכתן הרשות ביד הישראל ליתנם לכל כהן שירצה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכד) הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְּקַבָּלָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. נְתָנָהּ לְעַם הָאָרֶץ, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, עוֹמֵד עַל הַגֹּרֶן וְנוֹטֵל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ, שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִים לָהֶם.
באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריח) ג״ז שם:
(°) מאכן ועד סעיף קל״ב הוא לשון הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מעשר שני
(קמא) הנותן שדהו – זרוע לעובד כוכבים בקבלה שקבל עליו העובד כוכבים לעבדה ולתת לישראל שנתנו לו מן התבואה ממה שיעשה הן רב או מעט חציו או שלישית או מה שיתנו ביניהם.
(קמב) צריך לעשר על ידם – דהא הם ודאי לא עשרו אבל אם נתנו לסתם ישראל אפי׳ הוא ע״ה כו׳ אין צריך לעשר דסמך על רוב ע״ה מעשרים הם.
(ע) בקבלה – שקבל עליו העובדי כוכבי׳ לעבדה וליתן לישראל ממה שתעשה תבואה חצי או שליש או מה שיתנו ביניהם:
(עא) לעשר – דהא הם ודאי לא עשרו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכה) בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וּבְט״וּ בִּשְׁבָט, הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר הָאִילָנוֹת. כֵּיצַד, תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בַּשְּׁלִישִׁית, מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט״וּ בִּשְׁבָט שֶׁל שְׁלִישִׁית, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ אַחַר כָּךְ בְּסוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְרִישִׁין מֵהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט״וּ בִּשְׁבָט שֶׁל רְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בָּרְבִיעִית, מַפְרִישִׁין מֵהֶם מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַחַר ט״וּ בִּשְׁבָט, מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ריט) משנה ריש ר״ה
(רכ) שם במשנה וכב״ה
(קפג) בא׳ בתשרי כו׳ – מתני׳ ריש ר״ה וגמ׳ שם י״ב א׳ תנא כו׳ ותנא דידן כו׳:
(קפד) תבואה כו׳ – עסי׳ רצ״ז ס״ג הזרעונים מתחלקים כו׳:
(קפה) כיצד כו׳ – גמ׳ שם:
(קפו) וכן כו׳ – שם י״ד ב׳ ט״ו א׳ ב׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכו) הַיָּרָק, בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, כֵּיצַד, אִם נִלְקַט בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמַר בַּשְּׁנִיָּה, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. וְאִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן הָאֶתְרוֹג, בִּלְבַד מִשְּׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן, הֲרֵי הוּא כְּיָרָק וְהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ, בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. כֵּיצַד, אִם נִלְקַט בַּשְּׁלִישִׁית אַחַר ט״וּ בִּשְׁבָט, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית קֹדֶם ט״וּ בִּשְׁבָט, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. נִלְקַט בָּהּ אַחַר ט״וּ בִּשְׁבָט, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ, אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית, אֲפִלּוּ הָיְתָה כַּזַּיִת וְנַעֲשֵׂית כַּכִּכָּר, חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רכא) משנה ו׳ פ״ב דביכורים וכרבן גמליאל מייתי לה בר״ה דף י״ד ע״ב
(רכב) שם במשנה
(רכג) מימרא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן כו׳ ראש השנה דף ט״ו ע״ב
(כט) שנכנסה לשביעית – דלשביעית לא אזלינן בתר חנטה.
(קמג) הירק בשעת לקיטתו עישורו – שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו.
(קמד) ואם נלקט ברביעית – מפרישין ממנו מעשר שני.
(קמה) הרי הוא בירק – שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת.
(קמו) ואע״פ כו׳ חייבת במעשרות – דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן כמו שהוא הדין בשאר כל האילנות וזה כיון דלא נחשב של שביעית שהרי נחנט בששית חשבינן לזה כולה של ששית.
(עב) לקיטתו – שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו:
(עג) האתרוג – שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת:
(קפז) הירק כו׳ – שם י״ב א׳ י״ג ב׳:
(קפח) כיצד כו׳ – שם:
(קפט) וכן האתרוג כו׳ כיצד כו׳ – שם י״ד ב׳:
(קצ) בין כו׳ – כרבותינו שם ט״ו א׳ משום דסתם מתני׳ דפ״ג דסוכה (ל״ט א׳) כוותייהו:
(קצא) ואע״פ כו׳ – שם ט״ו ב׳ וס״ל דר״י אמר אפי׳ לרבותינו ומ״ש בין לשביעית היינו לקדושת שביעית וביעור אבל הראב״ד השיגו וכתב שדבריו מבולבלים ופסק כרבן גמליאל דר׳ יוחנן ור״ל ורבה ור״ה כולהו ס״ל כוותיה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכז) הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף נוֹתְנִין עֲלֵיהֶם חָמְרֵי הָאִילָן וְחָמְרֵי זְרָעִים, שֶׁאִם הָיוּ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁלִישִׁית וְנִלְקְטוּ קֹדֶם ט״וּ בִּשְׁבָט, מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר אַחֵר וּפוֹדֶהוּ, וְאַחֵר שֶׁפּוֹדֶהוּ נוֹתְנוֹ לַעֲנִיִּים.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רכד) ירושלמי ספ״ד דמעשרות וכמ״ש הכ״מ שם שאמרו אליבא דב״ה דאע״ג דסברי דאילן גמור הוא לענין כלאים וערלה (בברכות דף ל״ו ע״א) לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו
(ל) האביונות – הם דומין קצת לאילן וקצת לירק.
(קמז) ואחר שפודהו נותנו לעניים – ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.
(עד) האביונות – הם דומין קצת לאילן וקצת לירק:
(עה) ופודהו – ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:
(קצב) האביונות כו׳ – ירושלמי ספ״ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים וליידה מילה שאם היתה שניה נכנסת לשלישית שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני. והראב״ד השיגו דהוא כב״ש בברכות ל״ו והרמב״ם (סבר) שהוא אף לב״ה מדקאמר וליידה מילה. כ״מ. ואין מוכרח משום דאיירי שם לענין מעשר אמר וליידה כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכח) פֵּרוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת שְׁלִישִׁית, אוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁית בָּרְבִיעִית, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַכֹּל, אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי חָמוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא קָדוֹשׁ, וּמַעֲשַׂר עָנִי חוֹל. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהֵן סָפֵק אִם פֵּרוֹת שְׁנִיָּה הֵם אוֹ פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית, מַפְרִישׁ מֵהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רכה) משנה סוף פ״ב דמכשירין
(רכו) שם וכפי פירושו במאי דתנן להחמיר וכמ״ש הכ״מ בשם הר״י קורקוס
(רכז) נלמד ממה שקדם בסמוך
(קצג) פירות כו׳ – ספ״ב דמכשירין וכמ״ש בפי׳ שם [ועפ״ד דידים מתני׳ ג׳ א״ל ר״י כו׳ שאתה מחמיר כו׳ וער״מ שם והיות ר״א כו׳] אבל הראב״ד השיגו מהא דר״ע בר״ה י״ד ועתוס׳ שם ד״ה ונהג כו׳ ופי׳ כפי׳ הר״ש שם:
(קצד) וכן פירות כו׳ – ר״ל דלא כר״ע ודבריו תמוהין (אפי׳ אם נאמר בדין הקודם כמ״ש הכ״מ בשם הרי״ק):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קכט) כָּל הַפָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמִן הֶעָנִי. וְכָל שֶׁחַיָּב בָּרִאשׁוֹן, חַיָּב בִּשְׁנֵיהֶם. וְכָל הַתּוֹרֵם מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכָל שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם, אֵינוֹ מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכָל מִי שֶׁאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, כָּךְ אִם עִשֵּׂר הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר. וְכָל מִי שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, כָּךְ אִם הוֹצִיא מַעֲשֵׂר אֵינוֹ מַעֲשֵׂר.
אור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

אור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קל) פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא מֵהֶם מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ לְמַעֲשֵׂר, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן קוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי. אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי אוֹ אֶת מַעֲשַׂר עָנִי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(רכח) ירושלמי דמעשרו׳ פ״ב
(קצה) פירות כו׳ – ירושלמי פ״ב דמעשרות ראשון מהו שיטבול מה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח ד״ה אסור אם במ״ר שהקדימו בשבלין ד״ה מותר אלא כינן קיימין בתמרים והוא עתיד לדורסן גרוגרות והוא עתיד לדושן והפריש מהן תרומה גרולה ונמלך מהן להניחן כמות שהן ועבר והפריש מהן ראשון אין תימר למפרע נטבלו תרומה שהוא טובל ואין תימר מכאן ולהבא ראשון הוא שהוא טובל ופסק לקולא דס״ל דנפשטה הבעיא דאמר שם הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן גרוגרת והוא עתיד לדושן אסור לוכל מהן עראי ומתקן רמאי דר״מ וחכ״א אוכל מהן עראי ומתקן ודאי אבל אין ענין להבעיא כלל ע״ש:
(קצו) אבל כו׳ – כנ״ל ובגמרא דיבמות פ״ו א׳:
וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם.
(מט) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מ״ע טובלין וכו׳ בפ״ב דמכות (טז:) אמר רב אכל טבל טבול של מ״ע לוקה כמאן כי האי תנא דתניא א״ר יוסי יכול לא יהיה חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו חרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי׳ מ״ע מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מ״ע אף כאן מ״ע ואמר רחמנא לא תוכל וכתב סמ״ג ואין בטבל זה מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר אבל בפ׳ יש מותרות (יבמות פו.) אמרינן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובלת וכדתניא ר׳ יוסי אומר יכול לא יהיה חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר כו׳ ואי מהתם הו״א ללאו אבל מיתה לא קמ״ל ופירש״י אף מעשר ראשון טיבל ואע״ג דבדידיה ליכא מיתה חייבים מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו וכתבו התוס׳ וא״ת מנ״ל דטבל מ״ע במיתה הא לא איתקש לתרומה וי״ל דשמא אין בו מיתה א״נ כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה״ה לענין מיתה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מז) וכל אלו התרומות וכו׳ בפרק אלו הן הלוקין (מכות י״ו) וכתב סמ״ג לאוין בסי׳ קמ״ו דאין בטבל זה דמעש״ר ומעשר שני ומעשר עני מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר עכ״ל וכך כתבו התוס׳ בפרק יש מותרות בד״ה אי מהתם הו״א ללאו בחד שינויא אבל באידך שינויא אפי׳ טבל מעשר עני כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה״ה לענין מיתה עכ״ל ומביאו ב״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(קלא) לֹא חִיְּבוּ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רכט) מברייתא בכורות דנ״ג ע״א וכמ״ש הכ״מ בשם הר״י קורקוס
(קמח) לא חייבו כו׳ – לפי שמעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותה מח״ל שהרי אינו נוהג בחוץ לארץ ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא.
(עו) בסוריא – לפי שמעשר שני טעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח״ל שאינו נוהג שם ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא:
(קצז) לא חייבו כו׳ – ירושלמי רפ״ה דמ״ש אבל דבריו תמוהים דשם ל״ק אלא בשל עובד כוכבים ועמ״ש בסי׳ רצ״ד ס״ז וכ״מ ברשב״א בפ״ז דב״ק ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קלב) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לִפְנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו׳ (דברים יד, כג) וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד, כג). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ, מַה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(רל) (°) מכאן עד סעיף קל״ו הוא לשון הרמב״ם בפ״ב מהלכות מעשר שני:
משנה זבחים דף קי״ב ע״ב ומכות דף י״ז ע״א
(רלא) בריי׳ שם דף י״ט ע״א
(קצח) ונוהג כו׳ – פ״ב דביכורים:
(קצט) אבל אינו כו׳ מפי כו׳ – פ״ג דמכות (י״ט א׳) וש״מ:
וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח.
(כט) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראויה לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו בסוף עדיות א״ר יהושע מקובל אני מריב״ז וכו׳ ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני ואע״פ שאין חומה:
(ל) ומה שכתב אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה וכו׳ ברייתא פרק אלו הן הלוקין (מכות יט:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כד) מה בכור בזמן שיש בית כו׳ צ״ע למה שינה לשונו שמתחיל ומסיים במזבח ובאמצע נקט לשון בית: (ואם הוא בירושלים והוא טהור כצ״ל ולא שהוא עכ״ה):
(כט) ומ״ש שאף על פי שאין חומה וכו׳ גם זה כתב סה״ת וז״ל אף על גב דעכשיו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא אע״ג דלא קדשה לעתיד לבא לענין חיוב מעשרות ותרומות מן התורה וכו׳ וה״א במשנה סוף עדיות:
(ל) ומ״ש דאיתקש לבכור וכו׳ כ״כ סמ״ג בסימן קל״ו דה״א בזבחים פרק קדשי קדשים [ס׳] ופ״ג דתמורה [כ״א]
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(קלג) בַּזְּמַן הַזֶּה, אִם רָצָה לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שְׁוֵה מָנֶה בִּפְרוּטָה, לְכַתְּחִלָּה, פּוֹדֶה וּמַשְׁלִיךְ הַפְּרוּטָה לַיָּם הַגָּדוֹל; אֲבָל לִשְׁאָר נְהָרוֹת צָרִיךְ לְשָׁחֲקָהּ תְּחִלָּה. וְכֵן אִם חִלֵּל (פֵּרוּשׁ אִם עֲשָׂאוֹ חֻלִּין עַל יְדֵי פִּדְיוֹן) מַעֲשֵׂר שְׁוֵה מָנֶה עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת, הֲרֵי זֶה מְחֻלָּל, וְשׂוֹרֵף אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁחִלֵּל עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(רלב) שם בשם הגאונים
(רלג) סמ״ג מהא דפסחים דף כ״ח ע״א
(רלד) הרמב״ם שם וטעמו דמחללין אף על פירות עיין בכ״מ שם ריש פ״ד
(קמט) בזמן הזה – הואיל ולאבוד אזלא.
(ר) בזה״ז כו׳ ומשליך כו׳ אבל כו׳ וכן כו׳ ושיעור כו׳ – עמ״ש בסי׳ רצ״ד ס״ו:
(רא) אם חילל – ל״ד דאף לכתחלה לסברתו:
(רב) ושורף כו׳ – אם נטמאו כמו תרומה טמאה:
אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר.
ויחללנו על שוה פרוטה אפילו אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר.
(לא) אלא אם הוא חוץ לירושלים יתללנו על ש״פ וישליכנו בנהר ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו הכי משמע בפ׳ הזהב (בבא מציעא נג:) וכתב רש״י דטעמא משום דכתיב כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף ולא כשהוא בירושלים:
(לג) ויחללנו על ש״פ אפי׳ הוא הרבה וכו׳ בס״פ המקדיש שדהו (ערכין כט.) אמר דאע״ג דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על ש״פ מחולל דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ה״מ בזמן שב״ה קיים דאיכא פסידא אבל בזמן הזה אפי׳ לכתחילה וכיון דבהקדש הוי דינא הכי כל שכן במעשר וכן כתב הרמב״ם בפ״ב מה׳ מ״ש וז״ל הורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה פודה לא יהיה זה חמור מן ההקדש וקודם לכן כתב מדת חסידות שפודין מ״ש בזמן הזה בשויו כדרך שפודין אותו בפני הבית ונראה שטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א״ל שקול ד׳ זוזי ושדינהו בנהרא ולישתרו לך ופריך עליו כיון דבזמה״ז הוה דליכא פסידא להקדש דליכא בית וסתם חרמים לבדק הבית ואפילו בפרוטה סגי ואמאי א״ל שקול ד׳ זוזי ומשני משום פרסומא מילתא ומשמע ליה ז״ל דדוקא במחרים נכסיו דהוי פסידא טובא סגי בד׳ זוזי לפרסומי מילתא אבל במ״ש צריך לחללו בשוויו לפרסומי מילתא ומשמע ליה דהאי פרסומי מילתא הוי מדת חסידות ולא מדינא ומ״ש וישחקנה איני יודע מנין לו דכיון דתלמודא לא אמר אלא לשדינהו בנהרא מנין לו שצריך לשחקם. כתב הרמב״ם בפ״א מה׳ מ״ש וכן אם חלל שוה מנה על ש״פ מפירות אחרות ה״ז מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים וכתב עליו הראב״ד תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מ״ש אפי׳ בזמן הזה פירות על פירות אלא במ״ש של ח״ל שעשאו כדמאי עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כח) וישחיקנה ויוליכנה לנהר ז״ל ב״י איני יודע מנין לו שבתלמודא לא קאמר אלא לשדינהו לנהרא. והא דכתב תמיה זו בכאן ולא לעיל בסמוך משום דאפשר דבספרו לא היה כתיב בו לעיל וישחקנה וכן בכל ספרי דפוס ב״י אינו. ועל התמיה אני מתמה הלא בחמץ בפסח לעבודת אלילים ג״כ דינא הכי שאם ישליכנה לים הגדול א״צ שחיקה ואם לשאר נהרות צריך שחיקה וכמ״ש לעיל בי״ד ס״ס קמ״ו גם לענין יין נסך בסי׳ קל״ג ע״ש גם בש״ע בסימן זה סעיף קל״ג כ״כ דאם ישליכנה לשאר נהרות צריך שחיקה תחילה:
(לא) ומ״ש אלא אם הוא חוץ לירושלי׳ וכו׳ בפ׳ הזהב [נ״ג]
(לב) ומ״ש וישליכנו לנהר פי׳ ישחקנו וישליכנו לנהר כמ״ש אח״כ בסמוך אלא דתחלה כתב בסתם כלישנא דתלמודא ס״פ המקדיש שדהו ואח״כ פי׳ דהיינו שישחקנה תחלה וכתב ב״י איני יודע מניין לו שצריך לשחקנה עד כאן לשונו אבל בסה״ת כתב יקציצנה וישליכנה בנהר ובסמ״ג עשה קל״ו וז״ל ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשוחקה בתחילה כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה [דף כ״ח]:
(לו) ומ״ש דמחלל על ש״פ אפי׳ הוא הרבה כך כתב הרמב״ם בפרק ב׳ דמעשר שני דכך הורו הגאונים דלא יהיה זה חמור מהקדש אלא דמדת חסידות הוא לפדותו בשויו ע״ש וכ״כ סמ״ג לשם ורבינו קיצר בזה ולא כתב אלא מה שהוא עולה מן הדין כמו שקיצר בדין תרומת מעשר שלא מן המוקף וכבר הקדים רבינו בתחילת סימן זה שאין רצונו להאריך בכל חלוקי דינים אלו דתרומה ומעשר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(קלד) וְשִׁעוּר פְּרוּטָה, כַּחֲצִי שְׂעוֹרָה כֶּסֶף מְזֻקָּק, שֶׁהוּא חֵלֶק מִל״ב בְּמָעָה כֶּסֶף שֶׁהוּא אשפיר״ו עוטומאני שֶׁמִּשְׁקָלוֹ רְבִיעִית דִּרְהֶ״ם, נִמְצָא שֶׁהַפְּרוּטָה חֵלֶק מִמ״ח בְּקִטְעָא וְיוֹתֵר מְעַט. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁהַפֵּרוֹת שֶׁמְּחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיִּשְׁווּ כָּךְ לְפָחוֹת. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ״ד (סָעִיף ו׳).}
באר הגולהש״ךבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(רלה) ד״ע
(קנ) וע״ל סימן רצ״ד – שם נתבאר כמה היא הפרוטה.
(עז) רצ״ד – שם נתבאר כמה היא הפרוטה:
ובלבד שיהא במעשר שני שוה פרוטה ואם אין לו ממנו שוה פרוטה ישהנו עד שיהא לו ממנו שוה פרוטה.
(לד) ומה שכתב ובלבד שיהא במע״ש שוה פרוט׳ ברייתא בפרק הזהב (בבא מציעא נג:) ודע דאיתמר על הרב אמי אמר אין כו רב אסי אמר אין בחומשו ר״י אמר אין בו ר״ל אמר אין בחומשו ואותביה למ״ד אין בו ואסקינן בקשיא:
(לה) ואם אין לו ממנו ש״פ ישהנו עד שיהא לו ממנו ש״פ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לז) ומ״ש ובלבד שיהא במעשר שני ש״פ ברייתא פרק הזהב:
(לח) ומ״ש ואם אין לו ממנו ש״פ ישהנו וכו׳ כך כתב סה״ת וז״ל יצניענו במקום המשתמר עד שיהא הרבה ואז יפדנו על ש״פ וכ״כ הסמ״ג לשם וה״א בפרק הזהב (בבא מציעא נ״ג)
באר הגולהש״ךבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(קלה) כְּשֵׁם שֶׁאֵין אוֹכְלִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּךְ אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שָׁם, וְאֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ, וְאֵין מוֹכְרִים אוֹתוֹ. וְאִם נִכְנָס בִּירוּשָׁלַיִם, אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וּמַנִּיחִים אוֹתוֹ שָׁם עַד שֶׁיֵּרָקֵב (וְכֵן אִם עָבַר וְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם, מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּרָקֵב). לְפִיכָךְ אֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה, אֶלָּא מוֹצִיאִין אֶת הַפֵּרוֹת בְּטִבְלָן חוּץ לָעִיר, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שָׁם, וּפוֹדֶהוּ. וְאִם הִפְרִישָׁן שָׁם בַּזְּמַן הַזֶּה, יֵרָקֵב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלֹּא נִטְמָא. אֲבָל אִם נִטְמָא, פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. {וְיֵשׁ לְהַכְשִׁירוֹ כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל טֻמְאָה וִיהֵא לוֹ הֶתֵּר בַּפִּדְיוֹן (טוּר).}
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(רלו) תוספתא פ״ג דמע״ש
(רלז) כן הוא ברמב״ם שם מהתוספתא
(רלח) כ״מ שם
(רלט) וכתב בכ״מ דהכי אמרי בירושלמי פ״ג הלכה ו׳
(לא) בד״א במעשר שני כו׳ – בזה מתורץ מ״ש הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב״ם שמביא אח״כ פסק שירקבו אלא דהרמב״ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותו.
(קנא) כשם שאין כו׳ – ולפי שמעשר שני טהור בארץ ישראל היו צריכים להביאו לירושלים ולאכלו שם כמו שנתבאר לעיל סעיף קל״ב ואחר שהובא לשם ונכנס לחומה היו צריכים לאכלו תוך החומה ושלא להוציאו חוץ לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ כיון שנכנס למקום אכילתו לא תוכל להוציאו לאכלו חוצה לו ואם אכלו בחוץ לוקה אלא אם לא היה רוצה להביאו שם היה יכול לפדותו ולהביא הכסף לירושלים שנאמר ונתתה בכסף וגו׳ ויצא המעשר שני לחולין ואוכלו בביתו אבל אחר שהביאו לירושלים והכניסו לחומה היו צריכים לאכלו שם דוקא ושלא לפדותו שנאמר כי ירחק ממך המקום וגו׳ ונתתה בכסף וגו׳ בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום וכל זה במעשר שני טהור אבל מעשר שני טמא אסור לאכלו שנאמר לא בערתי ממנו בטמא פי׳ בין שהוא היה טמא ואני טהור או שאני הייתי טמא והוא טהור והיכן מוזהרים על שניהם טומאת הגוף דכתיב נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב לא יאכל וגו׳ ומעשר שני קדוש מיקרי וטומאת עצמו ג״כ דכתיב גבי בכור בעל מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור כלומר אפי׳ טמא וטהור אוכלין ממנו בקערה אחת ואין חוששין והכא במעשר שני כתיב לא תוכל לאכול בשעריך ודרשינן דהכי קאמר רחמנא הא דשראי לך גבי בכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך ושרי ליה לאכלו בטומאה בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף דהא הטמא טומאת הגוף אוכלו ומטמא אותו והטהור אוכל עמו היינו טומאת עצמו וכל זה לא תוכל לאכול בשעריך גבי מעשר הרי שמעשר שני טמא אינו נאכל אבל מותר לפדותו אפי׳ בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו ואמרו חז״ל אין שאת אלא אכילה שנא׳ וישא משאת מאת פניו דה״ק קרא כי ירחק שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפי׳ הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאכלו שנטמא ונתתה בכסף וגו׳ כן היה דיניו בארץ ישראל אבל בזמן הזה כשם שאין אוכלין אותו טהור בירושלים דאינו נפדה בקרוב מקום כיון שהוא טהור אע״פ שאין אוכלין אותו ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוליכין הפירות בטבלן חוץ לא״י ומפרישו שם ופודהו שם ואם הפרישן בעיר בזמן הזה ירקב בד״א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים ויכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו דהא אנחנו טמאים ויהא לו היתר בפדיון שם בירושלים.
(רג) ואם נכנס כו׳ – דאף אם עבר והוציא ירקב כמ״ש למטה כ״ש בירושלים:
(רד) וכן אם עבר כו׳ לפיכך כו׳ – שם בתוספתא:
(רה) אלא מוציאין כו׳ בר״א וכו׳ ויש כו׳ – ירושלמי פ״ג הלכה ו׳ אר״ז ר׳ חנינא ור׳ יונתן וריב״ל עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן בגבולין א״ל חד סבא אבוכון לא הוו עבדין כן אלא מפקעין חוץ לחומה ופודין אותו שם סבא הוה סבר מימר רואין את המחיצות כאלו עולות ואילין רבנן הוויין סבר מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות סבא הוה סבר מימר כר׳ יהושע ואילין רבנן הוויין סברין מימר כר״א ר׳ פנחס מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין ר׳ יעקב בר אידי בשם ריב״ל הלכה כדברי התלמיד. ר״ל דסבא ורבנן פליגי אם קדושת ירושלים בטלה בזה״ז ובפלוגתת ר״א ור״י וכמ״ש בס״ד בפ״ק דמגילה (י״ד א׳) ופ״ב דשבועות ור׳ פנחס חשש לסברת ר״י דקדשה בזה״ז ולסברת ת״ק במתני׳ שם דבפירות שנגמרה מלאכתן שאל יוציא מירושלים אלא יחזור כו׳ ואמר ריב״ל הלכה כו׳ ר״ל כר״ש בן יהודה במתני׳ וקי״ל ג״כ כההוא סבא דלא בטלה וע״ל ס״כ:
ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ״מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים.
וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב.
(לב) הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מכל מקום כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים מימרא דרבי אלעזר בפרק הזהב ובסוף סנהדרין (סנהדרין קיב:) ופרק אלו הן הלוקין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא כו׳ וקשה הא כתב בסמוך בשם הרמב״ם אלא מניחין אותו שם עד שירקב ושמא יש לומר דהרמב״ם ורבינו חולקין בזה א״נ דהרמב״ם ל״ד נקט עד שירקב דהוא הדין אם ירצה להכשירו דיכול לעשות וכן אמרינן בירושלמי סתמא רבי פנחס מסאב לה ופדי לה ולא מחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח וכן משמע מכסף משנה דהרמב״ם סובר גם כן כרבינו שכתב בפ״ב דהלכות מעשר שני על דברי הרמב״ם שכתב אלא מניחין אותו שם עד שירקב ז״ל וכתב הטור מעשר שני בזמן הזה מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי בפ״ג דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה עכ״ל ומדכתב וכתב הטור כו׳ ולא כתב והטור כתב כו׳ משמע שאינם חולקין ולכאורה היה נראה לומר דכאן מיירי קודם מירוח ולהכי מותר להכשירו אבל אחר מירוח אסור להכשירו כדאמרינן לעיל גבי תרומה והרמב״ם איירי במ״ש שנכנס בירושלים ממקומות אחרים אם כן ודאי כבר נתמרחו הלכך אסור להכשירו משא״כ הכא דמיירי בבני ירושלים עצמן כמ״ש ז״ל ואם הוא בירושלים כו׳ אבל לשון מותר שכתב לא משמע וכן מהירושלמי משמע שאין חלוק אבל בספרים אחרים מצאתי שכתב בהן הלכך מוטב להכשירו כו׳ וא״כ שפיר נוכל לחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח כמ״ש:
(כה) אי אפשר לפדותו משום שנאמר כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף ולא כשהוא בירושלים:
(כו) הילכך מותר להכשירו כו׳ משמע אפי׳ אחר מירוח מותר להכשירו מדנקט לשון מותר ולא קאמר מוטב להכשירו או טוב יותר להכשירו כדנקט לעיל גבי תרומה ואף על גב דלעיל לא מתיר להכשירו אלא קודם מירוח היינו משום ששם יש תקנה לתרומה שתקבר ולא אתי לידי מכשול אבל הכא במ״ש שאסור לקוברו ולבערו מן העולם והיה צריך להניח לזמן מרובה עד שיוכשר או עד שירקב ואיכא למיחש שמא יבא לידי מכשול ולכן מותר להכשירו. אבל ברוב ספרים כתב בהן הלכך מוטב להכשירו כו׳ ואם כן נוכל לומר דהכא נמי איירי קודם מירוח כמו לעיל גבי תרומה ובזה מיושב גם כן מ״ש בסמוך בשם הרמב״ם וז״ל אלא מניחין אותו שם עד שירקב שמשמע שאסור להכשירו אלא הכא איירי קודם מירות ולקמן אחר מירוח ועיין בדרישה:
(כז) ולא לבערו בטומאה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא:
(כט) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין כו׳ אדלעיל קאי אמ״ש ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו כו׳: (אין פודין אותו כו׳ ואין מחללין כו׳ פדייה שייך בממון וחילול שייך בפירות כשפודה אותו בפירות עכ״ה):
(ל) אלא מניחין אותו שם עד שירקב כצ״ל ב״י:
(לא) מניחין אותו עד שירקב כו׳ ז״ל ב״י ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב הוא מיותר ואינו בספרי הרמב״ם עכ״ל וצ״ע למה כתב שהוא מיותר דמילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן דאפי׳ בחוץ מניחין אותו עד שירקב הואיל שהיה כבר בירושלים ואם קושיתו שאינו בספרי הרמב״ם דזה אינו נקרא מיותר ובספרי הרמב״ם בדפוס של כסף משנה מצאתי שכתוב שם כמ״ש בספרי רבינו:
(לג) ומ״ש ואם הוא בירושלים והוא טהור וכו׳ תוספתא הביאה הסמ״ג לשם.
(לד) ומ״ש הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא למדו מדין תרומה טהורה בזמן הזה שכתב לעיל דטוב יותר להכשירה וכו׳ שלקחו מסה״ת:
(לה) ומ״ש שמעשר שני שנטמא מותר לפדותו אפי׳ בירושלים מימרא דר״א בסוף פרק חלק (סנהדרין קי״ב) ופרק הזהב (בבא מציעא נ״ג) ופ׳ אלו הן הלוקין (ד׳ י״ט):
(מ) מעשר עני וכו׳ משנה פ״ב דפיאה ואמר בירושלמי מאי טעמא ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו:
באר הגולהט״זש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(קלו) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹמֵר: הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלוֹת עַל מָעוֹת אֵלּוּ. וְאִם לֹא פֵּרֵשׁ, אֶלָּא הִפְרִישׁ מָעוֹת בִּלְבַד כְּנֶגֶד הַפֵּרוֹת, דַּיּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ, וְיֵצְאוּ הַפֵּרוֹת לְחֻלִּין.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רמ) (°) מכאן עד סעיף ק״מ הוא לשון הרמב״ם שם (בפ״ד):
משנה ז׳ פ״ד דמעשר שני וכר׳ יוסי
(קנב) ואינו צריך לפרש – דהא אנו רואין שעוסק בפדיון.
(קנג) ויצאו הפירות לחולין – ובזמן הבית מעלין המעות לירושלים ומוציאין אותו שם שנאמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו׳.
(עח) לפרש – דהא אנו רואין שעוסק בפדיון:
(רו) הפודה כו׳ – דע״כ ל״פ ר׳ יוסי אלא בדיעבד וכן בגטין וקדושין. ושם בירושלמי מהו צריך לפרש זה גיטיך וזה קדושיך והכא זה פדיון מ״ש:
(רז) ואם לא כו׳ – והראב״ד כתב והוא שעסוקין באותו ענין או מענין לענין באותו ענין. וכמ״ש בפ״ק דקדושין (ו׳ א׳) ושם בירושלמי ועמ״ש בא״ה סי׳ כ״ז ס״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קלז) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מְבָרֵךְ: אקב״ו עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם חִלְּלָן עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת, מְבָרֵךְ: עַל חִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהַפּוֹדֶה אוֹ מְחַלֵּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּרָכָה.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(רמא) ירושלמי סוף פ״ק דדמאי
(רמב) לטעמיה אזיל דרשאי לעשות כן כדלעיל בסעיף קל״ג
(רמג) משנה סוף פ״ק דדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו צריך ברכה
(רח) הפודה כו׳ ואם כו׳ והפודה כו׳ – ירושלמי ספ״ק דדמאי והביאו הר״ש שם:
ובשעה שמחללו יברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני.
(לו) ובשעה שמחללו יברך על פדיון מ״ש כן כתב הרמב״ם בפ״ד מה׳ מ״ש וכתב עוד ואם חללן על פירות אחרות או שחלל מעות על הפירות מברך על חילול:
ומה שכתב וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים וכו׳ אמה שכתב לעיל ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו קאי ודברי הרמב״ם עד ואם הפרישוהו שם בזמה״ז ירקב הם בפ״ב מהל׳ מ״ש והם בתוס׳ ויש בספרי רבינו תוספת וחסרון בדברים אלו שמ״ש ואם עבר והוציא מניחים אותו עד שירקב הוא מיותר ואינו בספרי הרמב״ם ואצל מ״ש אין מוציאים אותו משם אלא מניחים אותו עד שירקב חסר מלת שם וכ״כ בספרי הרמב״ם מניחים אותו שם עד שירקב:
(לז) מעשר עני של שנה ג׳ וששית נותנם לעניים והוא ממונם לעשות בו כל מה שירצו ולאכלו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שבעו בספ״ב דפאה תנן אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים וכו׳ אחרינן בירושלמי מ״ט ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לט) ומ״ש וכ״כ הרמב״ם שאף בזה״ז אין פודין וכו׳ בפ״ב דמעשר שני וכ״כ סמ״ג לשם דהכי תניא בתוספתא ואין בלשון זה שכתב רבינו שום יתור כמ״ש ב״י דהרי בתחילה כתב דאם נכנס בירושלים מניחין אותו שם עד שירקב אחר כך כתב דגם אם עבר והוציאו מניחין אותו שם עד שירקב ואח״כ כתב דאם הפרישוהו שם בירושלים בזמן הזה ג״כ ירקב:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(קלח) אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא בְּכֶסֶף. וְכֵן אִם פָּדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ, לֹא יִהְיֶה הַחֹמֶשׁ אֶלָּא כֶּסֶף, כְּקֶרֶן. וְאֵין פּוֹדֶה בְּכֶסֶף שֶׁאֵינוֹ מַטְבֵּעַ, אֶלָּא בְּכֶסֶף מְפֻתָּח שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה אוֹ כְּתָב; וְאִם פָּדָה בְּלָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְהוּא הַנִּקְרָא אֲסִימוֹן, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאֵין פּוֹדִין בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפוֹדֶה בַּאֲסִימוֹן. וְאֵין פּוֹדִין בְּמַטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאֵינוֹ פּוֹדֶה בְּמָעוֹת שֶׁאֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ. וְאֶפְשָׁר שֶׁאֵין דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל, אֵין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ בַּדָּבָר, וְאַף בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא יִפְדֶּה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא עַל כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא, וְהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אוֹ יְחַלֵּל עַל פֵּרוֹת אֲחֵרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רמד) משנה ב׳ פ״ק דמע״ש וב״מ דף נ״ד ע״א
(רמה) ירושלמי פ״ד וכ׳ הכ״מ דר״ל דאפילו חילל על הרבה מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל כדין אסימון
(רמו) שם במשנה ב׳
(רמז) שם
(רמח) ד״ע
(קנד) אלא בכסף – דכתיב ונתתה בכסף וגו׳.
(קנה) שיש עליו צורה כו׳ – דכתיב וצרת הכסף דבר שיש בו צורה.
(קנו) ואין פודין במטבע שאינו יוצא כו׳ – שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך שיהא ראוי להוציאה.
(קנז) ואינו פודה – שנאמר וצרת הכסף בידך.
(רט) אין כו׳ – סוכה מ״א א׳ ב״מ נ״ד א׳ וש״מ:
(רי) וכן כו׳ – ב״מ שם:
(ריא) ואינו פודה כו׳ – שם ושם מ״ז ב׳ ופ״ק דמ״ש וש״מ:
(ריב) ואם פדה כו׳ – פ״ז דברכות (מ״ז ב׳) ופ״ג דעירובין (ל״א ב׳) ופי״ח דשבת (קכ״ח א׳) ופ״ב דפסחים (ל״ה ב׳) וש״מ:
(ריג) ואין כו׳ מפני כו׳ – ירושלמי רפ״ד א״ר חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא עד ש״פ:
(ריד) באותו כו׳ – ב״ק צ״ז ב׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קלט) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישֶׁנּוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל פֵּרוֹת פָּדוּי בְּמָעוֹת אֵלּוּ, לֹא אָמַר כְּלוּם, וְלֹא קָבַע מַעֲשֵׂר. אֲבָל אִם קָבַע וְאָמַר: מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא בַּצָּפוֹן, אוֹ בַּדָּרוֹם, מְחֻלָּל עַל מָעוֹת אֵלּוּ, הֲרֵי זֶה פָּדוּי.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רמט) תוספתא בסוף פ״ג ואיתא ביומא דף נ״ה ע״ב ושם בתוספות
(רטו) הפודה כו׳ – תוספתא כנ״ל (בס״ק כ״א) והביאו תוס׳ בפ״ב דסוכה כ״ג ב׳ ובפ״ה דיומא וש״מ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמ) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי ה׳ אַחַר שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁבְּזֶרַע הָאֶרֶץ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא וִדּוּי מַעֲשֵׂר. וְאֵין מִתְוַדִּין וִדּוּי זֶה אֶלָּא אַחַר הַשָּׁנָה שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהּ מַעֲשַׂר עָנִי.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנ) (°) מכאן עד סוף הסימן הוא לשון הרמב״ם בפי״א:
משנה ו׳ פ״ה דמע״ש וירושלמי שם
(קנח) ואין מתודים וידוי זה כו׳ – שנאמר כי תכלה לעשר וגו׳ ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית.
(רטז) מ״ע כו׳ – פ׳ תבא:
(ריז) ואין כו׳ – מתני׳ וירושלמי וספרי ועמ״ש בסי״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמא) אֵימָתַי מִתְוַדִּין, בְּמִנְחָה, בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית, וּשְּׁבִיעִית.
באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנא) שם משנה י׳
(קנט) בי״ט האחרון כו׳ – שנאמר כי תכלה לעשר ברגל שכל המעשרות כלין בו שזהו פסח של שנה רביעית ושביעית דבסכות עדיין הרבה פירות של שלישית מחוברים ולא הגיעו למעשרות עד הפסח.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמב) אֵין מִתְוַדִּין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר. וּבֵין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת חַיָּב לְבַעֵר וּלְהִתְוַדּוֹת.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנג) טעמו כ׳ הכ״מ כיון שהוא חייב לבער אפי׳ שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות
(קס) אלא ביום כו׳ – דכתיב ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום ה׳ אלהיך מצוך.
(ריח) אין מתודין כו׳ – מתני׳ דמגילה שם זה הכלל דבר כו׳:
(ריט) ובין כו׳ – כמש״ש במתני׳ ז׳ ח׳ ט׳:
(רכ) ולהתודות – כמו הביעור. אבל הראב״ד חולק עליו שהוידוי לפני ה׳ ואינו אלא בבית. והא דיוחנן כ״ג העביר כו׳ ס״ל דוקא בימיו וע׳ בירושלמי שם ועמ״ש בסי״ט (בס״ק נ״ג):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמג) וִדּוּי זֶה נֶאֱמָר בְּכָל לָשׁוֹן. וְאִם רָצוּ רַבִּים לְהִתְוַדּוֹת כְּאֶחָד, מִתְוַּדִּים.
באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנד) משנה סוטה דף ל״ב ע״א.
(קסא) ואם רצו כו׳ – אבל מצוה מן המובחר שכל אחד אומרו בפני עצמו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמד) אֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אַחַת מֵהַמַּתָּנוֹת. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיָה הַבִּעוּר, וּלְמָחָר מִתְוַדִּין, וּפֵרוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׁעַת הַבִּעוּר, אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ לְהִתְוַדּוֹת, וְאֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרָן.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנה) משנה ו׳ פ״ה דמ״ש
(רנו) כגירסת רבינו במשנה והוכיח הכ״מ כן מהירושלמי
(רנז) שם במשנה ח׳ וכרבי עקיבא
(קסב) אינו מתודה כו׳ – שכן הוא בוידוי בערתי הקדש מן הבית ועי״ט האחרון של פסח היה הביעור וכ״ת למה לא היו מבערין ערב י״ט של פסח קודם החג שכל המעשרות כלין בו כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל שהיה אוכל מן המעשר שני שהביא לשם לכך לא היו מבערין עד קרוב לכלות הרגל דהיינו בעי״ט האחרון ולמחר מתודין כו׳.
(קסג) ואינו חייב לבערן – כיון שלא הגיע זמנם.
(עט) לבערן – כיון שלא הגיע זמנם:
(רכא) ועי״ט האחרון – כ״ה גי׳ הרמב״ם וראית כ״מ הוא תמוה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמה) מִי שֶׁהָיוּ פֵּירוֹתָיו רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, וְהִגִּיעַ יוֹם הַבִּעוּר, הֲרֵי זֶה קוֹרֵא שֵׁם לַמַּתָּנוֹת וּמְזַכֶּה לָהֶן לְבַעֲלֵיהֶן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אוֹ לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לָהֶן לְבַעֲלֵיהֶן, וּמִתְוַדֶּה לְמָחָר.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(רנח) שם משנה ט׳
(קסד) מי שהיו כו׳ – ומתודה למחר שנתינת המטלטלין ע״ג קרקע אינו אלא מתנה שיש בו חיזוק אבל לא יקנה להם המתנות בחליפין מפני שנראה כמכירה ותרומות ומעשרות ושאר מתנות נאמר בהן נתינה לא מכירה.
(רכב) ע״ג קרקע – ב״מ י״א ב׳ וקדושין כ״ז א׳ ועבח״מ ר״ס ר׳:
(רכג) או למי כו׳ – שם ובמתני׳ שם וע׳ בירושלמי שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(קמו) אִם הִפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת שֶׁלֹּא עַל הַסֵדֶר, אוֹ אִם נִשְׂרַף טִבְלוֹ, אוֹ אִם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר בְּטֻמְאָה, אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. {הַגָּה: הָרַב הַמְחַבֵּר הַזֶּה הִשְׁמִיט כָּל דִּינֵי מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁכָּתַב הַטּוּר שֶׁיֵּשׁ לִלְמֹד מֵהֶם הַרְבֵּה דִּינֵי צְדָקָה הַנּוֹהֲגִים הָאִדָּנָא, וְאֶפְשָׁר שֶׁסָּמַךְ עַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּדִינֵי צְדָקָה. אַךְ גַּם בְּדִינֵי תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת הִשְׁמִיט כַּמָּה דִּינִים שֶׁכָּתַב הַטּוּר, וְהִכְנִיס אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָל זֶה גָּרַם לוֹ שֶׁהֶעְתִּיק דִּבְרֵי הַרַמְבַּ״ם הִלְכוֹת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, וְלֹא שָׁת לִבּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְהָרוֹצֶה לַעֲמֹד עַל עִקְּרֵי הַדִּינִים יְעַיֵּן בִּפְנִים.}

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(רנט) שם משנה י״א
(רס) ירושלמי שם
(רסא) שם משנה י״ב:
(°) קצתם העתיק כפי שהיה נראה להמחבר יותר הכרחי
(לב) הרבה דיני צדקה – נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו״ח ז״ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר״ס רמ״ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ״ש כל הפוסקים והב״י בשם ירושלמי וע״כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז״ל באו איש ואשה לשאול כו׳ (הוא מוזכר בסי׳ רנ״א סעיף ט׳) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע״כ ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה (ובפרק הזרוע דף קל״א אמרינן בברייתא בהדיא מעשר המתחלק בביתו שיש בו טובת הנא׳ לבעלים ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו ויליף לה בגמרא שם בג״ש מלקט ואע״פ שהטור לא הביא זה רק על המתחלק בשדה ודאי אין חילוק דהא בג״ש יליף לה ותרוייהו שייכי בההיא ג״ש וכן כתב ב״י ואין להקשות אמ״ש התוספות שם דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין אותו מידו והיאך אמרינן שמוציאין מהעני בע״כ מעשר עני הא ל״ק דכייפינן ליה שיתן מעשר עני אבל הברירה בידו לתת לאיזה עני שירצה ואילו בא עני ולקח שלא מדעת זה העני בעל השדה יכול להוציא ממנו ולתתו לעני אחר כל זה נראה לי פשוט ותמהתי על מו״ח ז״ל שכ׳ כאן על הב״י דלא דק מכח דברי התוס׳ שזכרתי ואגב ריהטיה לא דק בגמ׳ בזה ומזה נ״ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ״ש ב״י סי׳ רנ״א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית׳ ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן אב ובנו שני אחים ושותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו (זה נתבאר גם בצדקה בסימן רנ״א סעיף י״ב) אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמול (פי׳ ב״י שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במ״ע) אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי׳ כגון לסעודת הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו צדקה (כפירש ב״י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה״ל פורע חובו) (נ״ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש בלא״ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ״ע אבל אם אין חייב לפדותו בלא״ה ודאי יכול המפריש לתת מ״ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ״ק דב״ב כנ״ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר שמפרישין מן ריוח שנתן הש״י לבני האדם ולעיל סימן רנ״א כתב ב״י ג״כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה.
(קסה) אינו מתודה – מפני שבפרשת וידוי כתובים כל המתנות כסדרן שמתודה לפניו יתברך שקיים כולם כמו שכתובים בפרשה דהיינו כסדרן כמו שדרשו הקדש זה מע״ש מן הבית זה חלה כו׳ ע״ש ברמב״ם פי״א מהל׳ מע״ש ואם לא קיימם כסדר או שנשרף א׳ מהם הרי לא קיימם כולם והיה משקר לפניו יתברך וכתיב דובר שקרים לא יכון.
(קסו) והרוצה לעמוד על עיקרי הדינים יעיין בפנים – ואעתיק בקיצור מן הטור עם תוספת טעמים וכמ״ש העט״ז מעשר שני של שנה שלישית וששית נקרא מעשר עני שנותנים לעניים כמו שנתבאר והיא ממונם לעשות בו כל מה שירצו אפילו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו לשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שבעו דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם אין לו ליתן לכל א׳ כדי שבעו נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלק כמו שירצה ואפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית לא נאמר ושבעו אלא בשדה שמצאו שם ואכל מעצמו ושבע אבל בבית לא שייך לומר ואכל ושבע שהרי אינו מוציא שם ליקח באו איש ואשה לשאול נותנין לאשה תחלה ופוטרים אותה שאין כבודה להמתין שם הרבה ואחר כך נותנים לאיש כשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע״כ דכתיב ואכלו וגו׳ מעצמן ואפי׳ בע״כ של בע״ה ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה דבחד קרא כתיב תוציא את כל מעשר משמע דבבע״ה תליא להוציא ולחלק לכל מי שירצה והיינו מה שהביא לביתו שלא היה יכול להניחו בגורן מחמת גשמים אב ובנו וב׳ אחין וב׳ שותפין שהיה א׳ מהן עני השני נותן לו מעשר עני שלו ב׳ עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן מפריש חבירו מחלקו ונותן לו מעשר עני של חלקו ולפי שאמרה תורה ובא הלוי והגר וגו׳ ואכלו וגו׳ משמע שיאכלנו בחנם כי הוא שלהם לפיכך אמרו חז״ל אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחברו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו את חובו ולא פודין בו את השבויין שזה ג״כ מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני והוי כמו פורע חובו ולא עושין בו שושבינות ואין נותנים ממנו צדקה כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן אותו ממעשר עני שנמצא פורע חובו במ״ע אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה וצריך להודיע שהוא מעשר עני כיצד כגון אם גמל עמו חבירו חסד באבל שאירעו ואח״כ אירע אבל לחבירו לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל לגמול חסד של מצוה וצריך להודיעו לחבירו שהוא מעשר עני כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול וה״ל פורע חובו במ״ע ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות לא התירו לו אע״פ שהוא מודיעו שהוא מ״ע ונותנים אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי׳ חכם המתעסק בצרכי צבור ומפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנים לו מעשר עני בטובה ושולחים לו מחמת דורון וכבוד אף על גב דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שמתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכר דמעשר עני הוא אלא מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד ואין מוציאין אותו מא״י לח״ל דכתיב והנחתו בשעריך וכתיב ואכלו בשעריך ושבעו וכל התרומות והמעשרות אפי׳ מ״ע טובלין שאסור לאכול בתרומה קודם הפרשתן אע״ג דמ״ע אין בו קדושה שהרי נאכל לזרים אפ״ה טובל דילפינן מ״ע מבשעריך דכתיב גבי מעשר שני אבל אין חייבים על טבל זה מיתה ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ואפילו על מעשר עני דהא מצוה להפרישו כיון. שטובל את התבואה.
(פ) צדקה – וכתב הט״ז נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות והב״ח כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר״ס רמ״ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ״ש כל הפוסקים. ונעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז״ל באו איש ואשה לשאול כו׳ (כמ״ש בסי׳ רנ״א ס״ט) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. ומזה נ״ל סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כן גבי מעשר עני שמוציאין מידו בע״כ אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה. וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו ותמהתי מהיכא תיתי לחלק דאטו יש חיוב על הממון והלא חובת גברא הוא ומה לי שנותן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש הוא מי שאומר כן. ואם אב ובנו או שני אחים ושותפים שא׳ מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו ושני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני על חלקו ונותן לחבירו וכן להיפך. ואין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במעשר עני אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים כגון סעודת הבראה של אבל וצריך להודיעו שהוא מעשר עני ואין פודין בו את השבויים והיינו שיש בלא״ה חיוב עליו כגון שפסקו עליו לפדותו אבל אם אינו חייב לפדותו בלא״ה ודאי יכול לתת מעשר עני שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזו דשבי כולהו איתנהו ביה ואין נותנין ממנו צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה״ל פורע חובו ונותנין אותו לחבר עיר המתעסק בצרכי הצבור ומפרנסין אותו ושולחים לו המעשר עני דרך כבוד ודורון אע״ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס של צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שלהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מהגורן לא מינכר דמ״ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. וכל זה נראה ששייך ג״כ במעשר שמפרישין מן הריוח שנתן הש״י לבני האדם: ולעיל סי׳ רנ״א כתב הב״י בשם המרדכי דמ״ע דומה למפריש צדקה עכ״ל הט״ז והש״ך:
(רכד) או אם כו׳ – ירושלמי שם א״ר יונה זאת אומרת נשרף טבלו א״י להתודות:
(יב) דיני צדקה – עיין בה״ט ומ״ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו׳ שער אפרים סי׳ פ״ד ובתשובת חות יאיר בסימן רכ״ד ובשאילת יעב״ץ ח״א סימן ו׳ ובספר באר יעקב מ״ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר״ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע״ד מבואר שם כדעת הב״ח שאינו מה״ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע״ש ומצאתי בשו״ת תשובה מאהבה ח״א סימן פ״ז שתמה עליהם ג״כ בזה ע״ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה״ת דף י״ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה״ת ולא מד״ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע״ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן יו״ד שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה שלו או לא דמיין כו׳ והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה ע״ש:
ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח״כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל.
(לח) ומה שכתב ואם אין לו ליתן לכ״א כדי שובעו נותץ לפניהם והם מחלקים ביניהם שם במשנה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם:
(לט) ומה שכתב ואם הביא לביתו מחלקו כמו שירצה וכו׳ תוספתא אין פוחתים לעניים בשנת מ״ע מחצי קב חטים וקב שעורים בד״א של גורן אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש וכתב הרמב״ם בפ״ו מה׳ מ״ע שהטעם מפני שאינו מצווה לתת כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח עכ״ל:
(מ) ומה שכתב רבינו אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית היינו לומר דאע״פ שנשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכל אחד אלא כזית ש״ד:
(מא) באו איש ואשה לשאול נותנין לאשה תחלה וכו׳ פרק נושאין (יבמות ק.):
(מב) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים וכו׳ אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ברייתא בפרק הזרוע (חולין קלא:).
(מג) ומה שכתב ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו שם וגם אמתחלק בבית קתני התם הכי ורבינו לא חשש לכתבו גבי מתחלק בבית דכיון דכתב במתחלק בשדה דאפי׳ עני שבישראל מוציאין ממנו ע״כ ממילא משמע דהוא הדין למתחלק בבית דאין טעם לחלק ביניהם:
(מד) האב ובנו ב׳ אחים וב׳ שותפין שהיה אחד מהם עני נותן לו השני מעשר עני שלו ירושלמי פ״ה דפאה וכתבו הרמב״ם בפ״ו מה׳ מתנות עניים:
(מה) שני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מ״ע על חלקו ונותן לחבירו וכו׳ משנה בפרק הנזכר:
(מו) אין פורעין בו את המלוה וכו׳ עד ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל תוספתא וכתבו הרמב״ם בפרק ששי מה׳ מתנות עניים אלא שבמקום שכתב רבינו אבל משלחין ממנו דבר של ג״ח כתוב שם משלמין וצריך לתת טעם מה בין משלמין ממנו את התגמולין למשלחין דבר של ג״ח ונראה דמשלמין ממנו את התגמולין היינו אם חבירו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממ״ע שהרי פורע הוא חובו במ״ע ומשלחין דבר של ג״ח היינו שמשלח ממנו לבית האבל וצריך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יבא לגמלו גם הוא חסד אם יחשוב שמשלו שלח לו וכיון שהוא מודיעו שהוא מ״ע אם אח״כ גמלו חסד מותר לקבל ממנו דכיון דידע שהוא מעשר עני לא היה צריך לשלם לו ומתנה הוא דיהיב ליה ומאן דגריס משלמין היינו לומר שאם קדם הלה וגמלו חסד לזה באבל שאירעו ואח״כ אירע לאחר אבל מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל מלגמול חסד וצריך להודיעו שהוא מעשר עני כדי שלא יהא פורע חובו במ״ע אבל לתגמולין דדבר הרשות לא התירו לו אע״פ שהוא מודיעו שהוא מ״ע:
(מז) ומה שכתב ואין נותנין ממנו צדקה היינו לומר שאם פסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן להם מ״ע שנמצא פורע חובו במ״ע ומ״ש ונותנים אותו לחבר עיר בטובה כתבו הגהות מרדכי בפ״ק דב״ב פי׳ חבר עיר היינו חכם מתעסק בצרכי הצבור ומפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מ״ע בטובה שולחים לו מחמת דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מ״ע ששולחין לו מן הגורן לא מינכרא דמ״ע הוא אלא דמיחזי כמה ודורון דרך כבוד:
(מח) ומה שכתב שאין מוציאין אותו מהארץ לח״ל הטעם משום דכתיב והנחת בשעריך ואכלו בשעריך ושבעו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שביעה וכתב הרמב״ם דוקא בשדה שאינו מוצא שם ליקח צריך ליתן כדי שביעה אבל לא בבית שמוצא ליקח מהשוק וז״ל מ״ו כדי שובעו פירוש דצריך לחלק המעשר כך ולא יתן לאחד הרבה ולאחד מעט או שלא יחלק לעניים הרבה שלא יגיע לשום אחד מהם כדי שביעה וק״ל עכ״ל והכי הצעת דברי רבינו אינו מחלק לעניים אלא אם כן יש בידו ליתן לכל אחד כדי שבעו דאם באו עניים הרבה ואין בידו מעשר עני כ״כ יניח ביניהן והם יחלקו שוה בשוה: (אפי׳ אין מגיע לכל אחד אלא כזית הייני לומר דאע״פ שנשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכל אחד אלא כזית ש״ד ב״י עכ״ה):
(לג) לאשה תחילה ופוטרין אותה מילתא בטעמא קאמר דלכך נותנין לה תחילה כדי שלא תצטרכה להתעכב לעמוד בין האנשים המחזירים על הגרנות ומהאי טעמא אמרו ג״כ דמקדימין את דינה כמ״ש בח״מ סימן ט״ו:
(לד) מוציאין אותו מידו ר״ל עניים אחרים:
(לה) מעשר עני אין פורעין בו המלוה פירוש המפריש גופא אבל העני עושה בו מה שירצה כמ״ש לעיל וכן יראה בהדיא מהרמב״ם שכתב נמי כה״ג על מ״ש והתם ודאי על הבעל קאי וק״ל וצ״ע בפ״ק דבבא בתרא במרדכי מ״ו.
(לו) ולא משלמין ממנו את התגמולין ר״ל אם חבירו עושה עמו טובה וחסד אסור לשלם לו גמולו במ״ע שהרי פורע הוא חובו במ״ע. ומשלחין דבר של ג״ח היינו שמשלח ממנו לבית האבל ולפי גירסא (בספרי ב״י) שגורסים בסמוך אבל משלמין כו׳ צ״ל דהכא מיירי דוקא בדבר הרשות אבל לאבל משלמין ועיין בבית יוסף:
(לז) ואין נותנין ממנו צדקה רצה לומר אם פסקו בני העיר צדקה לא יתן להם מעשר עני שנמצא פורע חובו במ״ע:
(לח) וצריך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יבא לגמלו גם הוא חסד אם יחשוב שמשלו שלח לו וכיון שהוא מודיע שהוא מ״ע לא היה צריך לשלם לו ומתנה הוא דיהיב ליה:
(לט) ונותנין אותו לחבר עיר בטובה כצ״ל ולא גרסינן בטובת הנאה ז״ל הגהות מרדכי פ״ק דב״ב נותנין לחבר העיר בטובה חבר העיר היינו מכם המתעסק בצרכי צבור מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצורכיהן נותנין לו מ״ע בטובה ושולחין לו מתנות דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהן מן הצדקה אבל מ״ע ששולחין לו מן הגורן לא מנכרא דמ״ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד עכ״ל מזה נראה דלא גרסינן בטובת הנאה אלא בטובה וכן מצאתי בי״ד של כתב (ואכשר לומר אף לפי גי׳ בטובת הנאה דנותנין לחבר בשביל טובת הנאה שעושה לציבור שמתעסק בצרכי צבור עכ״ה):
(מ) ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל דכתיב והנחת בשעריך ואכלו וגו׳:
(מא) ומ״ש ואם הביאו לבית וכו׳ תוספתא כתב ב״י ור״ל אפילו נשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכ״א אלא כזית שפיר דמי וכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות מתנות עניים שהטעם מפני שאינו מצווה לתת כדי שביעה אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח.
(מב) באו איש ואשה וכו׳ בפרק נושאין (דף ק):
(מג) ומ״ש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה וכו׳ בפרק הזרוע (חולין קל״א) ומשמע להדיא מדברי רבינו דבמתחלק בבית כיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה אין מוציאין מידו וכך משמע להדיא מל׳ הרמב״ם שם והסמ״ג בעשה סי׳ קס״א וב״י כתב דגם אמתחלק בבית קתני בגמרא דמוציאין אותו מידו ולא חשש רבינו לכתבו עכ״ל ונ״ל דלא דק שהרי התוס׳ כתבו להדיא לשם בד״ה יש בו טובת הנאה דאפי׳ בא עני ולקחו מוציאין מידו של עני וא״כ היאך אפשר לומר דמוציאין בע״כ מידו של בעה״ב:
(מד) אב ובנו וכו׳ ירושלמי פ״ה דפיאה ומביאו הרמב״ם וסמ״ג לשם ועיין במ״ש לעיל ס״ס רנ״ג בס״ד:
(מה) מעשר עני אין פורעין בו המלוה וכו׳ בסמ״ג כתב שהוא תוספתא דמסכת פיאה וכתוב בה ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלחין לדבר של ג״ח וצריך להודיעו שהוא מעשר עני וכ״כ רבינו כמו שהוא נדפס בספרים המדוייקים ונראה דה״פ אין משלחין ממנו לחבירו כנגד החסד שעשה לו חבירו דהו״ל פורע חובו במעשר עני ואפילו מודיעו אסור אבל משלחין לדבר של ג״ח כגון לבית האבל וכיוצא בו לבית המשתה וצויך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יחשוב דמשלו הוא משלח ויבא לשלם גמולו אבל כשמודיעו שהוא מ״ע אינו צריך לשלם לו ואם ישלח לו דבר מתנה הוא דיהיב ליה אבל הרמב״ם בפרק ו׳ מה׳ מ״ע כתב ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלמין ממנו דבר של ג״ח וצריך להודיעו וכו׳ וה״ק אין משלמין ממנו את התגמולין של דבר הרשות כגון שחבירו עשה לו איזה טובה והוא בא לשלם גמולו במ״ט אסור אף על פי שהוא מודיעו שהוא מייע אבל משלמין ממנו דבר של ג״ח דאם חבירו גמלו חסד לזה באבל שאירע לו ואח״כ אירע לחבירו זה אבל מותר לשלם גמילות חסדים ממ״ע כדי שלא יתבטל מג״ח וצריך להודיעו כדי שלא יהא פורע חובו במ״ע וכיוצא בזה פי׳ ב״י.
(מו) ומ״ש ואין נותנין מהם צדקה כתב ב״י היינו דוקא צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דהו״ל פורע חובו במ״ע עכ״ל משמע דס״ל דאם לא פסקו עליו כבר צדקה יכול לתת ממנו לכיס של צדקה ולי נראה דאפי׳ לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן דעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ע״ש מקופה של צדקה ואם יתן לכיס של צדקה לא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך להגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממ״ע מיהו אין זה אלא במ״ע מזרע הארץ שהיא מ״ע מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן ומ״ש ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי׳ בהגהות מרדכי דפ״ק דבתרא דבעד טובת הנאה שמתעסק החכם בצרכי ציבור שולחין לו מתנות דרך כבוד ממעשר עני:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×